אילת השחר/בבא מציעא/כד/ב

אילת השחר בבא מציעא כד ב

דף כ"ד ע"ב

ויניח וייתי ישראל ויהיב בי' סימנא ושקיל. לפי מה שביאר בשערי יושר ש"ו פ"ד דהא דלא נאמן באבידה האובד בטענת ברי שלו מחמת גזה"כ דדרשהו אם הוא רמאי, דלולא זאת כיון דהוא אומר ברי הי' נאמן, א"כ כאן דמצד דין מצות השבת אבידה אין עליו חיוב כמו שביאר הר"ן דלגבי זה אזלינן בתר רובא אלא דאינו שלו ולכן יחזור למי שיתן בסימן, וצ"ע למה צריך סימן ולמה לא יהי' נאמן בטענת ברי שלו.

ואולי הי' אפשר לומר דנהי דכשאין מוחזק וא' טוען ברי לא מונעים ממנו מליקח כיון שאין אנו יודעים של מי זה, מ"מ לא מקרי שהוברר שזה שלו, וכיון דעיקר התקנה היתה שיחזירו למי שיוברר שזה שלו ובלי סימן אינו בירור שזה שלו וכל שלא הוברר לא תיקנו להחזיר לו, דהתקנה היא ליתן למי שיוברר וזה רק ע"י סימן, ונצטרך לומר דאפילו אי סימנין דרבנן מ"מ אחרי שתיקנו דמהני הו"ל בירור ושייך שפיר לומר דתיקנו להחזיר ע"י שיתברר, ומ"מ צ"ע דאיך יש לו רשות לעכב מליתן למי שטוען ברי.

בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה. בפלפולא חריפתא ביאר דאע"ג דמספקינן אי סימנין דרבנן ואז לא מהני סימן לגבי איסור, שאני יין של גוי דאינו אסור אלא מדרבנן, ולדבריו נתחדש דין דאפילו אי סימנין דרבנן מהני להתיר איסור דרבנן, ואין ראי' להוציא דין זה מכאן, אלא דכונת ר' אסי דאם סימנין דאורייתא יהי' מותר בסימן בינוני, ואי דרבנן יצטרך סימן מובהק להתירו בשתייה.

וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא. הנה המשנה למלך פ"ה מיסודי התורה חקר בקידש באיסורי הנאה דרבנן והיא חולה שיש בה סכנה אם מקודשת כיון דלדידה זה שוה כסף, ולהצד דהיא מקודשת א"כ נוכל לומר דנפק"מ דאם אסור משום מציאה הרי ספק אם זה של המוצאה לכן ספק דיתכן דקידש במה שאינו שלו ויהי' ספק קידושין, משא"כ אם מותרת משום מציאה יועיל הקידושין.

א"ל לפנים משורת הדין. והמרדכי ס"ל דכופין ורק אם המוצא עני והאובד עשיר אין כופין. ויש לעיין אם כופין להחזיר האבידה דוקא, או דסגי בהחזרת דמים, כיון דכשהוא עני אין כופין הרי העיקר משום שלא יחסר להאובד צרכיו א"כ סגי בדמים, או דכיון דמחויב להחזיר מחויב כבר להחזיר החפץ. (מהדו"ק)

התירו לו וכו' משום שחיטה כר' חנניא בנו של ר"י הגלילי. ברא"ש כתב דה"ה נגנבו אלא שזה דוקא אם רוב גנבי העיר ישראל. ועי' בפלפולא חריפתא דנתקשה בזה כיון דמסקינן דרוב טבחי ישראל, א"כ אפילו אם רוב הגנבים הם עכו"ם הא תלינן דנשחט ע"י טבחי ישראל, ובב"ח כתב דאפשר דשחט בעצמו משא"כ במצא שחוטין דתלינן דלא נאבדו כלל מבעליהן כשהיו חיים אלא דהטבח שחטן ונאבדו שחוטין. ולפי"ז בדינא דר' חנניא דאבדו גדייו מיירי דרוב העיר ישראל הי', דברוב גויים ניחוש שמא מצאן א' מהרוב ושחטו לעצמו. והנה לפי"ד נמצא דבאמת כל גוי עלול לשחוט אלא דתלינן דטבח שחט בשר למכור במקולין, והיינו ע"כ דנגד רוב העכו"ם ששוחטין לעצמן איכא רוב בשר הנשחט ע"י טבחים וזה רוב מישראל דלכן כשר הגדי הנמצא, ולכאורה מכאן ראי' דלא אזלינן בתר רוב האנשים אלא בתר רוב הבשר השחוט. ועי' בפתחי תשובה סי' ק"י סק"ב מחלוקת אחרונים אי אזלינן בתר רוב החנויות או בתר רוב בשר שיש בהם, אמנם כאן שאני דאיכא למימר דרוב אנשי העיר יש להם בשר שחוטה מהמקולין ולא ממה ששחטו בעצמם.

אלא דמ"מ צ"ע דנמצא דיש הרבה אפשרויות דיכול לפרוש מהם בשר והיינו טבחים ואנשים ששוחטים לעצמם ואלו הם הרבה, ואם היינו יודעים דנפל מהגוי היינו אוסרין דאפשר דשחט לעצמו דמה"ט באם רוב גנבי עכו"ם אסור, א"כ למה לא נחשוש דהבשר הנמצא נפל מהרוב דהיינו מאנשים השוחטין לעצמם דהם מרובים מהטבחים של העיר. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה מי קתני. דכיון דרובא כנענים וכו'. וכ"כ בשטמ"ק בשם כמה ראשונים דנהי דאינו מחויב בהכרזה מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב, והתוס' לעיל דף כ"ג ובב"ב דף כ"ג ע"ב הוכיחו מהא דגוזלות דאזלינן בתר רובא דעלמא ואינו מחויב להחזיר לבעל השובך, הרי דכיון דאין הבעלים מוחזקין שפיר אזלינן בתר רובא, ויקשה עליהם דמשמע דס"ל דבכל גווני לא אזלינן בתר רובא. ואפשר לומר דיסברו דשם הא אינו יכול לתבוע אלא מספק, דהא אין ידוע שהגוזלות היו של בעל השובך, ובודאי דהוי בעל השובך מוציא ועליו הראי', לכן אף בלי רוב נשאר ספק דהא אין לו שום הוכחות בגוזל לכן נשאר אצל המוצא, משא"כ כאן דהוי דבר שיש בו סימן ואולי הוא של הישראל, ואם יבוא ישראל ויתן סימן אז מצד דיני תביעת ממון יש לו תביעה והוא מר"ק לגבי הספק אם נתייאש ושפיר זוכה, לכן לא מהני רוב אע"פ שאינו מוחזק ממש כעת, ורק לענין דין השבת אבידה פטור מטעם דלגבי זה אזלינן בתר רובא. (מהדו"ק)

תוד"ה לבתר. עי' ברעק"א דפי' בשיטת התוס' דבמעצרתא מה דמתייאש כיון דעומד להיות קדחו בי' חלפי מתייאש דהמוצא יכיר שזה כבר מזמן רב ויחשוב שהאובד מתייאש. ולפי"ז הי' נראה לו דוחק דלמ"ל לומר דהאובד יחשוב שהמוצא יתלה שהאובד מתייאש לזמן מרובה, דאולי אינו מתייאש כמו שהוא האמת דאין לחשוב שהבעלים התייאשו בדבר שיש בו סימן אפי' אחר זמן מרובה. ובתוס' שנץ המובא בשטמ"ק לקמן דף כ"ה ע"ב על הא דבכותל ולחוץ הרי אלו שלו מבואר דטעם דכופרא מדלא בא לבקש, והיינו דיש לתלות דאם הי' בא לבקש הי' מוצא וע"כ דלא בא לבקשו משום דהתייאש, וכן משמע ברא"ש סי' ט'. (מהדו"ק)

תוד"ה אתא. ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל. וצריך לומר שלא ראה שלקח מטבח, דאילו ראה שלקח מטבח ואינו יודע מה הוא א"כ הו"ל כלקח ממקום הקביעות כמובא בפסחים דף ט' ע"ב בלקח עכבר בפנינו עי"ש בתוס'. ולא מסתבר להעמיד דיודע בודאי דהעוף לקח מהרחוב ולא מהטבח, וע"כ דספק לו אם לקח מטבח דהו"ל ספק לקח מקבוע וגם זה מותר. והיינו כמש"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ע"ג דבספק אם הוא אזל לגבה, דאז כל דפריש מרובא פריש ורוב כשרים, או דשמא אזלא איהי אל הבועל דאז הוי קבוע, הוי ס"ס ומותר, משום דגם בספק קבוע דין ס"ס ע"ז ומותר. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א