אילת השחר/בבא בתרא/קלג/ב

אילת השחר בבא בתרא קלג ב

דף קל"ג ע"ב

אין רוח חכמים נוחה הימנו. פרשב"ם אין לחכמים נח"ר ממעשיו אלא חרון אף גורם להם. הנה לעיל פרשב"ם שאסור לעשות כן, וכיון שזה איסור קשה מ"ש משאר איסורין שלא נזכר לשון חרון אף.

אשכח בה מרגליתא. וכ' ברש"ש בשם הערוך דהיינו תרגום של ישפה דהיה כך בחושן, ובתרגום יהונתן שמות (פכ"ח פסוק י"ז) מבואר דכל אבנים טובות נקראים מרגליין, ומבואר מש"כ הרשב"ם דהוצרכו לאפוד וחושן, דאילו לפי' הערוך הוצרכו זה רק לחושן.

ובנו הוציא שבע. יש לעי' אמאי היה מותר לגנותו, דאם כדי ללמד הלכה לא הוצרכו להזכיר שמו ולפרסם גנותו, דהא לא הוי משום כן רשע ממש.

תוד"ה ולא תשיימיה את. וי"ל וכו' דלא אמר לתת כלום להקדש. נראה כוונתם כשיטת הר"ן, וכן נפסק ביו"ד (סי' רנ"ח סעי' י"ג) דהיכא דאין רווחא להקדש לא חל שום דין על הדיבור, אע"פ שאח"כ נשתנה השער ונמצא רווחא להקדש, מ"מ כיון דבשעת האמירה לא היה בזה שום ריוח להקדש לא חל שום דין על האמירה, משא"כ כאן דיש בזה רווחא, אלא שזה אינו מיישב עדיין אמאי לא הוי הקדש טעות, ובריטב"א כתב דהקדש טעות כזה לכו"ע הוי הקדש, ואינו מבואר אמאי טעות זה הוי אחרת מכל הקדש טעות [ועי' שטמ"ק ב"מ נ"ה א' בשם הרא"ש ד"ה טלית, דהתפסה הוי כתמורה דגם בטעות חל], ואולי מאותו הסברא דנשתנה אונאה מכל טעות משום דדבר התלוי בשומא מסכים יותר למחול, ה"נ כאן מוותר יותר וצע"ק. ובתוס' קדושין (דף כ"ט) כתבו דשומא בטעות לא מהני אלא דכאן נחת אדעתא דאפי' אם יטעה, שהרי מסופק שמא שוה פחות ומסכים להכניס עצמו לספק, עוד תירצו דכאן מכוין לוותר להקדש. ולתירוצם בתרא דחוק מה שאמרה לא תשיימיה שהרי לפי"ז פירושו לא תוותר [ולהמבואר בגמ' שבועות דבהקדש ילפינן מכל נדיב לב עולות דמחשבה מהני, א"כ לאו דוקא שלא תאמר שומא אלא שלא תחשוב שום שומא בלב], ואפילו לא היה דין אמירה לגבוה ג"כ שייך לומר שלא תוותר ליתן במחיר מוזל, ולפי תירוצם הראשון שם דכיון שיכול להיות שוה פחות גומר בדעתו אפי' אם שוה יותר מחמת דמרגלית הוא דבר שאין שומתו ידועה, צ"ע דא"כ לא יהיה בזה דין אונאה, ובאמת אפי' לר' יהודה דס"ל בב"מ (דף נ"ח ע"ב) דאין אונאה למרגלית הוא רק משום דאדם רוצה לזווגן וזה שייך רק על הקונה, אבל אם המוכר נתאנה מסתמא גם הוא מודה דיש אונאה.

ונצטרך לומר דכוונתם דרק בהקדש גומר בדעתו בשומא זאת בכל אופן וצע"ק.

ויש לעי' אם ישום דאז מוכרח כבר לקבל כפי שומתו אפי' שאח"כ אינו רוצה, אם יצטרכו לכופו עד שיאמר רוצה אני, דהא כל מה דמהני הוא מחמת ריווח הקדש, ואם הקדש אינו רוצה לקחתו לא יקנו דשומתו הא לא עשתה קנין, וכיון דאינו קנין לא יוכלו לקנות ממנו בלי שיאמר רוצה אני, או דלגבי זה כבר חל דאם ירצו לתת לו מה שהוא שם בעצמו כבר יזכה ההקדש.

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. ברשב"ם מבואר דטענתו היתה דעליו לקיים דברי המת שלא יהיו הנכסים לבניו, ויש לעיין קצת דהא ודאי אם יאמר תנו לפלוני, והפלוני אינו רוצה לקחת, ודאי לא נוכל לחייבו לקחת, דהמצוה לקיים הוא שמנכסיו יתנו למי שציוה אבל אין חיוב להפלוני ליקח, א"כ כאן שיונתן לא רצה לקחת לעצמו, מה שייך לתבוע ליונתן שיקח מהבנים, דהא הוא אינו רוצה לקחת, וע"כ כוונתו העיקר שיונתן יוציא שלא יהי' שייך להבנים, וא"כ יש לעי' דהא באומר לא יירשני בני אי אפשר אלא דאפשר ליתן מתנה לאחרים, וכאן הא בתור מתנה לא מהני ליונתן כיון דהוי בתנאי שלא יתן לבניו, נמצא דנשאר כאילו לא נתן מתנה אלא כאומר שנכסי לא יהי' לבני, ולמה זה לא כאומר בני לא יירשני, דמ"ש אומר לא יירשני או אומר שנכסי לא יהי' לבני, וא"כ בשלמא אי מצוה לקיים דבריו אינו עושה קנין, אפשר דגם באומר לא יירשני יהי' מצוה לקיים דבריו אם יהי' לפי הכללים דמצוה לקיים דברי המת, וכגון אם הופקד ביד שליש, אבל אם זה עושה קנין, הא איך זה יעשה קנין, הא הו"ל כאומר לא יירשני דלא יופקע כחו של הבן ויהי' שייך לו הנכסים, אמנם לא קשה כלל דאף אם עושה קנין מ"מ באופן דלא קנה נשאר מצוה גרידא בלי קנין.

רשב"ם ד"ה במקלו. והוי כמי שהפקיד לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בהן בניו וחזור וקח אותן דקי"ל מצוה לקיים דברי המת. ומפרש בתוס' הרא"ש דהיינו דכיון דהמתנה לא חלה א"כ כל הנכסים של הבנים, ולכך כ' הרשב"ם דמצוה לקיים דברי המת, ויש לעי' אם הרשב"ם יכול לסבור כהני דס"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא בהופקד ע"י שליש, דהא כאן נתן לו לשם מתנה, ואם לא היה עובר על התנאי הא הוי מתנה אלא שכשעבר על התנאי הוברר דאינה מתנה אבל לא הופקד אדעתא דהכי, או דילמא דזה מונח בכוונתו שיהיה שומר שלא ייהנו בניו.

והנה אם יכול ליקח נגד רצונם הדבר תלוי, דאם מצוה לקיים דברי המת אינה עושה קנין אלא דמצוה בעלמא רמיא עלייהו וכופין אותו לקיים המצוה עד שיאמר רוצה אני, צ"ל דשמאי רצה שיונתן יוציא מהם ע"י כפייה עד שיאמרו רוצה אני, אבל אם זה עושה קנין ה"נ כאן הופקע כחם מהממון ויכול להוציא בלא שיאמרו רוצה אני, ומלשון הרשב"ם משמע קצת דא"צ לכוף אותם עד שיאמר רוצה אני והיינו דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין, וכן יש לדקדק מרש"י כתובות (דף ס"ט ע"ב) דחילק מהא דאם אומר אל תקברוני אמרינן לאו כל כמיניה להעשיר בניו ולהטיל עצמו על הציבור, משא"כ אם אומר שיתנו להם פחות מכדי פרנסתם שפיר ניזונים מצדקה כיון דאין ליתומים ממון כי אם על פיו והיינו דעושה הפקעה בדין בעלותם.

ויש לעי' קצת להני דסברי דמצוה לקיים דברי המת אינה עושה קנין, דמה רצה שמאי שיעשה יונתן, דהא ודאי אין עליו חיוב לטפל בנכסי המת מצד מצוה לקיים דברי המת, רק דין שהנכסים שלו יהיו על פי צוואתו, אבל בודאי לא חל שום חיובים על יונתן להשתדל בזה יותר מאחרים, ובשלמא אי מצוה לקיים דברי המת עושה קנין שפיר שייך לומר קח בחזרה כיון דמה שנתת לא הוי במתנה ממילא זה כמו קודם שנתת, אבל אם אינו עושה קנין, הא אי אפשר לקחת סתם דהא זה בחזקת היורש, ואם אינו רוצה ליתן צריך לכפיית ב"ד, וא"כ אין שום דין מיוחד ליונתן, ומהלשון משמע קצת דהיה תביעה שיונתן יעשה ויקח.

בא"ד. מדבריו וכן מדברי התוס' הרא"ש דדבריו הם כהרשב"ם, משמע דהיה תנאי ע"מ דאם תתן תתבטל המתנה וכיון דעבר על התנאי בטלה המתנה, משמע דדוקא משום שכבר עבר על התנאי, ואח"כ כתב דיש אומדנא דאינו רוצה שיהיה שלו ליתן לבניו, ולפי"ז אף אם עדיין לא נתן לבניו ג"כ לא חל המתנה, גם לפי"ז הטעות של שמאי לא הוי רק בזה דרצה לדמות זה לבית חורון, אע"ג דהתם פירש וכאן לא פירש, אלא דג"כ לא עלה על דעתו דאם זה כבית חורון אמאי ס"ל דלמכור יכול, ומש"כ הרשב"ם דלמכור מודית לי דע"מ ליהנות נתנו לי, צע"ק דהא גם בבית חורון מבואר ברשב"ם דנתן לו ליהנות, אלא דמ"מ כיון דהגבילו שלא יוכל להקדיש לא חלה המתנה, ה"נ כאן אולי באמת לשמאי לא יוכל למכור, ויותר היה לו לפרש מכח שלא ערער על המכר וההקדש, ובאמת כ"כ בתוס' הרא"ש דמזה ראיה דמודה דהמכר וההקדש חל, ואם נימא דהרשב"ם נטה מזה משום דמנא תימרא דידע מזה שמאי, א"כ באמת מהיכא פשיטא ליה דלשמאי יכול למכור, אולי אה"נ דלשמאי אינו יכול גם למכור ולהקדיש.

בא"ד. חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום דא"כ לא הויא מתנה. משמע דאי לא הוי כלום נתקיים המתנה וצריך טעם למה, ואין לומר דס"ל כשיטת התוס' (דף פ"ג ע"א) דהתנה ע"מ שלא תינשאי לפלוני לא יחולו הקידושין של הפלוני וממילא לא יתבטל הגט, ה"נ כאן כיון דבחזרתו לא קנו ממנו לא היה כאן ביטול התנאי, אין לומר כן דהא כתב אח"כ דהואיל ועבר על דעת הנותן גם ההקדש לא חל, הרי דמקרי דעבר על התנאי ועי"ז בטל המתנה, וצ"ל דמש"כ דא"כ לא קאי על מה שכ' דאינה כלום אלא דא"כ בהחזיר לא הוי מתנה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א