אילת השחר/בבא בתרא/קעב/א

אילת השחר בבא בתרא קעב א

דף קע"ב ע"א

להנהו כתבי שטרא אקניאתא. וברשב"ם מבואר דרק במתנה ומכר, ולפי' הר"ח בכל קנין אף בשטרי הלואה, וע' ברשב"א דמבואר להדיא דס"ל להרשב"ם דקנין בהלואה לא מהני שיהיה מותר אח"כ לכתוב שטר [והעירוני דהרשב"ם סותר דברי עצמו, דבדף קנ"ז ע"ב פי' להדיא דבשטרי הלואה וקנו מיניה, כותבים יום הקנין, ומביא מהא דהכא], ותמוה דבב"מ דף י"ג מבואר דרק בשטרי אקנייתא מותר לכתוב ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי ויהיה הפסד ללקוחות משום דבאקנייתא כבר נשתעבד מאז, הרי דגם מהני קנין בשטרי הלואה שישתעבד כבר, וכבר הק' כן במרדכי, ובהגהות מיימוני (פכ"ג מה' מלוה אות ח'), ובתוד"ה אי הביאו בשם ר"י דאפי' בשטרי מקח וממכר, ולכאורה מה הוא מוסיף הא גם הרשב"ם שלפנינו כתב כן, ובמרדכי ובהגהות מימוני הנ"ל הביאו דהר"י חולק על הרשב"ם וס"ל דבכל קנין אפשר לכתוב אח"כ מזמן של הקנין, משא"כ הרשב"ם ס"ל דרק במתנה דאין שיעבוד, ויתכן דהי' כתוב לפני התוס' דהרשב"ם ס"ל כן במתנה, וע"ז פליגי דגם בשטרי מקח וממכר.

מ"ט עבדו רבנן מילתא וכו'. מבואר ברשב"ם דתיקנו שלא ישתנה שטרו מכמו שהיה, ויש לעי' קצת דבתוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף ע"ז ע"א ד"ה חוזר) הקשו למה חוזר בשטר אע"ג דאין שום הפסד למוכר, ותירצו דזה חוב לו, ר"ל שאינו רוצה שיהיה עליו הרבה שטרות, והקשו מהא דנמחק שט"ח דמשמע שם דבשטר שאין שיעבוד ואחריות מותר לכתוב, הרי דלא חיישינן לאפושי שטרא, ועי' בהגהות אשר"י דחילק דהיכא דכבר יש שט"ח הרי גילה דעתו דאינו חושש לאפושי שטרא, וכ"כ הרשב"א, והנה ע"כ צ"ל גם כאן דמה שיעשו משטר של מאה, ב' שטרות של נ', אין בזה משום אפושי שטרא, ולכך צריך לטעם דרוצה דנפגום שטרו, וא"כ אמאי צריך לתקנה תיפו"ל דכל דאיכא איזה שהוא חוב ללוה או למוכר א"י לכתוב בלי דעתו, ולמה צריך לתקנה מיוחדת, ואין לומר דצריך להאי טעמא, דאפי' ב"ד אין להם רשות לעשות ב' שטרות, דודאי אין זה דבר שבתור ב"ד ישתדלו בזה, דרק בנמחק שטרו שייך שב"ד ישתדלו שלא יפסיד, אבל כאן אינו אלא שכך רוצה המלוה בודאי לא שייך שב"ד יצטרכו להתמצע בזה, וע"כ הוא רוצה להשמיענו דאסור לעדים לעשות ב' שטרות, ולמה צריך לתקנה מיוחדת בזה.

כי היכי דניפגם שטריה. צע"ק מאי נפק"מ ליה דאם רוצה הלוה להשביעו בין כך יוכל לומר אישתבע לי דלא פרעתיך, אלא דבפוגם ב"ד מחייבים אותו אע"פ שלא יאמר בפירוש אישתבע לי דלא פרעתיך, וא"כ אם הוא קפיד ורוצה דוקא שבועה הא בין כך יוכל להשביעו ומאי נפקא ליה מיניה, ואולי נפק"מ דאם ימות המלוה, אז כשהלוה יביא עדים שפרע קצת מהשטר כיון דהמלוה לא היה יכול לגבות בלא שבועה אם היה חי ואין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלא יגבו ממנו כלל, משא"כ אם יהיה ב' שטרות של נ' נ' אז כשימות יוכלו היורשים לגבות ע"י שישבעו שבועת היורשים, וכיון שכן מיקרי דאיכא כבר חוב ללוה בזה שיהיה עליו ב' שטרי חמישים.

מ"ט אמרינן האי מיפרע פרעיה. ויש לעי' אי חיישינן זה גם בתוך זמנו או לא, ובשטרי אקנייתא דכותבין אח"כ מזמן ראשון, כתב בנימוק"י בשם בעל העיטור דמיירי תוך זמנו, ובלי זה אין להם לכתוב דאולי כבר פרע, והרשב"א כתב דכ"ז שלא מיחה הלוה כתבינן, ומשמע דלסברת בעל העיטור אפי' לוה טוען פרעתי כותבין כיון דהוא תוך זמנו, אלא דתליא בפלוגתא אי בקנו מיני' ואומר שלא לכתוב אי מצי לעכב, דלאלה דסברי דמצי לעכב א"כ כשטוען פרעתי הא אינו רוצה שיכתבו שטר ומעכב, ועי' בב"י סי' ל"ט אות ז', והרשב"א לא פליג ע"ז, הרי דאפשר לכתוב שטר על סמך זה דבודאי לא פרע עדיין כיון דהוא תוך זמנו, ולעיל בקושית הגמ' (דף קע"א ע"ב) אי הכי שטרי הלואה נמי, ביאר הריטב"א בפי' א' דאפי' תוך זמנו נחשוש שמא יפרע, ובשלמא מהא דגובין תוך זמנו בלי שבועה ולא חיישינן שמא פרע, ולעיל פריך דניחוש שמא יפרע תוך זמנו, לא קשיא, דאפשר דכדי לעשות שטר על סמך זה, ושעי"ז יוכל לגבות גם אחרי הזמן, חיישינן אף לחשש רחוק מאד, אבל כיון דחזינן הכא דאף שטר כתבינן על סמך חזקה דלא פרע, א"כ אמאי חיישינן שם משום שמא יפרע, וצריך לחלק דכ"ז אם יש עצה ללוה כגון לכתוב שובר, אבל לעיל דחשבנו דהשובר לא יועיל, לכך פריך דצריך לחוש שמא יארע דירצה לשלם ויהיה לו הפסד.

שם. מ"ט אמרינן האי מיפרע פרעיה וכו'. אע"ג דתמיד כשהשטר ביד המלוה זה ראיה שלא נפרע, היינו משום דאם איתא דפרעיה היה צריך להיות או השטר או שובר ביד הלוה, למאן דס"ל כתבינן שובר, וכאן חיישינן אולי יש באמת ללוה שובר, ואין להקשות לפי"ז מהא דתוס' בגיטין (דף ב') ועוד כמה דוכתי דנו דטענינן ליתמי מזוייף, וכתבו דלמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אז אי לא טענינן מזוייף גם פרוע לא נטעון, ולכאורה אמאי לא ניחוש שמא פרע, ואע"ג דשטר ביד מלוה, אולי כתב לו שובר, כמו דחיישינן כאן אולי יש שובר ללוה, ויש לחלק דכאן חיישינן אולי יש לו שובר ואז אפילו יביאנו בפנינו לא ינצל מהפסד אם נכתוב כעת שטר אחר בן חמישים זוז למלוה, אבל לשובר שלא יביאנו לא חיישינן שמא היה, וכיון דלא מצאו בין דברי המוריש שובר אין לחוש עליו, גם כיון דאם יביאנו שפיר יפטר לא חיישינן, משא"כ כאן חוששין שאם יהיה מותר לכתוב שטר של חמישים, הרי אנו מבטלים כח השובר לגמרי, שאפילו יביא שובר יפסיד.

מיהו יש לעיין כיון דהפוגם שטרו נשבע אפילו אם אין הלוה אומר אישתבע לי דלא פרעתיך, הרי דמה דנפרע קצת עושה קצת ריעותא בשטר לחוש שמא נפרע הכל, א"כ בודאי לא נוכל לכתוב לו שטר של נ', כיון דלפני שישבע אין לו כלל נאמנות לגבות אפילו אם אין שובר ללוה, ואיך נעשה משטר שנפגם שטר אחר שלא יהיה נפגם, ועדיף מלעיל דא"א לעשות תרי בני נ' שמא יפגום, ולומר דהחידוש הוא דאין עושין לו שטר של נ' אפילו אי ישבע שלא נפרע החמישים השניים, קשה, משום דדין זה יהיה תלוי בשאלה אם שבועה שנשבע שלא בב"ד מהני, דאי לא מהני, הרי השבועה הזאת כלא נשבע דמי, ופשיטא שלא נכתוב שטר של חמישים אף בלי חשש שמא יש לו שובר, דהא משטר שנפגם לא נעשה שטר שלא נפגם, דאיכא נפקותא בינייהו כדאמר לעיל.

רשב"ם ד"ה אמר רב אשי. לא מזמן ראשון וכ"ש מזמן זה. להמבואר בתוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף קע"א ע"א ד"ה אלא) דמזמן ראשון נראה כמוקדם ופשיטא דלא יכתבו מזמן ראשון, ואולי כוונת הרשב"ם בשטר שאינו גובה ממשעבדי, ומשמע מהגמ' דאם היה מותר לעדים לכתוב שטר בן חמישים אז השובר בן מאה לא היה מהני, ואע"ג דיכול הלוה לטעון שהשובר של ק' קאי על אותו שטר כיון דהיה מותר לעדים לכתוב שטר של נ', מ"מ אפשר דלא יעלה על דעתו של לוה לטעון כן, או דאפשר דא"כ בטלו כל השטרות, דשובר על סכום גדול יבטלם, וע"כ היו מוכרחים להאמין לשטר כה"ג, אע"ג דאיכא אפשרות שכתבו לו שטר בלי דעת הלוה.

תוד"ה אי. כגון דכתבי מדעת עדים. וביאר במהרש"א דרוצה לומר מדעת שניהם, דלא סגי בזה שקנו מן המוכר דאין קול אלא א"כ עשה בפני שניהם, וצריך לומר מה דכתבו כגון שכתב מדעת שניהם, הכונה דהקנה בפניהם, דהכתיבה בפניהן לא מעלה ולא מוריד, דאם לא קנו בפני שניהם אף אם יכתבו בהסכמת המוכר לא יועיל, כיון דלא נשתעבדו נכסיו מאז, ודבר זה אם כשקנו מן המוכר שלא בפני הלוקח אמרינן דלכתיבה הוא עומד או לא, מבואר בנימוק"י (לעיל דף קס"ז) דאיכא פלוגתא, דהרמב"ן ס"ל דאע"פ שקנו אין כותבין ללוקח כיון דלא קנו בנוכחות הלוקח, ולהרשב"א כותבין, ולפי פי' המהרש"א יסבור הר"י כהרמב"ן, ואע"ג דהוא מיירי לענין לכתוב אח"כ שלא מדעת המוכר ולא לענין לכתוב אח"ז מזמן הקנין, מ"מ הא בהא תליא, דאם אמרינן בקנו שלא בפני הלוקח סתם קנין לכתיבה הוא עומד, ממילא משועבד כבר ויש קול ויכולים לכתוב אפילו אחרי הרבה זמן שעשו הקנין, ולהרמב"ן דלא אמרינן אז דלכתיבה עומד, וממילא אין קול ולא יוכלו לכתוב אח"כ מהזמן הקודם, ואפילו בהסכמת המוכר, כיון דלא נשתעבד מאז ויש הפסד ללקוחות.

תוד"ה עבידו ליה תרי שטרי. ואור"י דהכא מיירי אפי' ידעינן שאינו פרוע. משמע דבההיא דרב אשי אי ידעינן שלא נפרע החמישים השניים יכולים לעשות ממאה שטר של חמישים, וצ"ע אמאי הא יש לחוש דכשיפרע הנ' השניים ויבקש הלוה השטר יאמר המלוה דנאבד ויכתבו שובר על נ', ושם הא יכתבו דהשובר הוא על חמישים מהשטר של מאה, והלוה לא יידע דשינו את השטר לעשותו שטר של נ', ואח"כ ייצא השטר של חמישים ויפסיד הלוה, וכבר העיר בזה הרש"ש.

עשאן לעצמו. בטור הביא ב' שיטות דלשיטה א' זה תלוי בדעת האב, וע"ז קשה מאי נפק"מ מה שהאב היה משתמש, דהא היה יכול לעשות בבית לבדו כל מה שהיה רוצה, ולא שייך לומר בזה שיש להם זכות אביהם, דגם אם היה עושה האב לעצמו לא נגרע בזה זכותו להשכיר, ולמה לא יוכל הבן העני לומר אני רוצה שישכירו, וכן הק' במרדכי, ודוחק לומר שזה תקנ"ח מיוחדת דלמה יתקנו כן, ושיטה ב' הביא בטור דאם זה ראוי להשכיר משכירים אבל אם אינו ראוי להשכיר אז העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו וכו', וגם לפי דיעה זו משמע שזה מעיקר הדין, ועדיין צ"ע דלפי"ז תמיד העני ידרוש להשכירו, ולמה לא יוכל העשיר לעכב עליו, וכמו דיכול לעכב אם ירצה למוכרו לגמרי ה"נ יוכל העשיר לומר איני רוצה להשכירו משום דנמצא דתמיד לא יוכל ליהנות ממנו דהא תמיד יהי' מושכר. והיה אפשר לומר דבזה שייך גוד או איגוד, דהעני אומר לעשיר גם אתה יכול לשוכרו או שאני שוכרו, דע"י מה שהעני משכירו לאחרים הוי גם הוא כשוכר ולא דמי למכירה דאינו יכול לומר או תקנהו או אני אמכרנו ונימא דהוי כאומר אני קונהו, ונמצא דיהיה שייך בזה גוד או איגוד לקנותו לגמרי, כיון דזה לא יהיה שלו אין זה נקרא איגוד, אבל הכא ע"י שהעני ישכירנו יהיה העני שוכר כלפי העשיר, אלא דאפילו אי נימא הכי כל זה טוב רק למאן דאמרינן גוד או איגוד, אבל למאן דלא ס"ל גוד או איגוד איך יעמיד משנתנו, ומלבד זה יש לעי' להני דסברי דאם הוא צריך ללוות כסף לקנות אינו יכול לומר גוד או איגוד, דכאן הוי כמו בשוכר בממון אינו שלו, ולמה יועיל ולמה יוכל לטעון שרוצה להשכירו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א