אילת השחר/בבא בתרא/קלז/ב

אילת השחר בבא בתרא קלז ב

דף קל"ז ע"ב

אי מיפק לא נפיק בי' למאי יהביה ניהליה. עי' ברא"ש דביאר דלכך מהני דע"כ כוונתו להקנות הגוף עד אחר שיצא בו במתנה ע"מ להחזיר, אמנם ברשב"ם משמע דאין לו בגוף ויש לו רק זכות לצאת יד"ח, ומדהקשה משותפין ג"כ שמעינן דאינו מקנה לו הגוף ע"מ להחזיר, דא"כ מה הדמיון לשותפין, וצריך טעם לרשב"ם איך יוצא בזה, ונראה בסברת הרשב"ם דס"ל דכמו דמצינו בעלות לענין דבר מיוחד, כגון לענין כפל וכמבואר בגונב בהמת מלוג כתובות דף ע"ט, וכן מבואר בב"מ (ר"פ המפקיד) דהיה שייך להיות בעלים לענין כפל לולא החסרון של דבשלב"ל, ולהרמב"ם נשאר כן להלכה, ואע"ג דלכל שאר הדברים אינו שלו כלל, וה"נ שייך בעלות לענין ההשתמשות לנטילת לולב דאז הוי שלכם לגמרי, כיון שלגבי זה הוי כל הבעלות שלו ושפיר יוצא, אלא שא"כ יקשה למה מבואר לעיל למ"ד ק"פ לאו כקה"ג מביא ואינו קורא, נימא דהוי לגבי פירות בעלים ממש, ואפשר דאה"נ דהרשב"ם לעיל (דף קל"ו ע"ב) ביאר מה דלר"ל מביא ואינו קורא משום דהוי ארצך, או כמו שהביאו התוס' בשמו דהוי אדמתך, אבל אינו קורא דאינו נקרא האדמה אשר נתת לי, והתוס' תמהו דממ"נ אם זה נקרא אדמתך למה זה לא נקרא האדמה אשר נתת לי, ולהנ"ל אפשר דסברתו דכשאנו דנים לענין חיוב ביכורים אז אמרינן דכיון דפירות האדמה שייכים לו, ולגבי הפירות הוא הבעלים בהקרקע, ואז מתקיים שפיר תביא ביכורי אדמתך, דלגבי ביכורים הוי אדמתו, אבל כשדנים על האדמה בכללות, אז לא הוא הבעלים ולכך לא יכול לומר האדמה אשר נתת לי, דכאן אינו מדובר באדמה לגבי ביכורים אלא סתם של מי היא האדמה ולכן אינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי, כיון דמלבד לגבי ביכורים אינו שלו כלל, והראוני שכ"כ במנחת ברוך סי' צ"ב.

אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן. וביאר ברשב"ם דהוי ס"ד דכאן מותר לרשב"ג אף לכתחילה למכור ולהקנות לאחר, ויש לעי' דלעיל (דף קכ"ה ע"ב) מבואר להרשב"ם דלרשב"ג דאם מכר הראשון מכור ע"כ ס"ל אחריך לאו כמעכשיו דמי, דאי כמעכשיו דמי אין יכול הראשון למכור, וא"כ בהא דרב ביבי בר אביי דהוי אחריך לעצמי, הא בודאי לא שייך רק מעכשיו, היינו דמשיירת לעצמה על אחרי מותו של רב ביבי בר אביי, ובכה"ג הא רשב"ג מודה דאינו יכול למכור ואיך הוי ס"ד דיועיל מכירתו, ולא עוד אלא שיהיה מותר אף לכתחילה למכור, ואף אם נימא דזה גופא הדיחוי של ר' הונא ברי' דר' יהושע, מ"מ תמוה כיון דודאי הוי מעכשיו איך ס"ד שיועיל הקנאתו לבנו, והנה אם אחריך לאו כמעכשיו צ"ל דמיירי רק בשכי"מ, ובבריא לא שייך להקנות אחרי שכבר יצא מרשות הנותן לגמרי ונתן להראשון, כמו שהובא בחזו"א (ליקוטים חו"מ סי' י"ג ח') בשם תשו' הרא"ש, ועי' בריטב"א (לקמן דף קל"ח) באם השכי"מ אמר דיקנה אחד ואחריו שני דמהני דברי שכי"מ שיקנה השני אחרי הראשון, אע"ג דנמצא דהשני קונה לא תיכף לאחר מיתה משום דהוי כמו אחריך למ"ד כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, משמע ג"כ דענין זה שייך רק בשכי"מ, דבבריא כה"ג כיון דלא שייך לקנות לאחר מותו לא יצוייר כלל ענין אחריך, וכאן דאמרו אחריך בתור מתנת בריא מדקאמרה אחריך לעצמי ע"כ מיירי דמעכשיו, ושוב קשה למה ס"ד דיוכל למכור לרב ביבי בר אביי.

ע"מ שתחזירהו הא אהדריה. היינו דאינו רוצה דוקא שיהיה לו אלא העיקר שיחזירנו, וע"כ משום שרוצה מאיזה סיבה להטריחו ואז בודאי א"צ את השור שיהיה לו לצורכו אלא משום איזה קפידא בעלמא, ובודאי כה"ג אינו צריך שיקנהו כיון דאינו רוצה כלל החזרת הממון, ובנתיה"מ (סי' רמ"א ס"ק ה') הק' לשי' הרא"ש דע"מ להחזיר היינו ע"מ להקנות איך שייך כאן הקנאה, ולהנ"ל בהכרח כאן אין כוונתו לממון [ומש"כ בנתיה"מ הנ"ל דמיירי בקק"ל, צ"ע דא"כ אמאי בע"מ שתחזירהו לי לא מהני הא יכול שפיר ליהנות ממנו, ודוחק לומר משום שצריך לאכלו דוקא בירושלים והאימורים סלקי לגבוה ואינו יכול לאוכלו כשהוא טמא], אמנם בריטב"א משמע דלכך הוי מוחזר כשהקדישו משום דגם איסוה"נ הוי מוחזר לגבי גזל, וכ"ה שיטת הראב"ד הובא ברשב"א דלמאן דס"ל דהוי מוחזר משום דהוי כגזל חמץ ועבר עליו הפסח, וצריך לפרש דבריו ג"כ דמשם חזינן דזה נקרא החזרת הדבר, ולכן ס"ל להאי מ"ד דה"ה לענין קיום התנאי, אלא דעדיין צ"ע דהא בב"ק (דף ס"ו) מקשינן למ"ד יאוש קונה למה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך הא כבר יצא מרשותו ע"י יאוש, ומתרצינן משום דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, עכ"פ חזינן דאם זה כבר לא של הנגזל לגמרי לא שייך לומר הרי שלך לפניך, וכאן דחל כבר ההקדש מה שייך הרי שלך לפניך, ואולי אין הדמיון ממש לגזילה אלא בהא דהחזרת הדבר מקרי החזרה, אך מ"מ בענין גזילה כשקונה הדבר כבר חל עליו חיוב תשלומי דמים כמו בנשרף, וכיון שיש כבר חיוב דמים אינו יכול לשלם באיסור הנאה דעלמא, אבל כאן דקיום התנאי הוא החזרת הדבר, א"כ לא איכפת לן מה שהוא כבר שייך להקדש, כיון דאינו חייב רק החזרת הדבר ולא צריך עי"ז להפטר מדמים, וצ"ע.

רשב"ם ד"ה שקנו אתרוג. כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית. יש לעיין אם כוונתו שדיברו ביניהם בפירוש שאם יהי' הרבה אתרוגים אז יש לכ"א זכות לאכול אתרוג, או דילמא דסתמא דמילתא הוא דאז אינם מקפידים, ולכאורה הוי כייאוש שלא מדעת, ומבואר בתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/#|דף כ"ב) דאסור ליקח דבר בלי שיאמרו בפירוש, וכן מבואר בב"מ (דף ס"ט ע"א) דאמרינן מאן פלג לך, ולפי"ז צ"ל דמיירי שהתנו בפירוש דכ"א יכול לאכול, ומסתבר דכאן עדיף מתמיד, דהאחים שאוכלין בתפוסה"ב לא יעשו חלוקה בפני ג' בגלל כל דבר קטן, והוי כאילו התנו בפירוש שכ"א יכול לאכול אם יש הרבה מאותו המין.

רשב"ם ד"ה ואם לאו לא יצא. דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה שינתן לכ"א עד שיברך עליו. יש לעי' קצת אם הרשב"ם יסבור כסברת הרא"ש בקצוה"ח (סי' רמ"א סק"ד) דע"מ להחזיר היינו להקנות בחזרה, האיך חל הקנאת חזרה לכ"א חלקו אחרי שכ"א בירך, ובשלמא אם זה לזמן, אז אחרי שיצא זה חוזר לכ"א חלקו וכמו שצידד בקצוה"ח שם, אבל אי בעי הקנאה ממש, במה נעשה ההקנאה לכל הקהל בחזרה, ודוחק לומר דהאחרון אחרי שיצא נותן לאחד מהקהל לזכות לכל קהל, דלא נזכר שעושין כן.

רשב"ם ד"ה ואם לאו. כגון הכותב נכסיו לאשתו. יש לעי' קצת מאי ראיה משם דמהני אומדנא, דהא זה תקנת חכמים והלכתא בלא טעמא כמבואר לקמן דף קמ"ד ע"א, וצ"ל דהתקנ"ח היה דהוי כאילו יש אומדנא ברורה, אבל אם אומדנא לא הי' מהני מהדין, לא היה שייך לתקן.

רשב"ם ד"ה אקנייה לבנו קטן. א"נ לפי שסמוך על שולחנו ויאכל רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו. יש לעי' אם כונתו דיאמר איני רוצה לזונו בחנם ומהפירות יפרנס בנו, או דכיון דזנו שייך לו הפירות של בנו מצד הדין, ויש לעי' בסוגיא דב"ק (דף פ"ז ע"ב) לענין מעשה ידי הבן אם שייכים לאב כשהבן סמוך על שולחן אביו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א