אילת השחר/בבא בתרא/קעה/א

אילת השחר בבא בתרא קעה א

דף קע"ה ע"א

אמר תנו קיימיה לשטריה. אין זה מדין קיום שטרות דבעי בפני ג', אלא דלא מבעיא אם השטר נפסל רק כשטוען מזוייף וכ"ז שלא טוען מזוייף הוא בחזקתו, נמצא דהיכא דכבר א"א לטעון מזוייף, שהרי הלוה מודה, א"א כבר לטעון גם פרוע, דכל הנאמנות דפרוע הוא רק במיגו דמזוייף, והלוה שהוא המוריש הא הודה דאינו מזוייף, ואפי' אי נסבור דכל שטר שעדיין לא קיימוהו אינו שטר כלל אפי' בלא טענת מזוייף, מ"מ היכא דהלוה הודה, אין צריך קיום אפי' שזה כעת ביד ההקדש כמש"כ במלחמות, והמלחמות הק' על בעל המאור דס"ל דרק בשטר מקויים גובה מן ההקדש ולא מהני אמירת השכי"מ תנו לגבות מהקדש אם אינו מקויים, אע"ג דאין אדם עושה קנונייא על ההקדש, דא"כ גם במקויים ניחוש לפרעון ויצטרך להשבע, ולכאורה לפי המבואר בכתובות (דף פ"ה) דהיכא דקים לן בהאי גברא דאינו משקר מהני להפוך השבועה על שכנגדו, או דלא גבינן בשטר ולא קרעינן ליה, וא"כ יש סברא לומר דלגבי להיפטר מהשבועה מהני היכא דקים לן, וחזקה דאין אדם עושה קנוניא, ואין אדם חוטא ולא לו, הו"ל כהוכחה וכקים לן, אבל להוציא ממון ס"ל לבעה"מ דלא סגי בכך ובעי לזה עדות גמורה [ועי' בקובץ שיעורים מש"כ בזה], והיינו כמשנת"ב בדיבור הקודם דבקדושת דמים חל, דלגבות מהקדש הוי ככל עניני ממון בין איש לרעהו ובעי עדות להוציא ממון.

רשב"ם ד"ה ופרכינן. ואי משום טעמא דמצוה לקיים דברי המת לא היה להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מותו. והיינו דאמר תנו נותנין משמע בין מחיים ובין לאחר מיתה, ומ"מ צ"ע דאה"נ דמחיים נותנין כיון דאין חשש להשביע בניו והוא חייב לפלוני ומבקש לפרוע ובודאי יתנו, ולאחר מותו נמי אע"ג דמלוה ע"פ אינה גובה מהיורשים, מ"מ נותנין משום מצוה לקיים דברי המת, עוד יש לעיין דהרשב"ם הוכיח דאינו משום מצוה לקיים דברי המת, אך צ"ב באמת אמאי לא נימא בזה מצוה לקיים דברי המת.

ונראה דפשיטא ליה להרשב"ם דאם כוונתן לשלם מחמת שהוא חייב לא נאמר מצוה לקיים דברי המת, אלא שהיה אפשר לומר דכשאומר תנו יתנו מחמת דאמרינן דכוונתו ליתן מתנה, וע"ז הוכיח דא"כ אמאי נותנין בחייו, וע"כ דכוונתו בתורת פרעון חוב, ובזה פשיטא ליה להרשב"ם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, והטעם כמש"כ התוס' (ד"ה ורב) דתקנת שכי"מ היתה רק כשנותן מתנה, אבל לשלם חובו אז דינו כדין חוב, ואם מלוה ע"פ אינו גובה הוא פטור, וה"נ מצוה לקיים דברי המת, אכן כ"ז שייך אם הנידון ברשב"ם משום דין מצוה לקיים דברי המת, היינו דדינו חיוב ממוני, וכעין קנין שיקנה המקבל, דאז שייך לומר שלא תיקנו כה"ג, וסתם מצוה יתכן שיהיה באמת, אבל אם כל מצוה לקיים דברי המת אינו קנין אלא מצוה בעלמא, ודן הרשב"ם לדחוק דנותנין אינו דין ממוני ממש אלא מצוה, איך מסיק דאינו משום מצוה לקיים דברי המת, דהא לא מסתבר דלא יהיה מצוה בעלמא לקיים מצותו לפרוע חובו.

תוד"ה הא דמקויים. דמה לי משתעבדי לגבוה. יש לעי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולכך קדוה"ג לא פקעה כמש"כ תוס' בגיטין (דף מ' ע"ב), א"כ איך יפקע הדין הקדש ואיסור מעילה, הא מה"ת אין שיעבוד, והנה אין לומר דלכתחילה לא חל הקדש על אחר זמן גוביינא, דא"כ מאי איכפת לן מה דאינו מועיל פדיון בקדוה"ג, וע"כ דהקדש חל לעולם וא"א להפקיע, ומשמע דחל ההפקעה בשעת גוביינא, וא"כ למ"ד שיעבודא דרבנן נצטרך לומר דרבנן מפקיעים ההקדש ודין המעילה, וצע"ק בב"מ דף מ"ח.

והעירוני דלר"פ דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואינו גובה מהם, אמאי גובים מן ההקדש, הא גם הקדש לאו בני מיעבד מצוה הוא, והנה לעיל ברשב"ם (דף קע"ד ע"א ד"ה רב הונא) כתב דר"ה ברי' דר"י ס"ל דיתמי דאכלי לאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו [ובגמ' ערכין דף כ"ב איתא זה בסברת ר"ה ולא בסברת ר"ה ברי' דר' יהושע], ולכאורה לרב פפא הא הוי דידהו, ולא משמע דזה גופא הוא בא לחלוק, אלא נראה דגם רב פפא מודה דאינו כסתם מצוה, אלא דמשום המצוה הוי כלאו דידהו, אלא דמ"מ אין גובים מהם וכעין הא דמצינו בב"מ (דף ע') דמותר להלוות מעות יתומים ברבית אע"ג דהוי כגזל כמבואר שם דף ס"א, וא"כ ה"נ לא אמרינן דהקדש ייהנה מגזל, ולולא קרא דדרשינן דאין ריבית להקדש (בב"מ דף נ"ז ע"ב) היה אסור להקדש ליקח ריבית דאין נותנין להקדש מה שאין שייך לו, ולכן שפיר שייך גוביינא מהקדש דאין להקדש להיות נהנה משל אחרים, אך ברש"י כתובות (דף פ"ה) משמע דאינו אלא מצוה דהן צדק, ולדבריו צ"ע איך גובים מהקדש ומלקוחות ויתומים.

תוד"ה הא דלא מקויים. שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו. והנה בתוס' גיטין (דף ב') הוכיחו דטענינן ליתמי מזוייף, דהא רב ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא טענינן פרוע במיגו דמזוייף, וע"כ דטענינן מזוייף, ויש לעי' אף אם צריך לקיימו יקשה קושייתם דכאן, דכמו דבמקויים אמרינן דלא יתכן שאומר להשביע כיון שיש שטר מקויים ויחשבו העולם דלא פרע, ה"נ בלא מקויים, כיון דבאמת אינו מזוייף ובקל ימצא עדים לקיימו, וגם בלא זה כיון שאין טוענין משום דלא שכיח בודאי גם אנשים אינם חוששים למזוייף, וירא לומר שחייב שיהיו סבורים שאינו פרוע וע"כ הוי הודאה גמורה דהוא חייב, ובשלמא אי טענינן ליתמי מזוייף אין ראיה מהודאתו דחייב דשמא הודה שלא להשביע את בניו, וכיון שהוא לא יודע מהשטר המזוייף שיש למלוה יכול להיות שיאמר שלא להשביע, ולא חשש שיחשבו כלום, שהרי אינו יודע שיש שטר, אבל אי לא טענינן מזוייף א"כ אנו מניחים שהוא לוה, מדיש למלוה שטר עליו ובאמת לוה וא"כ לא יאמר שלא להשביע, וע"כ דבאמת חייב ולמה אם לא אמר תנו אין נותנין, ואולי מה שהקשו מכח רב דס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, זה רק ליתר שאת, דאפילו אם נדחה ונאמר דכה"ג אינו ירא ואומר בכל זאת שלא להשביע, מ"מ למ"ד דא"צ לקיימו בודאי קשה שיגבה מכח השטר.

תוד"ה חזר. ואף הם יכולים לומר פרענו. הוצרכו לזה, דאל"ה נהי דאם האב אמר שפרע קודם שאמר שהוא חייב, דנזכר שפרע קודם לכן, היה נאמן במיגו שהיה אומר שפרע אח"כ, מ"מ איך נאמנין לומר שהאב אמר כך, ולכך כתבו דגם הם נאמנים לומר שפרעו ולכך נאמנים גם לומר שהאב אמר שפרע לפני כן, אלא דלכאורה הא אפילו לא טוענים נטעון אנחנו להם כיון דאביהם הא היה נאמן במיגו אם היה טוען כן, וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ב' ע"א), וצ"ל דלא שכיח שייזכר שטעה ולכך אין טוענין להם, אלא דא"כ צ"ע עדיין כשטוענין היתמי יהיו נאמנים אף אם אין להם עתה מיגו, ומוכח מזה מהתוס' דכל היכא דלא טענינן להן, אז אפי' אם יטענו טענת ודאי ג"כ לא יהיה להם נאמנות בלי מיגו, ולא דמי למזוייף דאפי' להני דסברי דלא טענינן ליתמי, מ"מ אם יטענו טענת ודאי יהיו נאמנים, דלזה א"צ לבוא מכח נאמנות אביהם, כיון דהם הבעלי דברים יש להם כח לטעון מזוייף, אבל כאן דתלויים בזה שהאב אמר להם, אם זה לא מילתא דשכיחא דאז לא טענינן להן מעצמנו לא היה להם נאמנות ע"י טענת ודאי בלי שיהיה להם מיגו, לכך צריכים למיגו שהיו יכולים לומר אנחנו פרענו. וחזינן דנאמנות דמיגו א"צ דוקא לטעון בב"ד דהא מאמינים ליתומים שהאב אמר שנזכר והאב היה נאמן במיגו אע"ג דהטענה הזאת לא טען בב"ד.

בא"ד. הא לאו הוכחה היא. פי' דאין ראיה ממה דאם לא כן אין לך קנין מועיל, דיכול להיות דהיכא דיהיה לו מיגו יהיה שפיר נאמן.

בא"ד. דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה. פי' דלא היה כלל אצלם מעות של השני, אלא אפי' נאמן לומר שאז כבר פרע, במיגו דהיה יכול לומר פרעתי אח"כ, וצריך טעם למה יש יותר סברא להאמינו שיטעה ולא היה חייב כלל מאשר לומר שנזכר שפרע, ואולי מפני שתמיד טענת פרוע גרע יותר מפני שיש חזקת חיוב, וכמו דמצינו בשבועות (דף מ' ע"ב) דאיכא דס"ל דבאומר פרעתי חייב שבועת היסת ולא באומר להד"ם, עוד אפשר דטעות בחשבון שכיח יותר מלומר שטעה ופרע.

בא"ד. אי איתא דטעה וכו' לא הוה מקני. הכוונה דהא קנו מיניה והסכים מלבד מה שאמרו באפי מרא ארעא דהיינו במעמד ג' דדוקא אז הוי קנין חשוב כתנו, אבל מה שאמרו במעמד ג' אע"ג דעושה קנין והסכים לזה מ"מ לא עשה דבר של הקנאה שיגלה דעתו שהחליט ליתן.

תוד"ה המלוה. היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא. והיינו כשיטת הרמב"ן הובא ברא"ש (שבועות סו"פ שבועת הפקדון) דרק היכא שיכול במציאות לגבות ממשעבדי אז הוא דפטור משבועה, וצע"ק דהא כשמודה שחייב חמישים נהי דלא מהניא הודאתו לגבות מלקוחות שקנו לפני כן, מ"מ לגבי אלו שיקנו מכאן ולהבא יועיל הודאתו ויוכלו לגבות מהם הקרקעות שהיו בשעת ההלואה אצלו אם ימכרם עכשיו, וא"כ יש כאן הודאת שיעבוד קרקעות, וממילא צ"ב אף להרמב"ן אמאי יתחייב שבועה, וצריך להעמיד לפי"ז שאין לו כעת קרקעות.

ונראה דס"ל דמה שיתחדש שיעבוד קרקעות ע"י הודאתו אינו נקרא הודאת קרקעות רק אם הודאתו מהני על מה שמשועבד מכבר [כ"כ הר"ן והרמב"ן בשטמ"ק ב"מ דף ט"ו], אז לרא"ש דלא צריך שיעבוד בפועל, וכיון דלדבריו משועבד כל הזמן אין נשבעין, ולהרמב"ן כיון דלא מהני על הזמן שעבר אע"ג דמעתה נשתעבדו קרקעותיו אין זה הודאת שיעבוד קרקעות.

והנה באמת אף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, מ"מ כשהוא מודה במקצת וב"ד יפסקו לחייבו על המקצת שהודה ואז בודאי ישתעבדו הקרקעות, דהא בעמד בדין משתעבדי הקרקעות כמבואר להלן בע"ב, וא"כ גם לדידיה אמאי מחייבין למודה במקצת שבועה אחרי תקנ"ח דתיקנו שיעבוד נכסים, וע"כ צ"ל דכיון דעצם ההודאה אינה על שיעבוד קרקעות אלא שעי"ז יתחדש שיעבוד קרקעות זה אינו טעם לפוטרו כה"ג, אלא דלמ"ד שיעבודא דאורייתא יש יותר סברא להקשות משום דהודאתו לא תחדש שיעבוד קרקעות אלא שעי"ז יהיה בפועל שיעבוד קרקעות, ולכך יש מקום לומר שחשיב שפיר הודאת שיעבוד קרקעות, אלא דבכ"ז ס"ל להרמב"ן כיון דרק השיעבוד בפועל עושה דין פטור שבועה, וכיון דלא היה בפועל שיעבוד קרקעות אלא מתחדש בפועל שיעבוד קרקעות וזה אינו נחשב הודאת שיעבוד קרקעות לענין שבועה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א