אילת השחר/בבא מציעא/פח/א

אילת השחר בבא מציעא פח א

דף פ"ח ע"א

תוד"ה עד שיראה. איך אפשר שעומד פועל בבית ותולש ובא דרך שער החצר. היינו דודאי אפשר לפרש הכונה שרק נוטה לבית ממילא הכנסה לבית דרך פתחו יוכל להתקיים, אבל לא יקוים הכנסה דרך שער החצר, דהא אם נוטה לבית ע"כ הענף כבר בחצר.

תוד"ה בעל הבית. עד שילקוט כולה או רובה. מבואר דמספקא להו דאפשר דסגי ברובה. וצריך טעם למה כיון דשוכר פועל ללקוט כל הראוי ללקט, למה סגי ברוב.

תוד"ה תבואת. וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל. לכאורה זה רק למ"ד משל שמים הוא אוכל, אבל למ"ד משלו הוא אוכל זוכה עוד קודם, דהא יכול ליתן לאשתו ובניו.

והנה מה שהקשו דזוכה משעת המלאכה ואז מתחיל מקחו והיינו לפני גמר מלאכה, צ"ע דנהי דזוכה מאז, אבל ודאי אין לומר דזוכה בפירות מסויימים, ולקנות הפרי המסויים צ"ל דקונה אח"כ, א"כ למה הוצרכו לתרץ דזוכה בשעה שאוכל הא יכולים לתרץ דאיה"נ דזכות לאכול יש משעה שעושה המלאכה, אבל לזכות שהפרי יהי' שלו זוכה רק בשעת אכילה דהא א"א שיזכה קודם בפרי דהא לא ידוע איזה פרי. משמע דהי' זוכה למפרע כשיבורר איזה פרי, וכמש"כ בגיטין דף ט' דשייך לקנות דבר שאינו מסויים, וכבר עמד הרשב"א בכל כיוצא בו למה זה לא תלוי בברירה. אלא דכאן יותר קשה דהא אינו ידוע בדיוק כמה פירות יאכל, ומ"ש מהא דמה שילקטו יהי' הפקר דמבואר בב"ק דף ס"ט דזה תלוי בברירה וע"כ זוכה רק בשעה שאוכל ממש, כן יש לעיין וכי אם הפועל לא אכל מאיזה סיבה נימא דהוי כאילו חזר והקנה להבעה"ב סכום פירות שהי' ראוי לו לאכול.

בא"ד. עי' ברשב"א דהקשה למה החמירו על דמאי כיון דמה"ת זה פטור, ותירץ דלפעמים יזמין אורח או שימכור בשבלין ויאמר שזה כבר מעושר. מבואר מהרשב"א דכשאורח אוכל הוי של בעה"ב אפי' בשעת האכילה, ובמשנל"מ פי"ב מהל' שכירות הי"ג הביא בשם המהרי"ט להסתפק ממתי זוכה האורח אם משנוטל לידו או משעה שנותן לתוך פיו, עכ"פ פשיטא דמשנתן לתוך פיו כבר זכה ולמה זה נקרא מתבואת זרעך, משמע מהרשב"א דאינו זוכה כלל, ובקובץ שעורים פסחים דף כ"ט הקשה מהא דמבואר בשו"ע אהע"ז סי' כ"ח סי"ז דאורח שקידש אשה ממה שנתנו לו לאכול מקודשת, ותירץ דהתם מכוין לזכות נמצא דמצד הבעלים יש הסכמה שהאורח יקנה אלא דאין האורח מכוין לזכות, ולפי"ז מה דכ' הרשב"א דגזרו לעשר משום שמא יזמין אורח, צ"ל דאע"ג דביד האורח לכוין לזכות ואז לא יעבור מה"ת, מ"מ הרבה פעמים אינו מכוין ועבר מה"ת, ואע"ג דכשירצה לעשר יצטרך לזכות ובמתני' דדמאי מבואר דאורח מעשר בשבת ומסתמא דמכוין לזכות, מ"מ תיקנו לחוש משום שמא יזמין אורח והאורח לא יכוין לזכות.

ומ"מ צע"ק דהא כתבו הראשונים והרשב"א גופי' כתב בגיטין דף כ' ע"ב דבדעת אחרת מקנה אפי' אם אינו מכוין לזכות הוא קונה, א"כ כיון דמצד הבעה"ב יש הקנאה למה לא יקנה אפי' אם אינו מכוין לזכות, דודאי לא מסתבר דהאורח מכוין מפורש שלא לקנות, וא"כ נהי דאינו מכוין לקנות מ"מ למה לא יקנה. אמנם להמבואר בתוס' בב"ב דף נ"ד ע"א דהיכא דזה בידו ואינו מכוין לקנות גרע, אפשר דגם כאן אינו קונה כיון שזה בידו ואינו מכוין לקנות.

והנה מדברי הרשב"א חזינן דלא איכפת לן מה דלגבי האדם האוכל אינו מתבואת זרעך, אלא אם הפירות הם עתה במצב של תבואת זרעך, דהא האורח כשאוכל משל הבעה"ב לגבי דידי' אינו תבואת זרעך, ומ"מ עובר מה"ת כיון דהפירות שייכים למי שזה נקרא תבואת זרעך, א"כ אינו דין לגבי הגברא אלא לגבי הפירות, והנה כתבו התוס' כאן והר"ש בפ"ק דפאה דאם חזר הבעה"ב וקנה מן הלוקח, חייב שוב מן התורה, ויש להסתפק אם דין זה יהי' גם להרשב"א, דאפשר דהתוס' ס"ל דזה תלוי בהגברא דלגבי מי שלא הי' שלו עד המירוח לא מקרי זרעך ולגבי מי שהי' אצלו עד המירוח מקרי זרעך, ונמצא דזה לא ישתנה דתמיד למי שגדל ברשותו או שהי' אצלו עד המירוח מקרי זרעך ולגבי השני לא הי' כלל זרעך, אבל להרשב"א דחזינן דלגבי האורח האוכל בבית הבעה"ב מקרי זרעך, הרי דאינו תלוי בהגברא אלא דזה דין בהפירות, אפשר דאם קנה אחר המירוח דאז חל על הפירות דין דאינו תבואת זרעך, ואם המוכר יתארח אצל הקונה יהא מותר לאכול, א"כ זה דין פטור על הפירות, וכיון שנפטרו הפירות מהיכי תיתי שיחזרו ויתחייבו, וצ"ע.

בא"ד. ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח. יש להסתפק אם כונתם דאע"ג דלגבי קנינים בעצם הקרקע יש להגוי כמבואר בגיטין דף מ"ז, מ"מ כיון דלגבי מה שנוגע לקדושת הארץ אין קנין לנכרי להפקיע, ה"נ לגבי דין לקוח כיון דאין לו קנין לא מקרי תבואת זרעך של הגוי וממילא דלהקונה ממנו מקרי זרעך, או דכונתם דרק מי שהוא בר חיובא במעשרות מקרי תבואת זרעך, וכיון דהגוי אינו בר חיובא אינו זרעך דידי', ומלשון התוס' משמע דזה רק מחמת דאין קנין לנכרי להפקיע, ועי' בחזו"א שביעית סי' א' ס"ק ז' דתמה על הא דממעטין דאם גדל שליש ביד הקדש דפטור ממעשר, ותיפוק לי' מטעם לקוח להריב"ם דפטור לקוח הוא אם קנה לפני מירוח, ותירץ דכמו דכתבו דקונה מן הנכרי לא נחשב לקוח ה"נ קונה מההקדש, וזה יתכן אם כל מי שאינו מחויב לא מקרי זרעך, אבל אם הטעם מחמת דכמו שאין לו קנין להפקיע מיד תרו"מ ה"נ אין לו שום קנין להגוי לכל מה שנוגע לענין תרו"מ וזה הא אינו שייך בהקדש.

שיטת הרמב"ם וכן שיטת הרבה מן הראשונים הובאו בשטמ"ק כאן, דפטור דלוקח תלוי אם קצר כדי למכור, ירד ע"ז דין לקוח ופטור ממעשר. וצ"ע כי לפי"ז כל אדם שיש לו גינה גדולה בודאי יש קצת שמסתמא יאכלנו והשאר ימכרם, ונמצא דאם אין ברירה ועל כל פרי יש להסתפק אם הוא הי' עומד ליאכל בביתו או להמכר, א"כ איך אפשר להפריש תרו"מ, דהא מעורב חלק שחייב מדאורייתא וחלק שאינו חייב אלא מדרבנן, ולא הוברר איזה דאורייתא ואיזה מדרבנן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א