אילת השחר/בבא בתרא/קלה/ב

אילת השחר בבא בתרא קלה ב

דף קל"ה ע"ב

לעולם אימא לך חייב וכו'. משמע דלרבא ברי ע"י אחר מקרי ברי, ולפי"ז למ"ד דברי ושמא ברי עדיף אמאי בעינן לרבנן קרא דיכיר לצריך היכרא תיפו"ל דיכול לזכות ע"י ברי של אביו וברי ושמא ברי עדיף, ונצטרך לומר דצריך קרא היכא דשאר הבנים מכחישים, וברשב"א ובריטב"א כתבו לעיל (דף קל"ד ע"ב) דבאומר זה בני נאמן מסברא כיון שאין מכחישים, משמע דלא שייך כל כך שהבנים יכחישו דמנין להם לדעת זאת, ולפי"ז למ"ד ברי ושמא ברי עדיף צריך להיות שיהי' נאמן משום דהוי כברי ע"י אחר, ואולי שייך שיכחישו ג"כ ע"י ברי ע"י אחר ולפיכך צריך קרא. ולפי מש"כ באילה"ש ב"מ (דף ג' ע"א תוד"ה מפני מה) דרק היכא דהוא בטוח ע"י הברי של האחר שזה כמו שאומר, אבל אם הוא מסופק לא מקרי ברי ע"י אחר, לק"מ. וכן מתורץ קושית הקובץ שיעורים כאן (אות ת"ס), אמנם מלשון הגמ' ובעיקר מהרשב"ם לא משמע כדברינו שם.

בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. ומבואר ברשב"ם דהיינו מה שבא ע"י הטירחא של הספק בודאי יקבלו גם שאר האחין וכל השאלה בדיקלא ואלים, ולכאורה הא אם השדה שקיבל הספק היתה שוה אלף זוז ועכשיו שנשתבחה ע"י שיש בה פירות היא שוה אלף וחמש מאות, ובעד טירחתו לבד הי' מגיע לו רק לכל היותר חצי מהריוח כאריס, א"כ למה פשיטא דיחלקו האחין בכל החמש מאות, הא חלק מהשבח הוא מחמת השדה עצמה, דלכן אם הי' יורד בשדה ומשביחה הי' מקבל לכל היותר כאריס, והשאר שייך לבעל הקרקע וכיון שכן גם כאן למה יקבלו האחין חלקם מכל השבח, והי' צריך להיות ספק על החלק הזה כמו בדיקלא ואלים.

אמנם בחידושי ר"ח הלוי (פכ"א מהל' מלוה ולוה) הוכיח מהירושלמי דבזורע בשדה הפקר שייך הכל להזורע, ומבואר דרק אם משביח שדה דשייך לאחר זוכה בעיקר בעל הקרקע אבל בהפקר שייך להעושה השבח, א"כ כשא' משביח שדהו הא דהפירות שלו אי"צ לומר מטעם שהקרקע שלו, אלא כיון שאינה של איש אחר סגי להיות זוכה בזה ע"י טירחתו, ונמצא דהכל זכה הספק מכח טירחתו, ומ"מ צ"ע דנהי דהי' אפשר להספק לזכות מכח טירחתו, מ"מ גם מחמת הקרקע הי' מגיע לו חלק, דדל מהכא טירחתו הי' זוכה מחמת הקרקע, א"כ נאמר שזכה גם בלי טירחתו ושוב יהי' בזה ספק כמו בדיקלא ואלים, ונצטרך לומר דכשיש לומר דזכה לא ע"י טירחתו או ע"י טירחתו אז זה שייך לכל היורשין, דרק אם כל זכייתו רק משום דהוא בעל הקרקע כמו בדיקלא ואלים אז יש להסתפק אם זוכין, משא"כ היכא דיש לו לזכות גם מצד טירחתו, דאז הוי כנכסים שהרויח הספק ושייך לכל היורשין.

דיקלא ואלים וכו' תיקו. ובריטב"א ובשטמ"ק מבואר דנשאר ביד הודאי דהוא מוחזק בהקרקע שעליו הדיקלא, וכן גם ביד רמ"ה, והוסיף עוד תרי טעמי חדא משום דמחובר לקרקע כקרקע וקרקע בחזקת בעליה עומדת, ואינו מובן דזהו גופא ספק אם הוא בעליה, עוד טעם כתב משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"ה במ"מ, ובנימוק"י כתב דכיון דלא ידוע מי הוא המוחזק חולקין, ויקשה עליו הא נמצא בקרקע של זה שהוא ודאי שלו, וגם הא אין ספק מוציא מידי ודאי, והנה לפי מה שהביא בברכת שמואל גיטין בשם תשו' הרי"ף דקרקע אינה נקנית בתורת חצר, לפי"ז אינו מוחזק בשבח כיון דלא נקרא שזה ברשותו, וכמו שדן בזה בקצוה"ח (סי' ר"ב) אי בעינן דוקא מוחזק באופן שכה"ג היה קונה את החפץ, והריטב"א והרמ"ה דס"ל דהוי מוחזק מה שהדקל בקרקע דיליה אפשר שגם הם יודו שאין קרקע נקנית בתורת חצר אלא דסגי גם בכה"ג להיות מוחזק.

ובגידולי שמואל כתב דלפי"ז שביארו התוס' בריש ב"מ דרק בספק ויבם אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, משום דהוא ודאי יורש והשני ספק יורש, משא"כ בשנים אוחזין, וה"נ כאן מצד דיני ירושה שניהם שוין לזכות במה שהרויח הספק, אלא דהספק אם זה כנפלו ממקום אחר ואין זה ספק מצד דיש לו פחות דין יורש, והו"ל כההיא דשנים אוחזין בטלית דכ' התוס' דבזה לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל באמת נראה בכונת התוס' בריש ב"מ דאין זה בדין יורש דוקא ומצד שליורש דין ירושה בהכל ולא בשותפין, אלא היכא דמצד דינם יש לאחד דין ודאי לזכות בהכל, דהא אם לא היה השני הוא היה זוכה מצד דינו בכל ועל השני יש ספק, ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ בשנים אוחזים דאם זכה רק בחצי אף אם לא היה אותו עוד אחד ג"כ לא היה זוכה ממילא בחצי השני בלי קנין נוסף, אלא שאז היתה לו אפשרות לקנות גם את החצי השני ע"י עוד קנין, אבל לא אותו דין שנותן לו קנין בחצי אחד נותן לו כח בחצי השני וממילא אז על החצי השני הוו שתיהם ספק, וא"כ בנידו"ד אותו דין שיש לו על החצי השבח יכול ליתן לו כל השבח והשני יש ספק אם יש לו דין בשבח, שפיר שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, אלא דנראה דמה דלא ס"ל להו להנך ראשונים דשייך כאן אין ספק מוציא מידי ודאי, משום דאיכא לאיסתפוקי אם גם בבעיא דלא איפשיטא דהוא ספק הבא מחמת חוסר ידיעתנו, אם גם בזה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי.

איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכי"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. הנה לשיטת התוס' והרא"ש בגיטין (דף י"ד ע"ב) דמתנת שכי"מ כשימות קונה משעת אמירה, נמצא דאם המקבל מתנה אכל הפירות לפני שהשכי"מ מת ואח"כ מת השכי"מ, מתברר דאכל הפירות כדין, אבל במהיום ולאחר מיתה אם המקבל מתנה אכל כל זמן שהנותן חי ואח"כ מת הנותן יוכלו בני הנותן לתובעו שישלם עבור הפירות שאכל, דהא עדיין לא קנאם ואכל משל אביהם, וע"כ דלא דמי ממש למתנת שכי"מ בכל פרטיו אלא דשניהם ישתמש לאחר מיתה, וה"נ כתב הרשב"ם דלא דמי ממש דבשכי"מ יכול לחזור משא"כ במהיום ולאחר מיתה דאינו יכול לחזור.

ומהא דהוצרך לומר דייתיקי מבטלת דייתיקי, מדוייק לשיטתם יותר, דאילו אם אינו קונה רק לאחר מיתה, מאי קמ"ל דדייתיקי מבטל דייתיקי כיון דכל זמן שלא מת לא קנה, אבל לשיטתם דאח"כ קונה למפרע הי' אפשר לומר דלא יועיל מה שחזר בינתיים, והוצרך להשמיענו שבכ"ז אם חוזר לא חל מה שנתן.

כתבו ותנו מנה וכו' ואין שטר לאחר מיתה. ולכאורה הא גם בלי זה אין שטר למטלטלין, וביד רמ"ה תירץ דאין כוונתו שיקנה רק בשטר רק דרוצה שיקנה באמירתו כשיגמור כל הקנין, וצ"ל דכוונתו דכיון דלא שייך לעשות מעשה קנין לאחר מיתה לכן לא מהני אמירתו דרצה שיהיה באופן שהי' שייך להקנות ע"י קנין, ואע"ג דלא היה שייך לעשות מעשה קנין בשטר, מ"מ כיון דהיה שייך לעשות איזה קנין שהוא, אז רוצה שיקנה ע"י אמירתו, משא"כ לאחר מיתה דלא שייך בכלל לעשות קנין.

שם. שכי"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. יש לעיין למה לא מהני אם משום דכונתו דיקנה רק אם עפ"י דין אפשר לקנות בהשטר, דהיינו אם יגיע אליו בעודו חי דאז יקנה כדין שטר, לכן כשיגיע אחרי מותו נמצא דלא נתן לו כלל, או דכונתו שיקנה ע"י השטר הזה אפי' אם יגיע אחרי מותו אבל אין בכחו לעשות שיקנה שטר כזה שעפ"י דין אינו קונה, אלא דא"כ צריך טעם לחלק מכל מתנתו שאומר תנו מנה כונתו שיקנה ע"י האמירה, והא אין אמירה קונה תמיד, נמצא דרוצה שיקנה בדבר שאינו קונה ומ"מ בשכי"מ מהני, א"כ גם זה שרוצה שיקנה בשטר שעפ"י דין אינו קונה מ"מ כאן יקנה.

והנה לעיל (בדיבור הקודם) הבאנו להקשות דהא בין כך אין שטר קונה מטלטלין, ותירץ ביד רמ"ה דאין כונתו דוקא לקנות בהשטר אלא דיקנה כשיגמור כל הקנין, וא"כ ע"כ אין הקנין השטר דהא במטלטלין אינו קונה אלא כשיגמור כל המעשה שיש בזה לפעמים קנין אז הוא מקנה בדיבורו, משא"כ לאחר מיתה דלא יהי' שום מעשה קנין.

והנה מבואר ברשב"ם (ד"ה כתבו ותנו מנה) דאם יגיע אליו השטר לפני מותו יקנה, ולכאורה הא רוצה לקנות בהשטר אחרי מותו ואיך יקנה השטר, ולשיטת הרא"ש והתוס' סופ"ק דגיטין דקונה אחרי שמת למפרע משעת אמירתו, ה"נ כאן כשיגיע השטר אליו יקנה אחרי שמת למפרע משעה שקיבל את השטר, אבל להר"ן החולק שם וס"ל דקונה לאחר מיתה, א"כ תקנת שכי"מ נתקנה לקנות רק לאחר מיתה ואיך יקנה השטר לאחר מיתה, ולסברת היד רמ"ה א"ש דאין בדעתו שיקנה השטר אלא דלאחר שיעשה המעשה קנין אז רוצה שיקנה מצד אמירתו.

אולם להמבואר ברשב"א (סופ"ק דגיטין) דשכי"מ שאומר הולך לפלוני כוונתו שיקנה למפרע אם ימות, א"כ ה"נ במסירת השטר כוונתו שיקנה אם ימות למפרע אפי' אם בלי שטר לא הי' כוונתו אלא שיקנה מאחרי מיתה, אמנם להיד רמ"ה לא יהי' כן, דהא כתב דשטר לא מעלה רק מגרע דכל זמן שהשטר לא יועיל אינו מקנה כלל.

שם. שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. יש לעי' אם זה רק שמא דהיינו ספק ואולי יתכן אופן שיזכה ע"י ספק, או דילמא דלישנא דשמא לאו דוקא אלא אמדינן דודאי כוונתו רק ע"י השטר.

ואין שטר לאחר מיתה. ברשב"ם מבואר דאין יכול להקנות כשהוא מת דאין לו כח הקנאה, וברש"י גיטין (דף ט' ע"ב) לענין שחרור עבדים, ולענין כתבו ותנו מנה לפלוני, כתב דכבר חל רשות יורשין, ולענין גט כתב רש"י בכתובות (דף ב' ע"ב) דאין המתים מגרשין, ולפי"ד הבית מאיר דהוכיח דהי' שייך לגרש לאחר מיתה כיון דזקוקה להתייבם מחמתו ואין חסרון מחמת דאינה אשתו, מבואר החילוק דגבי גט הוצרך לטעם דאין המתים מגרשין, אבל הרשב"ם כאן דמיירי ליתן ממון שייך גם הטעם שזה של היורשין וגם שאין בו כח ליתן, והי' אפשר לומר דטעם זה דאין לו כח ליתן לאחר מיתה, הוצרך לגר שיכתוב מתנה לאחר מיתה דמ"מ לא יועיל, ואע"ג דגם בגר שמת הוי כבר הפקר ואינם שלו ולא צריך לטעם דאין לו כח הקנאה לאחר מיתה, אפשר דטעם שכבר חל רשות יורשין דאז לא יועיל מתנתו, הוא כעין הא דאמרינן בתמורה (דף כ"ה) דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא יחול מה שמקנה כיון דאז חל ירושה של תורה, אבל בגר שמת ואין לו יורשין דנכסיו הפקר אינו מגזה"כ אלא דזה ממילא כיון דאין מי שיירשנו ממילא הוי הפקר, והי' סברא שיועיל אז מתנתו ולא שייך ע"ז הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והי' שייך דיחול מתנתו ולא יחול הפקר, ולכן צריך לטעם דאינו יכול ליתן מתנה על אז כיון דאינו אז בר הקנאה, ואע"ג דכאן ע"כ מיירי במי שיש לו יורשין, דהא דין שכי"מ אמרינן לקמן (דף קמ"ט) דאין בגר דאינו בר ירושה, מ"מ נוקט טעם שיועיל גם על כל שטר לאחר מיתה.

ומ"מ יש לומר דגם בלי זה לא הי' יכול ליתן מתנה, דבשלמא בהא דתמורה (דף כ"ה) באומר שיחול קרבן אחר עם לידת הבכור שצריך לחול דין בכור, וכן באומר שיהי' הפקר בשעת קצירת שבלים דצריך לחול דין לקט, ואז במקום חלות דין בכור מקדישו לקרבן אחר, או בשעת חלות דין לקט הוא מפקיר והי' שייך שיועיל, והיינו דבלקט חלות דין לקט מפקיע ממנו שלא יהי' שלו, וכל זמן שלא יחול חלות לקט הרי זה שלו, לכן הי' סברא דיוכל לעשות חלות אחר, וכן בבכור חלות דין בכור מפקיע שלא יהא שלו, לכן ס"ד דיוכל לעשות חלות אחר שלא יהי' בכור, אבל גר שמת דאי"צ שום חלות דין להיות אינו שלו, ואיך יוכל להקנות כיון שאינו שלו, ולפי"ז אפי' בגר שייך הטעם שכבר אינו שלו לאחר מיתה שלכן לא יוכל להקנות לאחר מיתה.

ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) נקט דלהכי כותב רש"י בגיטין (דף ט' ע"ב ובדף י"ג ע"א) הטעם דחייל רשות יורשין משום דלא הי' איכפת לן מה דאין המת יכול להקנות, כיון דשם מיירי דמסר לשליח, ורש"י יסבור דבמת הוי כמו בנשתטה המשלח דס"ל להרמב"ם דמן התורה יכול השליח לגרש וה"נ במת, לכן צריך לטעם דכבר חייל רשות יורשין, ונמצא דבלי שמסר לשליח יש ב' הטעמים, ולכן הרשב"ם באמת נקט כאן משום דאין לו כח להקנות, ולקמן (דף קל"ו) במשנה כתב דאין לו חלק בהם שיוכל להקנותן, משום דשני הטעמים איתנהו תמיד.

רשב"ם ד"ה הרי זו אינה כלום. שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר. עי' בנימוק"י דביאר דכיון דלא גילה דעתו על המתנה שמא רוצה להקנות בשטר, ואח"כ הביא שם בנימוק"י שיטת הריטב"א דס"ל דגם בהגיע השטר לידו מחיים ג"כ אינו קונה, והא דדייתיקי מהני משום דהוי צוואה בעלמא ולא שטר להקנות, וא"כ אי אפשר לפרש סתם דרצו להקנות בשטר דא"כ גם כשהגיע לידי המקבל לא יקנה, וע"כ דאינו שטר אלא צוואה, וצ"ל דאם לא גילה דעתו דרוצה ליתן מתנה אולי רצה שיהיה באמת בשטר ובזה יקנה, וצע"ק דהא משמע דנוסח צוואה אין ע"ז תורת שטר בכלל ומה משנה אם לא גילה דעתו לומר שנותן למתנה דאז כבר מקבל שם שטר ורוצה להקנות ע"י קבלת השטר. ועכשיו שזכינו בס"ד לחי' הריטב"א על ב"ב כ' שם דבנמצא על יריכו חיישינן שמא חזר בו [וכ"כ ג"כ ברבנו גרשום] או כתב למזכרת ליתן ולא נתן, היינו דכתב לעצמו ובדעתו לומר ליתן ולבסוף לא נתן, אבל אין הטעם משום שרוצה שיהיה לו דין שטר, וצ"ע על הנימוק"י שהסכים לסברת הריטב"א, וכאן ביאר משום שרצה להקנות בשטר ואין שטר לאחר מיתה, והעירוני דלהרשב"ם קשה לשיטת ר' אבא בר ממל שרצה להוכיח דאפשר למסור השטר של השכ"מ לאחר מיתה, א"כ לדידיה למה לא מהני דייתיקי קשורה על יריכו, וצ"ל ע"כ דאף הרשב"ם יפרש דלר"א בר ממל הא דאינו קונה במתני' הוא משום שמא חזר בו כפי' רבנו גרשום והריטב"א הנ"ל, אלא דלהלכה דלא מהני שטר לאחר מיתה לכך פירש דהוא משום דאין שטר לאחר מיתה.

רשב"ם ד"ה לאחר. לפי הרשב"ם כתב השטר ליתן לא לשם המקבל שכעת הוא נותן, וכעת נתן לו ואמר שיזכה מה שכתוב בשטר, מהני כדין אמירת שכי"מ, והחידוש הוא דאע"פ שלא נתן למי שהשטר נכתב עליו, אבל ברשב"א ועוד ראשונים בשם הראב"ד כתבו דזיכה ע"י איש אחר עבור המקבל מתנה, ועיקר החידוש דמהני אע"פ שזה שזיכה על ידו הוא היורש, וכיון דהזכייה היא על לאחר מיתה ואז הרי היורש יורש זה, ואיך שייך שיזכה במה שזה שלו עבור המקבל, מ"מ כיון דהשתא אינו יורש עדיין מהני, מבואר מהראב"ד דלא סובר כתוס' בגיטין (י"ד ע"ב) דזוכה למפרע משעת האמירה של השכי"מ.

והנה כיון דהקנין הוא על אחרי מיתה איך באמת מהני הקנין על אחרי מיתה, וע"כ צ"ל דכוונתו כיון שהבאנו לעיל בשם הרמ"ה, דאין כוונתו דהקנין יועיל אלא כוונתו דאם יגמור, מה שהי' דבר שקונה לפעמים, אז הוא מקנה באמירה.

רשב"ם ד"ה הא שכי"מ כותבין. העירוני להוכיח דאף ר' אבא בר ממל לא פליג אאומדנא שלא רצה להקנות אלא בשטר, אלא דס"ל דאעפ"כ קונה מתקנ"ח שתיקנו דכה"ג גם השטר יועיל.

רשב"ם ד"ה והוא מפרק לה. דבבריא אמרינן משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. צ"ע דהא בבריא אף בלי הסברא דלא גמר להקנותו אלא בשטר הא ג"כ לא מהני בלי שטר או קנין אחר ואין שטר לאחר מיתה, והראוני מש"כ בזה הב"ח (סי' ר"נ אות ל"ח) דאז הי' מהני מדין מצוה לקיים דברי המת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א