אילת השחר/בבא בתרא/קלו/ב

אילת השחר בבא בתרא קלו ב

דף קל"ו ע"ב

קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הנה בשערי יושר (שער ה' פ"ט) הביא לתמוה על הא דמבואר במס' ע"ז דאי שכירות קניא אז מותר להשכיר לגוי אע"פ שיכניס ע"ז לתוך ביתו, וכן אינו עובר על שביתת בהמתו אם הגוי עובד בבהמתו שהשכיר לו, וכן מותר לכהן להאכיל תרומה להבהמה ששכר מישראל כיון ששכירות קניא, ובשאר דוכתי פסקינן דאפי' קנין פירות דעדיף מקנין שכירות כמבואר בתוס' לעיל דף כ"ז, מ"מ קנין פירות לא הוי בעלים.

וכתב שם לחלק דבכולי דוכתא הקנין מחדש דין על הבעלים, משא"כ ג' דברים אלה מתחדש דין על החפץ, דלענין הריגת יום או יומים או הבאת ביכורים או לענין מכירה מי יכול למכור, זה הכל דין על הבעלים, ובהני ג' דברים הוא דין שבהמת ישראל תשבות, ואף אם הבעלים אינם יודעים כלום אם הבהמה עושה מלאכה, וכן אם בהמת ישראל אוכלת תרומה נעשה איסור אף שלא בידיעת הבעלים, וכן אם הובא ע"ז בבית ישראל, ובזה אין הקובע מה שיהי' בעתיד ותלוי רק למי ששייך הפירות והכוחות כעת, ורק אם שכירות לא קניא והי' שיעבוד בעלמא, לכן גם אם כעת יש לו אינו עובר.

ומ"מ צ"ע איך ידעינן כל זה מסברא דלגבי דינים שתלוי בהחפץ אין מתחשבים עם בעליו לעתיד אלא בשעת מעשה.

עוד יש לעי' דבתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/#|דף נ"ו ע"ב) על הא דמסקינן דגם בשכירות יש דין אונאה, הקשו דהא מסקינן דשכירות לא קניא מלא בית דירה אמרו, ומישראל ששכר פרה מכהן דמותר לו להאכילה בתרומה. משמע הא אי הוי ס"ל שכירות קניא לא הוי קשיא, ולמה הא אפילו אי קניא לא עדיף מקנין לזמן דזה רק קנין פירות דלא הוי קנין הגוף ולמה יתחייב אונאה, דהא באונאה לא שייך הטעם כמו בשביתת בהמתו או הכנסת ע"ז דזה דין שבבית לא יהי' ע"ז ושבבהמה לא יעבד עבודה בשבת.

והנה בקובץ שיעורים ג"כ דן בקושיא הנ"ל דלמה דנים בע"ז לענין שביתת בהמתו בשבת, וכן לענין ביתך לגבי שיכניס בתוכו ע"ז אם שכירות קניא שריא, ולגבי ביכורים דלוקח לזמן אינו מביא ביכורים אי ק"פ לא כקה"ג, ובשכירות מפורש במשנה בביכורים דאינו מביא ביכורים, וכתב לתרץ דבשכירות כיון דחייב באחריות זהו דמשוי לי' דין בעלים, ואילו הי' חייב בכל אונסין אז בודאי הי' לו דין בעלים לכו"ע רק כיון דחייב רק בגניבה ואבידה דשכירות לא קניא.

נמצא דעיקר הנידון אם סגי מה דחייב בגניבה ואבידה לעשות לו דין בעלים, או דרק אם חייב בכל אונסין מקרי בעלים. וצ"ע דאכתי מאי מתורץ, למה שוכר אינו מביא ביכורים למ"ד שכירות קניא, דהא ע"י האחריות יש לו דין בעלים.

והי' נראה לומר דלענין שביתת בהמתו מי שהוא הבעלים על המלאכה הוא המצווה בשביתתה, וכן לענין הבאת ע"ז מי שהוא שייך להביא דברים להבית עליו האיסור של לא תביא תועבה, אלא דאי שכירות אינו קונה לא שייך לקוראו בעלים ולענין המלאכה או לענין הכנסת ע"ז, אבל אינו תלוי בדין מי הוא הבעלים לגבי עצם הדבר.

אמנם כל זה שייך בשביתת בהמתו או בהבאת ע"ז לבית, אבל באכילת תרומה צ"ע אם שייך לומר מי שהוא הבעלים לענין להאכילה, דאפשר דכלל לא שייך מחמת בעלות, דמה שאדם מאכיל בהמתו אינו משום דיש לו זכות להאכילה, ולא שייך דמי שבעלים לגבי אכילה הוא הבעלים לגבי להאכילה בתרומה, או דאפשר דהא מצינו שמזונותיו עליך הרי דיש ענין בעלות בזה, וזה למי ששייך אפי' באופן זמני.

ואם נימא דבזה לא שייך לומר כן, צ"ע למה אי שכירות קניא הוי בעלים לענין זה, והנה יש מקשים למה עבד עברי של כהן בין קנוי לשש ובין נרצע שקנוי עד היובל אינו אוכל בתרומה כדכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל בתרומה, וכדדרשינן בקידושין (דף ד') תושב זה נרצע ושכיר זה קנוי לשש, ומי גרע משכירות דלמ"ד שכירות קניא סגי להיות אוכלת בתרומה, ותירצו דשאני עבד עברי שהוא זר ולא מהני להתיר איסור זרות שבו, משא"כ בהמה של כהן דסגי בזה שהיא קנויה לו קנין לזמן לענין שיכול להאכילה בתרומה או שכירות קניא.

ולהמבואר לענין דברים כגון להאכיל שזה תלוי בדין בעלים הזמני של עכשיו, זה שייך רק בבהמה, דבה אין שייך דינים לעצמה, אבל באדם דשייך גם דינים לעצמו לא מהני דין בעלים זמני, ולכן התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/#|דף נ"ו ב') הקשו רק מחמת דשכירות לא קני, דאם קני הרי זה שפיר מכירה אלא דלא סגי ליתן דין על גברא מחמת זה, אבל ודאי מקרי בעל החפץ.

שם. יל"ע לסברת הבית מאיר המובא ברעק"א (תנינא סימן פ"ח) דבגוף מהיום ופירי לאחר מיתה, כיון שהתחיל בקנין הגוף מהני לקנות פירות לאחר מיתה או סמוך למיתה, איך יזכה הבן כשהוא בקבר כשאביו מת, דהא אז לא שייך שיקנה קנין, ואפילו אם הי' שייך גם בזה שיקנה, מ"מ למכור ודאי אינו יכול אז, ואיך יקנה הלוקח לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, דהא מ"מ אז צריך הלוקח לקנות את הפירות ואיך יוכל אז הבן להקנות.

סד"א אבא לגבי בריה אחולי אחיל. צ"ב מה הוא מוחל, דאם כונתו דלא משאיר לעצמו גוף לפירות הא לא יתכן דהא רוצה שיהי' לו הפירות וכדי שיהי' לו פירות מוכרח שיהי' לו גוף לפירות, כמש"כ ברעק"א (תנינא סי' פ"ח) דאי לא משייר גוף לפירות רק לפירות לבד הא לא מהני דהוי דבשלב"ל, וא"כ מה משנה אם זה לגבי בריה וכן לגבי עצמו, ואיך שייך לומר דרוצה כח חזק בגוף לגבי פירות או לא כל כך חזק.

רשב"ם ד"ה לא קנה לוקח. אבל גבי מכירה הרי סילק נפשו משעת מכירה וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו. וכבר הק' הרמב"ן למה לא יירשו בני הבן, והיינו דמהרשב"ם משמע דכשא' מוכר חפץ והלוקח לא קנהו מ"מ יצא מרשות מוכר, וקשה דהא לא מפקיר את הדבר, ואם הלוקח לא קנה אז הלוקח יוכל לתבוע את כספו והחפץ נשאר אצל המוכר, אמנם מצינו לעיל (דף נ"ד ע"ב) דנכסי עכו"ם הרי הן כהפקר דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה איסתלק לי', והתם הוא משום דעכו"ם קנינו בכסף וכיון שקיבל כסף מפקיר, אבל לא מצינו במקום אחר דכאשר אחד מוכר דבר מסתלק, דהא אם לא יקנה הלוקח הרי עפ"י דין הי' המוכר צריך להחזיר הכסף ללוקח ולמה יצאת מרשותו של המוכר.

תוד"ה לא קנה לוקח. ולא דמי לנכסיי לך ואחריך לפלוני ואחרי אחריך לפלוני דאם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא אמר כיון שהקנה הגוף לשלישי לבסוף הוי כנופל לפניו במיתת השני. צע"ק דאף אם נימא כן, מ"מ כשמת אח"כ הראשון איך יזכה השלישי מהראשון, דבשלמא הבן יורש בקבר ומנחיל לבנו, אבל איך יעבור מהראשון לשלישי הקנין פירות, ובמהרש"א בתירוץ התוס' הוסיף מה דהפירות יורש הבן בקבר.

בא"ד. הנה ענין קנין פירות כקה"ג דמי דלכך לא קנה לוקח אם מת הבן בחיי האב צריך טעם כיון דהיום כבר קנה הגוף [ועצם ביאור קנין גוף מהיום ופירי לאחר מיתה, מבואר בשו"ת הגרעק"א תניינא סי' פ"ח שקנה כבר כל הגוף רק דהאב שייר לעצמו גוף לפירות כל ימי חייו, וכשמת פקעה זכותו ממילא שייך הכל לבן], נראה ביאור הענין דלמ"ד ק"פ כקה"ג ס"ל דקנין גוף בלא פירות אינו קנין גמור, דכיון דיש להשני עדיין ק"פ אינו קנין גמור ובמיתת האב צריך להתהוות קנין גמור, דאע"פ דא"צ לזה עוד הקנאה דמצד המקנה כבר פקעה זכותו כשמת וכמבואר בתשו' הגרעק"א הנ"ל, מ"מ כדי שיהיה שייך להבן חל זכיה שלימה כשנפסק ק"פ דהאב ואז הלוקח קונה מחמת המכירה שנשלמה כעת, ואע"ג דהוי לפי"ז כדבר שלב"ל, כבר הק' כן התוס' ביבמות (דף ל"ו ע"ב) ועי' ברמב"ן כאן, לכן כשמת הבן לפני מות האב כיון דאין שייך זכיה למת אין הבן יכול להקנות כעת, ממילא אינו נגמר הקנין הגוף של הבן, ופקעה כחו, דגוף בלי להשיג פירות אינו כלום, לכך זה חוזר ליורשי האב, ומ"מ ס"ל להתוס' דבן הבן שפיר יורש, והיינו משום דאע"ג דאין זכיה למת אבל יש זכיה למת כדי להוריש, ואם צריך לעשות פעולת קנין לא שייך למת כלל אפי' כדי להוריש, אבל כיון דכשמת הא בן הבן יירש את הגוף ושייך כשימות האב נגמר זכות הבן בקבר כדי להוריש לבנו, דנהי דלקבל מתנה בקבר לא שייך, אבל שיהיה נגמר הקנין ממילא בהגוף שהיה לו מכבר שייך בקבר, מחמת הקצת קנין שהיה בו, וכמו דשייך למכור ולא הוי דבר שלא בא לעולם מחמת דיש קנין פירות להשני המגרע כחו, דמ"מ כבר קצת קנין יש וכמש"כ התוס' הנ"ל ביבמות (דף ל"ו ע"ב), ה"נ זה לא נקרא קנין למת, אלא דאם זה כדי לקיים מכירה ללוקח, הא כיון דאף אם היה נגמר הקנין בקבר לא יוכל אז לתת ללוקח דאין מת מקנה, ואפילו לקיים מכירה שכבר הוסכם מקודם, ממילא אין ללוקח כלום ופקע זכותו לגמרי, משא"כ בן הבן דלגבי זה מהני זכיה בקבר להיות נגמר קניינו כדי להוריש, ולכן לא יזכו יורשי האב רק בני הבן שזכו ע"י שנגמר קנין מתנה לאביהם בקבר, ומה שהוסיפו דתיכף כשמת הבן זכה בנו פירושו בהגוף, היינו דאם בינתיים לא שייך הגוף לבן הבן ממילא היה פוקע לגמרי הגוף, ולא היה שייך כבר שהבן בקבר יזכה ע"י מיתת האב כדי להוריש לבנו, דהא כשפקע קנין הגוף חוזר הכל לאב, וכאילו לא היה מתנה כלל. ולכך כתבו דבאמת הבן יורש קנין הגוף, וכמו דהלוקח קונה קנין הגוף ה"נ היורש, אלא דללוקח אין לו דרך לגמור קניינו כיון דהזכיה צריכה להיות קודם נשלמת אצל המוכר שקיבל המתנה, וזה כבר לא יהיה לעולם נשלם הקנין, דקנין כדי למכור לא מצינו במת, משא"כ להוריש שפיר נשלם בקבר, וזה מש"כ הרא"ש בשטמ"ק דזוכה הבן בקבר והיינו דנשלם זכייתו על קנין הגוף שיש בינתיים, ובקובץ שיעורים (אות תס"ג) רוצה לחדש דס"ל דיש זכייה ממש למת, ולהאמור אינו כן.

ושיטת הרשב"ם דבמכר ומת הבן ואח"כ האב בני הבן לא יורשים אע"ג דאי לא מכר הי' הבן יורש, והק' הרמב"ן כיון דהמכירה לא חלה למה לא ירשו בני הבן, ונראה דהנה למ"ד ק"פ כקה"ג, מ"מ כשמכר ומת האב קודם, נגמר הקנין להבן ועי"ז חלה המכירה ללוקח, ולכאורה איך יכול המוכר לקנות את ק"פ הא כעת אין אצלו הגוף אלא אצל הלוקח, ונהי דפקע כח האב בקנין פירות כשמת, אבל איך הבן זוכה בק"פ הא לבן אין עתה כלום, וע"כ כיון דהלוקח תלוי במוכר דהגוף שיש ללוקח לא יהיה לו שום ערך אלא כשיגמר הקנין מהמוכר לזכות בקנין פירות, שעי"ז יזכה ממנו הלוקח, אז בהכרח לגבי זה נשאר להבן כח לקנות הפירות מכח הגוף של הלוקח, והוי כאילו הלוקח משאיר למוכר כח קצת בגוף כדי שיוגמר הקנין, בכדי שעי"ז יזכה ממנו הלוקח, וכל זה דוקא אם עי"ז יהיה באמת תועלת ללוקח, אבל אם מת הבן קודם והלוקח כבר לא יוכל בשום פנים לזכות מהן, כמו שנתבאר דאין קנין למת כדי למכור ממילא פקע אז כח הגוף שיש ללוקח, אבל בן הבן לא יוכל לקבל את קנין הגוף, דהא גם להבן באמת לא היה קנין הגוף לפני שמת רק במה שהי' נוגע כדי לקיים המכירה ללוקח, אבל מלבד זה אין כבר לבן שום כח בגוף אחר שמכר ללוקח, וא"כ מהיכי תיתי יהי' כעת קה"ג להבן, ושפיר ס"ל להרשב"ם דפקע הגוף לגמרי ונשאר ביד בעל הק"פ ולכך זה שייך ליורשי האב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א