אילת השחר/בבא מציעא/מב/ב

אילת השחר בבא מציעא מב ב

דף מ"ב ע"ב

נימא לה לאימי' זילי שלימי. בהגהות אמרי ברוך בחו"מ סי' רצ"א סעיף כ"ג הקשה כיון דהבן מצווה לשמש אביו ואמו א"כ הוי תמיד שמירה בבעלים, וכעין דאמרינן לקמן דף צ"ז לענין הרב דאם התלמיד מחויב ללמוד מה שהרב רוצה הו"ל בבעלים.

ויש לעיין דהתם גופא למה אם הרב מחויב ללמוד מה שהתלמידים רוצים הו"ל מחויב ללמוד מה שהתלמידים רוצים הו"ל כאילו הוא שאול להם, דהא אדרבה הם שאולין לו לשמשו, ובפרט לרבו מובהק דהתלמיד מחויב לשמשו, וע"כ צ"ל דרק מה שהשאיל עצמו או השכיר עצמו בהסכמתו לעבוד הוא דמשוי לי' בבעלים, אבל מה שחייב מדין תורה אם יבקש לשמשו וכן בדין כיבוד אב ואם אינו גורם להיות לו דין בבעלים, ובעל דאמרינן שם בדף צ"ו ב' דאשתו הוי כשכורה לו, היינו דהתם הא חייבוה מלאכות בלי שהבעל צריך לבקש את זה, והוי חיוב ושיעבוד ממש כחיוב ממוני אליו, משא"כ כיבוד אב ואם ורבו דרק כשיבקש צריך לעשות לו מדין מצוה ולא מחמת הסכמתו לא מקרו בבעלים, ושאני בהא דלומד עמם איזה מסכתא דע"ז הא כבר ביקשו והסכימו לכן הוי בבעלים. והיינו דשמירה בבעלים הוא, או היכא דחייב מדין שיעבוד וכחיוב ממוני, או כשהסכים, אבל חיוב מצוה בעלמא שאינו מדין שיעבוד לא מקרי בבעלים.

אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו. צע"ק כיון דלה יש רשות לתלות דתיכף יתבעם ואינה מחוייבת לשומרם בקרקע, א"כ כשלא אמר לה הרי נתן באופן שלא תשמרם בקרקע וזה הא הוי פשיעה, ולצד א' בתוס' לקמן דף צ"ג דאפי' מסרם לא' ופטרו מפשיעה מ"מ פטור דבן דעת שומר יותר מדינו, אפשר דגם כאן יוכל לסמוך דתשמרם בקרקע אע"פ שאינה מחוייבת, אבל התוס' הא נסתפקו בזה דאפשר דלא מהני לפוטרו, ולמה יפטר השומר הראשון כיון דעפ"י דין אין לה לשמרם בקרקע, ואפי' להצד דכשפטרו מפשיעה מ"מ פטור, היינו משום דביקש ממנו לשמור מפשיעה אלא דפטרו מתשלומין, אבל כאן דהיא מותרת לחשוב דלא מבקש ממנה לקוברן בקרקע כיון דכל רגע עלול לבוא ויצטרכו להוציא, א"כ הו"ל כמו שאמר לה דאינו מבקש ממנה שתשמרם בקרקע ולמה יפטר [עי' ש"ך סי' רצ"א ס"ק ל"ג]. ובר"ן כתב דטוען דהי' לה להבין שאיני צריך להם וצריכה לקוברם, וצ"ע דא"כ איך שייך לומר דהוא יכול לחשוב שצריכה להבין והיא יכולה לטעון דלא הי' לה להבין. ועי' לקמן תוד"ה מי אמר לי מהאי רמי דמבואר דהסרסי' לא הי' לו להבין שזהו קפידא עפ"י דין ומ"מ הבעה"ב לא פשע, וגם שם צ"ע דא"כ למה לא מקרי פשיעה מצד הבעל הבית, דהא ממ"נ או שצריך להבין או לא, ואיך יתכן דהבעה"ב יטעון דיש להבין והסרסי' יכול לטעון דלא הי' לו להבין. (מהדו"ק)

שם. כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו וכו'. בנימוק"י הביא בשם הר"ן דזה רק לשומר חנם אבל שומר שכר לא נפטר בזה דהי' לו לפרש, והנמוק"י מוכיח מדבריו דאע"ג דשומר שכר צריך להיות יושב ומשמר מ"מ יכול למסור לבני ביתו הנאמנים ולא מצי למימר לי' בעה"ב הי' לך לשמור בעצמך. ויש לעיין מה צריך ללמוד מהר"ן הא לדידן דפסקינן כרבא דחייב רק משום את מהימנת לי בשבועה וכשירצה הראשון לישבע יפטר מאונסין ובגניבה ואבידה שיהי' אצל השני הא בודאי הוא מחויב, ואם יהי' גניבת אונס ע"י שלא הי' יושב ומשמר הא בין כך חייב, ומה הוצרך ללמוד מהר"ן דכשמוסר לבני ביתו אין עליו טענה. (מהדו"ק)

משתבע איהו דלא הוה ידע. עי' בר"ן דהק' למה חייב הבקרא לשלם שמא פשע הספסירא והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, ותירץ תירוץ א' דמתה הבהמה לפני שהחזיר הספסירא דמים ליתומים דכבר חל עליו חיוב לשלם ליתומים, ולכן אע"פ דהספסירא שילם אח"כ ליתומים וכעת התביעה מספסירא, מ"מ הו"ל כאיני יודע אם פרעתי, וצ"ל דאע"ג דאליבא דאמת הי' מקח טעות מ"מ הי' חיוב ליתומים, דהא מה יהי' אם הספסירא יברח או שהם ירצו לקיים המקח בודאי לא יהי' עיכוב מצד הספסירא ולכן שייך ליתומים תביעה עליו, דאילו כל תביעתם הי' רק כדי שעי"ז לא יצטרכו לגבות כספם בחזרה מהספסירא, א"כ נמצא דהתביעה הוא מכח הספסירא, וע"כ דיש להם דין תביעה מחמת דהם בעלים כל זמן שלא קיבלו מהספסירא דמים ששילמו, ואע"ג דאליבא דאמת אין השור קנוי להם מ"מ יש להם דין תובע כדין בעלים אל הבקרא, וצריך טעם למה. וצ"ע לפי תירוץ זה אם שייך לומר מש"כ התוס' בד"ה הכא דהספסירא תובע ליתומים שורו שמת בפשיעה, דהא לגבי תביעתו של הספסירא אל היתומים הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, דאם הספסירא ידע אינם פושעים וממילא יפטר הבקרא.

והנה מדבריו למדנו חידוש דזה מקרי איני יודע אם פרעתיך אע"ג דלגבי הספסירא לא הי' חיוב ודאי כלל, מ"מ כיון דעל השור הזה התחייב הבקרא כלפי היתומים הוי איני יודע אם פרעתי וחייב. (מהדו"ק)

אנא אמרי לי' מהאי רמי. יש לעיין אם ע"י אונס כעין גניבה שלח השומר שכר יד בהחפץ, כגון שהמפקיד הרשה לו לקחת מהכשות דהאי כרי והנפקד בעצמו לקח מכרי אחר של המפקיד, דמבואר בשטמ"ק דבש"ש אע"ג דלא אמר לו מהאי לא תרמי חייב, אם יהי' מדין ש"ש שולח יד, או דנהי דהוי חייב מדין שומר שכר אבל לא מדין שליחות יד, דאין הלכה על הדין גזלן שיעשה עם דיני שומר שכר. והנה יש להוכיח דדין שומר שכר אינו אלא על עצם השמירה אבל לא ע"י דין שליחות יד, דזה אינו מדיני שומרין אלא דזה דין בשומרין אבל לא שזה חיוב מדין שומרין, ולכן לא שייך דשומר שכר יהי' גזלן בשליחות יד באונס דכעין גניבה, דהנה לעיל דף מ"א ע"א רצינו למילף שליחות יד דש"ש משומר חנם, ואם נימא דדין שליחו"י דש"ש הוא גם ע"י אונס דכעין גניבה ושומר חנם רק ע"י שליחות יד דפשיעה, א"כ הא הוצרך לכתוב בש"ש כדי שיהי' לו דין שליחו"י לפי דינו דהיינו באונס כעין גניבה.

ומהשטמ"ק כאן דכתב דאם הסרסי' הי' שומר שכר הי' חייב, ומשמע דלא מדין שליחו"י אין להוכיח, דכאן הסרסי' אינו שומר על הכשות דמפקיד דיהי' שייך בו דין שולח יד. וכונתו דאם הי' שומר שכר אל הנפקד הי' לו להבין ולשים לב ליקח רק משל הכישות השני, ויש לעיין נהי דאינו שו"ש על הכשות דמפקיד, הא מ"מ כשלוקחו בשביל הנפקד הא הוא רוצה להיות ש"ח לגבי בעליו, א"כ יהי' הסרסי' גזלן שלקח דבר של המפקיד בחשבו להיות שומר בשביל הנפקד, וכמו שלקח דבר מהבעה"ב ע"י שהגנב שלחו להיות שומר בשבילו בב"ק דף ע"ט דאמרינן שם דהוי גנב לאלו שסוברין דגנב בשוגג הוי גנב, ואפשר דהוי אונס כעין גניבה, ובשוגג דסוג אונס כעין גניבה אינו נעשה גזלן, ואינו דומה לההיא דב"ק כיון דכאן הי' כשות שבאמת שייך להנפקד הוי אונס יותר וצע"ק. (מהדו"ק)

שם. בשטמ"ק הקשה על מה דמשני דהוי חלא דמ"מ הא אי לאו כשות דפקדון הי' נעשה חלא בכשות דידי' וא"כ שוב הרויח הכשות, ותירץ דכיון דלא נהנה בהשכר הו"ל כמבריח ארי, היינו דבאמת אירע כאן היזק על הכשות אלא דהי' יכול להיות היזק בנכסי הנפקד והוא הבריח ארי בזה דכשות המפקיד הציל הנפקד מהפסד. ויש לעיין לצד א' בגמ' כפי הבנת התוס' לעיל דף ל"א ע"ב בד"ה אם, דאם איכא פסידא תמיד משלם, וכאן הא הכשות דמפקיד הציל שלא יופסד הכשות דנפקד ולמה לא יתחייב כיון דאית לי' פסידא. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה ומשלם בקרא. והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין אפ"ה הואיל ויש לו דין על השואל לגבות. לולא דמסתפינא יש לגרוס אינו חייב כלום, דאילו להגירסא אינו חסר כלום הרי משמע דמה דאינו חסר זה סיבה שלא יוכל לתבוע את השואל, וא"כ מאי קאמר הואיל ויש לו דין על השואל, דהא בזה גופא עסקינן למה יוכל לתבוע את השואל כיון דאינו חסר כלום, וע"כ דזה לא איכפת לן מה דאינו חסר אלא דמה דאינו חייב כלום להבעלים איך הבעלים יגבו מכחו, ע"ז כתב דמ"מ הואיל דהוא יכול לתבוע את השואל יכולים הבעלים לתבוע מה שהוא יוכל לתבוע.

תוד"ה כל המפקיד. אומר ר"ת וכו'. הנה במשל"מ (פ"ד מהל' שאלה ופקדון ה"ח) במסקנתו ביאר בטעם דהראשון חייב בכגון הכא אינו מתקנ"ח משום דאל"כ תבוא אשתו ותאכל ותפטר, אלא דהביא ראי' דלא מסתבר שיפטר דאל"כ תאכל אשתו ותפטר אבל מה דחייב הוא מדינא, וצריך טעם למה הוא חייב אם אשתו או אמו פשעה דהא מסר לשומר בן דעת. ולכאורה משמע קצת דזה תקנה, דהא מדברי ר"ת והרא"ש שפסק כמוהו מבואר דרק אם לאמא אין לשלם חייב הבן, וכן הוא להדיא בשו"ע סי' רצ"א סעי' כ"ד בהג"ה [ומש"כ בתוס' אפילו אין להם לשלם, זה ט"ס וצ"ל אם אין להם לשלם], הרי דאין עליו חיוב אמיתי לשלם, דאם יש לו חיוב למה לא יהא הדין רצה מזה גובה ורצה מזה גובה, משמע דזה תקנה ותיקנו רק כשאין לה לשלם.

וכן הי' משמע קצת מדברי הגרעק"א, דעל מה דכ' הרא"ש דהא דלא משביעין להאם שבנה לא אמר לה שזה פקדון אע"ג דזהו הא עיקר הטעם דלא הוי פשיעה, משום דאינו יכול לטעון אלא שמא. וכ' הש"ך סי' רצ"א ס"ק ל"ד דמ"מ ישביענה ע"י גלגול ודברי הרא"ש הם באופן שאין לחייבה שבועה אחרת, ובפלפולא חריפתא כאן כתב דכיון דבנה אומר כדבריה פטורה מגלגול שבועה. ואינו מובן מה מהני בזה, ובביאור על המהר"ם שיף כתב דאין מגלגלין בטענת שמא אלא כשיש רגלים לדבר, והגרעק"א בשו"ע שם הגיה על הש"ך דהטעם דמצי אמרה להמפקיד מי יימר שזה שלך ולא בעל דברים דידי את לכן גם ע"י גלגול אינה נשבעת, וצ"ל דהא דבכלל חייבת להשבע דאותבינהו בקרטליתא, משום דמה דמחויבת להשבע כלפי בנה מעיקר הדין אז גם להמפקיד חייבת, כיון דבנה מודה דהכסף הוא של המפקיד ומה שהיא חייבת לבנה חייבת ממילא להמפקיד, [וזה אינו תלוי כלל בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בשוכר פרה והשאילה, דהתם רק בהשאילה לאחר, אבל בהשכיר לאחר ודאי דחיוב של השוכר השני עובר אל הבעלים], ואע"ג דהבן אינו תובע שבועה מ"מ מה שחייבת להנפקד דהיינו בנה יכול להמפקיד לתבוע מכחו, משא"כ לתבוע שתשבע שלא אמר לה שזה של המפקיד, כיון דלדברי הבן לא אמר לה שזה של המפקיד אין לו כלל חיוב שבועה עליה כלפיו, ממילא גם המפקיד אינו יכול לבוא אלא מכח שמא אמר לך אע"ג דהבן טוען שלא אמר לך וע"ז יכולה לומר לאו בע"ד דידי את. ועיי"ש דנתקשה למה לא נשביע את הבן ע"י גלגול שכיון שצריך להשבע שמסר לאמו נשביענו נמי שלא אמר לה שזה של המפקיד דאז הא היא פשעה והבן חייב לשיטת ר"ת. ולכאורה למה לא הק' דנשביענו מעיקר הדין, דהא אם אמר לה ואעפ"כ לא קברה את הכסף הוי פשיעה והבן חייב לשלם, א"כ נשביענו דלא אמר לה דהיינו דלא הי' כאן פשיעה, ולכאורה הי' משמע דמפרש דכל חיובו דבן באופן דאמר לה והיא בכ"ז לא קברה את הכסף אינו אלא מתקנה ואין יכול לתבוע את הבן שבועה כזאת מדין שבועת השומרים, אלא כיון דאם הי' כן הי' הבן חייב מתקנ"ח הוקשה לו להגרעק"א דנשביענו ע"י גלגול מחמת דלגבי גלגול הא לא חשוב מאיזה טעם חייב, דכיון דאם אמר לה ולא קברה הוא חייב נשביענו ע"י גלגול.

אלא דיש לפרש כהמשל"מ דבאמת אם פשעה דהיינו שאמר לה שזה של המפקיד ובכ"ז לא קברה הוי חיוב גמור להבן כשהאם אינה משלמת, אלא דשבועה שלא פשעתי היינו ששמרתי, אבל אין חיוב שבועה לומר שמה ששמרתי לא הי' עליה דין פשיעה, דכאן הא מה שלא קברה תלוי, דאם אמר שזה פקדון אז שמירתה דהיינו נתינה לקרטליתא הוי פשיעה, ואם לא אמר לה הוי שמירה דסגי בהכי לגבי דידה, נמצא דאין הספק אם שמרה, אלא דהספק הוא אם שמירה כזאת הי' סגי, דאולי אמר לה ואז לא סגי בשמירה כזאת וזה לא כלול בשבועה דלא פשעתי של התורה.

והקשו לי מהא דתרוה"ד סי' של"ג וכן ממש"כ בהגהות רעק"א חו"מ סי' רצ"א סעיף ט"ז דספק אם זה נגנב לפני מוצאי שבת ופטור או שנגנב אחר מוצ"ש שהי' שהות לקוברם במוצ"ש דאז כיון דאיל"מ. אמנם הא באמת גם במוצ"ש לא שמר אלא דספק אולי כבר נגנב קודם, וכן בהא דתרוה"ד דנתן לאיש לחפש תרנגולתו במקום שיש הפקדון הא זה פשיעה אלא דאולי כבר נגנב קודם, ע"ז כתב דהוי מחויב שבועה ומשאיל"מ, אבל כאן אם זה של הבן הא כל הזמן שמרה טוב וזה ספק אם זה הי' שמירה טובה או לא, אולי כה"ג אין ע"ז דין שבועת השומרין.

ולפי"ז גם מה שלא נשבעת האם שלא אמר לה שזה של המפקיד אי"צ להטעם משום דמצי אמרה להמפקיד מי אומר שאתה מפקיד ולאו בע"ד דידי את אלא כדי להפטר משבועת גלגול, דאילו שבועת השומרים בין כך לא שייך על טענה כזאת, ואפי' אם הבן הי' טוען דאמר לה שזה של המפקיד גם לא הי' יכול לתבוע ממנה שבועת השומרים אלא מדין גלגול ולגבי המפקיד יכולה לגמרי לדחותו, ולכן גם על מה שהבן אינו נשבע שבועת שומרים שלא אמר לה לא קשה, כיון דאין זה שבועה שלא פשעה אלא שבועה דהמעשה שמירה שעשתה אין לה דין פשיעה וזה לא משבועת השומרים, אלא דהוקשה להגרעק"א דמ"מ ע"י גלגול נשביענו דהא לזה לא צריך דוקא דין שבועת השומרים.

ובעיקר קושיתו יש לומר דהנה יש מקום להסתפק דאולי בכלל לא שייך חיוב שבועה אם אופן חיובו תלוי במה שהשני חייב, כגון הכא דחיובו של הבן תלוי באם האם פשעה דאז האמא חייבת וכשאין לה לשלם ישלם הבן בעדה, וע"ז לא שייך שיועיל שבועתו לומר שהאם פטורה, דודאי אין נאמנות שבועתו לפוטרה, אלא דהיא בין כך פטורה מחמת דאומרת אולי לאו בע"ד דידי את, וחיוב שבועה כזה לא מצינו כלל, דחיוב שבועה אולי שייך רק אם ע"י השבועה יהי' נאמן למה שעיקר השבועה צריכה לתת נאמנות, וכאן כיון דעיקר השבועה תלוי במה שהאם מחויבת בפשיעה שעי"ז יש גם חיוב עליו כשאין לה מה לשלם, ואם חיוב הבן הי' בלתי תלוי בחיוב האם אלא דכשפשעה הוא חייב שייך שפיר שבועה, אבל היכא דחיובו בא מכח חיובה וכיון דעל מה שנשבע שהיא לא חייבת לא שייך שתועיל שבועתו, אולי בכה"ג לא שייך כלל חיוב שבועה וממילא גם גלגול לא יתחייב להשבע.

והנה אם נימא כהמשל"מ דזהו מדינא דכשהאם אין לה לשלם חייב הבן לשלם, צ"ע מאיזה טעם הוא זה, דממ"נ אם זה פשיעה גם לגביו א"כ יתחייב בכל גווני ויהי' הדין רצה מהבן גובה רצה מהאם גובה, ואם זה לא פשיעה למה יגבה ממנו אם אין לה מה לשלם.

וכבר כתבנו לעיל דף ל"ו דבשומרים מלבד חיובם לשלם מכח שלא שמרו יש בזה גם קבלת אחריות לגבי מה שחייבתם תורה ואינו יכול להפטר רק אם יעמיד אחר במקומו, וזה לכו"ע, אלא דבזה פליגי, דהרמב"ם וסייעתו ס"ל דאם מסר למי שנאמן על הבעלים פקע ממנו כל חיובו דהא העמיד אחד שחייב עפ"י דין בחיוביו, אבל ר"ת ס"ל דלא סגי במה שיעמיד א' החייב במקומו, אלא צריך שיעמיד א' שמשלם במציאות במקומו, ולכן היכא דאינו משלם השני צריך הראשון לשלם באופן שאם אירע דבר זה אצלו היו גובין ממנו, ולכן כשאין לה לשלם הוא חייב.

בא"ד. ברא"ש ביאר דהא דאינה נשבעת האם שלא אמר לה שזה של אחר, שזה עיקר הטעם דלכן לא פשעה במה שלא קברה, משום דהמפקיד טוען שמא. ולכאורה הא בכל שבועה שלא פשע השומר היא ע"י טענת שמא וע"ז חייבתו תורה שבועה, וכאן שבלי זה היא פשעה א"כ למה לא תשבע. ואפשר לומר דכאן הא נמצא דיש שני סוגי חיוב שמירה, היינו אם זה של אחר דאינו עומד להוצאה אז מחויב לקבור, ואם זה של בנה שעומד להוצאה אין מחויב לקבור, וכשיש ספק הר"ז ספק איזה סוג שמירה נתחייב, ולגבי זה הו"ל כאומר תשבע שמא קיבלת שמירה כזאת, וזה אינו משבועת השומרין, אלא דאם הי' תובע ברי הי' חייב שבועת היסת דהא לדברי התובע חייב לו אבל בשמא לא שייך שיחייבו שבועה כה"ג. ובס' (מאסף) וזאת ליהודה נדפס כת"י מהגרעק"א דמביא דהסמ"ע והש"ך פירשו דברי הרא"ש דכה"ג שאומר אולי אמר לך שאינו שלו אינו בדין שבועת השומרין, ואולי כונתו כמש"נ.

תוד"ה הכא בספסירא. אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים. ובמהר"ם שיף נתקשה דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ה ע"ב דגם ר' יוסי מודה לרבנן היכא דאינו אומר דל אנת ודל שבועתך או דל עדים שלך, וכאן דלא צריך שבועה ועדים הא מודה ר' יוסי דמשלם להשומר, ותירץ דכאן יאמר דל טענתך, ורק באם ראה המשכיר כשמתה דאינו צריך כלום חייב השואל לשלם להשוכר, אבל כאן דצריך טענת היתומים אלא שיכולים לפטור עצמם יכול הספסירא לומר אי אפשי בטענתם. וצ"ע דהא טענתם היא מסרנו לבקרא וכשהולך לתבוע להבקרא הרי הוא בעצמו עושה כטענתם דבלי זה איך תובע להבקרא, וא"כ מאי שייך לומר אי אפשי בטענתם דהא הוא בעצמו טוען טענתם.

וצ"ל כיון דבלי שיטענו דהבקרא לא פשע אינם נפטרים מהספסירא, ונמצא דצריכים לטענותם שלא פשע הבקרא פשיעה גמורה, ורק אחרי שיטענו דלא פשע יכולים הם לתובעו מחמת דלגבי שומר שכר זה לא מספיק דבכ"ז איבעי לי' לעיוני. אלא דבעיקר קושיתו צ"ע למה באמת אי"צ להשבע שלא פשע הבקרא, כיון דס"ל להתוס' דגם השומר הראשון דדין שומר חנם עליו מ"מ חייב אם השני פשע, א"כ יצטרך האפוטרופוס להשבע שלא פשע הבקרא וכ"ז שלא נשבע יש לכו"ע תביעה על הבקרא. ולפי"ז אפשר לומר דלהתוס' יהי' גם אליבא דרבנן הדין דהספסירא יוכל לתבוע את הבקרא כיון דכ"ז שלא נשבע האפוטרופוס חייב אליו הבקרא, ומה שהוצרכו לומר מדר' יוסי, היינו דלר' יוסי שמענו זה בפירוש דלרבנן לא מצינו זה, אבל אליבא דאמת כאן אליבא דרבנן ג"כ יתבע הספסירא מהבקרא, כיון דכ"ז שלא נפטרו היתומים מן הספסירא חייב בהכרח הבקרא להספסירא וצ"ע.

תוד"ה דמי בשר בזול. ור"ת פירש דדין גמור הוא דאם הי' מודיעו וכו' ולא הי' יכול להשהותו עד יום השוק. וצ"ל דמיירי דוקא דמת השור כמה ימים לפני יום השוק. ויש לעיין אם לר"ת ג"כ אינו משלם אלא שני שליש, דהמחיר של כמה ימים לפני יום השוק הוא זול בשליש, ואע"ג דלקמן דף צ"ט ע"ב לענין יין הנמכר בחנות ההפרש בין הנמכר ביום השוק לבין לפני יום השוק הוא בחמישית, כאן בבשר שחוט ההבדל הוא בשליש, או דלר"ת אין שיעור אלא כפי מחירו של בשר ביום ההוא שמת.

ועדיין צ"ע למ"ל לומר דמי בשר בזול, הו"ל למימר דמי השור וכמובן דאינו משלם יותר ממחירו בשעה שהופסד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א