אילת השחר/בבא בתרא/פה/א

אילת השחר בבא בתרא פה א

דף פ"ה ע"א

כליו של אדם קונה לו בכ"מ שיש לו רשות להניחו יש לו רשות אין אין לו רשות לא. הנה מה דאינו קונה אם אין לו רשות ע"כ משום דזה פוגע ברשות חבירו, דאילו הי' איסור בעלמא כגון שיהי' חוק המדינה מטעמי סדר וכדו' שאסור להניח שם חפצים, בודאי הי' אפשר לקנות שם כיון דאין זה פוגע בממונות של אנשים אחרים, וע"כ הא דאסור ברה"ר משום שזה שייך לאנשי רה"ר, דהיינו לכל העולם או לבני העיר, לכך לא מהני לקנות שם בכליו, ויהי' מזה ג"כ ראי' דרה"ר אינו מקום הפקר עם תקנ"ח או של ז' טובי העיר שלא יניחו שם חפצים, אלא דהתקנה היתה שזה שייך להרבים, ואף דלא מצינו כזה קנין שזה אינו שייך להם לכל הדינים ואין בעלות כזאת במקום אחר, מ"מ תקנ"ח שייך בכגון זה כמשנ"ת בדברינו לקמן דף קל"א.

וצע"ק מה דמצינו דלענין בור ברה"ר אמרינן דהוי הפקר, ואם זה של כל העולם איך ס"ל לרב בב"ק (דף כ"ח ע"ב) דבור דוקא דאפקרי', ור"ע קאמר (שם בדף נ') דאבנו סכינו חייב משום בור רק באפקרי' דומיא דבור ברה"ר, והא רה"ר אינו הפקר אלא דאין למי לתבוע דכולם בעלים שוים בזה.

ובתוס' (עמוד ב' בד"ה כליו) מבואר דבני רה"ר אין מסכימים שיניח כליו דמאן פייס ומאן שביק, והיינו אפי' אם אותם שנמצאים בשעת מעשה מסכימים, מ"מ מאן פייס ומאן שביק, ולכאורה הא בזה נהנה וזה לא חסר כופין על מידת סדום, ומה שיכול לכתחילה למונעו כתב המרדכי בב"ק דזה רק משום דבידו להשכיר, אבל דבר שלא שייך להשכיר מותר לכתחילה, א"כ מה שאסור להניח ברה"ר ע"כ משום דזה מקרי חסר, ולכאורה הא כיון דהאנשים שנמצאים עמו עכשיו ברה"ר יסכימו, למה נימא מאן פייס ומאן שביק, דאלה שלא נמצאים כאן הא לא חסר להם כלום במה שזה מונח עתה ברה"ר ולגבייהו הוי כזה נהנה וזה לא חסר, וכיון דלא בעי שיהי' קנוי לו אלא שיהי' לו רשות, וכאן הא אותם שנמצאים בשעת מעשה מסכימים, ולגבי שאר האנשים מותר לכתחילה כיון דלא חסר להם וצע"ק.

עד שלא נתמלאה מדה למוכר משנתמלאה מדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם. דכשנתמלאה המדה הרי זה קונה ללוקח דאז הוי שאול ללוקח ולפני זה הוי שאול למוכר, וצ"ל דהמוכר כשלוקח המדה לשאול כונתו לקנות לעצמו עד שתתמלא, וכונתו לזכות בשביל הלוקח לכשיתמלא, דאל"ה במה זה נעשה של הלוקח, ודוחק לומר דמיירי דכ"א הגביה במדה, והמוכר התכוין על כל זמן שימלא, והלוקח על אחר שיתמלא, ובכל אופן צ"ע איך מהני לקנות על אחרי שיתמלא שיהי' אז ללוקח, דהא כלתה קנינו כיון דרוצה לקנות על לאחר זמן.

ואין לומר דכשנתמלא המדה מכוין אז המוכר לזכות בשביל הלוקח את המדה, דאז המוכר הוא כמו נפקד שיכול לזכות, דא"כ צ"ל דהמדה מוגבהת אז מן הקרקע, דאז הוא מכוין בפקודת הסרסור לזכות הכלי שלו עבור הלוקח, וזה אינו דאם מוגבהת מהקרקע מאי קשה להגמ' מהא דמהני ברה"ר וברשות שאינה של שניהם, וע"כ דמונחת על הקרקע, א"כ איך אפשר שיקנה הלוקח אז הפירות שבתוך המדה מחמת דהמדה היא שאולה לו דאיך קנאה להיות שאולה לו.

רשב"ם ד"ה ראשון ראשון. דבכליו של מוכר ברה"ר אי נמי בסימטא לא קני לוקח דהא אפי' ברשות לוקח נמי אמרינן לקמן דלא קנה לוקח כל זמן שהפירות בכליו דמוכר עד שישפכם לקרקע. יש לעי' מה הוצרך להאריך ולהוכיח מק"ו דאפי' ברשות לוקח לא מהני כ"ז שזה בכליו של מוכר דתליא בבעיא דלקמן, דהא פשוט דכשזה בכליו של מוכר ברה"ר או בסימטא אין במה לקנות כיון דלא משך ולא הגביה.

רשב"ם ד"ה עד שיקבל עליו. נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות. הרשב"ם לפי שיטתו דשייך שהמוכר מייחד רשותו לאחר וממילא האחר קונה, לכן פירש כאן דמייחד לרשותו והלה ממילא זוכה, ולהתוס' דפליגי עליה וס"ל דאין אדם יכול לייחד חצירו להשני בלי מעשה זכייה וקנין, לכן יתפרש דהוא זוכה בחצירו הפירות בשביל השני. והנה גם הרשב"ם בודאי יודה דאין אדם מקנה חפציו להשני בלי מעשה קנין, דאל"כ בטלת כל דיני קנינים, דסגי דא' יאמר שהוא מכוין לזכות בשביל השני, וע"כ דס"ל להרשב"ם דיכול לזכות להשני המקום שיזכה בעבורו, והיינו אע"ג דאינו קונה ממש מ"מ יכול לזכות ברשותו להשני, והתוס' הקשו מהא דאינו יכול לזכות ע"י בנו ובתו הקטנים דהוי כידו, וה"נ אינו יכול לזכות ע"י חצירו, וכמש"כ הריטב"א דכמו דבידו אינו יכול לזכות חפציו לאחר ה"נ ברשותו, ולכאורה יש לחלק דודאי אינו יכול להקנות ידו להשני, אבל חצירו יכול להשאיל לאחרים וממילא יקנו, אלא דכיון דע"י ידו של איש אחר אפשר להקנות לחבירו, הרי דגם יד יכולה להועיל בשביל אחר, ומ"מ הבעלים גופא אינם יכולים לזכות עבור אחר ה"נ ע"י חצר, ועמש"כ בס"ד לקמן.

בא"ד. דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו. צע"ק דהא בין כך אם מיחד או משכיר רשותו אינו מייחד או משכיר אלא כדי שיקנה, ואחרי שקונה הוא כבר בחזרה שלו, וגם כשאינו מייחד ג"כ הא זה יהי' בשעה הזאת ברשותו, ולמה לא יסכים לייחד עד שיקנה ואח"ז יפנה את ביתו.

תוד"ה כל מקום. ואור"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כדאמר לי' זיל קני דמי. והק' במהרש"א דזיל קני הא גם בחצר דמוכר מהני, וחילק דבחצר דמוכר צריך לומר קני כליך אבל בסימטא סגי באמירת זיל קני גרידא, אמנם ברא"ש (סוף סי' י"ד) כתב דבסימטא בלי מדד צ"ל זיל קני, ובמדד לא צריך לומר זיל קני, ובחצר של מוכר אין נפק"מ בין מדד ללא מדד, דתמיד צ"ל זיל קני ובל"ז לא מהני, ולא משמע מדבריו שום חילוק דבסימטא יספיק זיל קני גרידא ובחצר של מוכר צריך להוסיף כליך, משמע דזיל קני תמיד מהני.

והנה לגבי הסכמתו להקנות, לכאורה אם במדד ונתן בסימטא הוי גילוי דמסכים להקנות, למה לא יועיל גם בחצר שלו, דבזה שמדד ונתן לכליו של לוקח הרי דמסכים להקנות, וע"כ דבזה שאומר זיל קני יש שני הדברים, גם שמסכים שיקנה, גם שמשאיל לו המקום שיקנו כליו, ובזה שמדד יש רק גילוי שמסכים שיקנה, אבל הגמ' מסתפקת אם סתמא הוי גילוי דעת שמשאיל לו המקום, לכן בסימטא דל"צ שישאיל לו המקום מהני במדד בלי שיאמר לו זיל קני, משא"כ בחצר של המוכר.

והנה רצינו למיפשט אי כליו של לוקח קונה ברשות מוכר, מהא דזרקו לתוך קלתה דמגורשת, ולכאורה הא בגט צריך לומר הא גיטיך כמבואר בגיטין דף ע"ח, ובודאי איירי דאמר לה הא גיטיך והא זה כמו זיל קני, וא"כ מאי ראי' מהתם דכליו של לוקח קונה, דהא בזיל קני ודאי קונה, וצ"ל דהא גיטך לא הוי אלא כמדד וצע"ק.

תוד"ה ארבע. דאין נראה שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בפ' חלון דמזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י הקטנים מפני שידן כידו. ובריטב"א הוסיף ביאור בהקושיא דכשם שאין ידו זוכה לזוכה ממנו כך אינו זוכה ע"י חצירו.

והנה דברי הרשב"ם אפשר לפרש דרוצה שרשותו יקנה בשביל הלוקח, וכן משמע בנימוק"י, אבל מלשון הרשב"ם דמדמה קבלת המוכר לשכירות, וכן מלשון התוס' בקושייתם דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו, משמע דהבינו דלסברת הרשב"ם מקנה רשותו להלוקח וכן הנפקד מקנה רשותו להמפקיד, ובזה סגי להיות כחצר של המפקיד. וצ"ל בקושית הראשונים דרצו להקשות עליו, בין אם נפרש שרוצה שרשותו יקנה להלוקח או דמקנה רשותו לאחרים, קשה מהא דאינו יכול לזכות ע"י בנו ובתו דידו כידן, הרי דלא מהני לזכות לאחרים ע"י עצמו. וצ"ל דגם אם מקנה רשותו להקונה אינו מקנה אלא לענין שיהי' כרשותו לגבי קנין, דאל"כ מי דמי ליד דלא שייך להקנות ידו אבל רשותו שייך להקנות, וע"כ דאין הכונה להקנות אלא שיהי' ברשותו לגבי קנין, ולזה כתבו דכמו ידו לא יקנה לחבירו כך רשותו.

והנה הקצוה"ח (סי' ר"ס) הביא דהרא"ש (בשו"ת כלל א') כתב דחצר השותפין יקנה המציאה להשותפין רק דשותף א' לא יכול להקנות להשני, אבל הביא כמה ראיות דחצר השותפין אינו קונה כלל והטעם דכשאין זה של אחד אין חצר כזו קונה כלל, ומהא דאמרינן דאינו קונה בסימטא אם הניח ע"ג קרקע, ולא נזכר דזה דוקא אם הלוקח הוא מבני הסימטא, משמע דבחצר השותפין לא קונין כלל וכהקצוה"ח, ואפשר דלהרשב"ם מוכרחין לומר דיסבור דחצר השותפין אינו קונה כלל וכסברת הקצוה"ח, דאל"ה למה לא מהני להקנות לשותפו, הא אם הי' החצר רק שלו ס"ל להרשב"ם דיכול להקנות להשני החפץ ע"י שמקנה רשותו, ומה יגרע אם גם להשני יש חלק בו וממילא יקנה החפצים, וע"כ דס"ל דבחצר השותפין אין כלל אפשרות לקנות בו ממילא לא שייך שיקנה רשותו, כיון דאף כשיקנה רשותו לגבי קנין היינו דהקנה רשות כזה שאינו יכול כלל לקנות, דהא לא יוצא לגמרי ממנו, אלא דכחו שיש לו בחצר לקנות משאיל להשני וכיון דגם לו אין כח בחצר לקנות לא שייך להקנות לקנות בו.

ולפי"ז יש ליישב מה שהקשו עליו מהא דאינו יכול לזכות העירוב ע"י בנו ובתו הקטנים מחמת דידן כידו, דהא אם יזכה לבני החצר יצטרך להשאיל רשותו לכל בני החצר ואז יהי' כחצר השותפין, ובחצר השותפין הא א"א כלל לקנות.

והנה הראשונים הק' על הרשב"ם מהא דב"מ (דף י"א) גבי ר"ג וזקנים דהוצרך ר"ג להשכיר להם המקום כדי לקנות המעשרות, הרי דלא מצי להקנות בלי זה. ואפשר דהנה בב"מ שם פרכינן מהא דר"ג הקנה לר' יהושע אע"פ שר' יהושע לא הי' עומד בצד שדהו של ר"ג הרי דלא בעי עומד בצד שדהו, ודחה שם דהקנה אגב קרקע, ואידך ס"ל דלא מהני אגב כיון דאין לו אלא טוה"נ, וזה לא סגי שיהי' לו כח להקנות מתנות כהונה דאינם שלו, והשני סובר דמצי שפיר להקנות אג"ק, והנה ודאי הא דמהני קבלה להקנות ללוקח את הפירות ונתבאר דהוא כמשאיל לו המקום, צ"ב דמ"מ איך משאיל בלי קנין, ובשלמא מה דהנפקד מייחד להמפקיד אפשר דמהני כיון דהחפץ הוא של המפקיד, וכיון דהמקום משמש להחפץ הוי ברשותו, אבל כאן איך מהני, וע"כ צ"ל דרוצה להקנות את הפירות, אז ביחד עם הקנאת הפירות הוא מייחד המקום להפירות, כיון דרוצה שישמש המקום לקנות הפירות עבור הלוקח, ונמצא דהקנאתו את הפירות הוא הגורם שיהי' החצר שאול לקנות, ואע"ג דכ"ז שלא קנה החצר לא קנה הפירות, וכ"ז שלא קנה הפירות אין לו המקום, מ"מ ס"ל דכה"ג הוי השאלה על המקום והקנאת הפירות כאחת, וא"כ זה רק היכא שבכח בעלותו להקנות את הפירות, אבל במתנות כהונה דלמ"ד הזה שמפרש דר"ג הקנה בתורת חצר, הא טעמו משום דס"ל דאין כאן דעת אחרת מקנה משום דאין לו בעלות על הפירות, ולדידי' ע"כ לא יועיל בלי שישכיר ממש בכסף את המקום, דלא שייך שישאיל לבד בלי מעשה קנין שאלה או שכירות כיון שאין הדעת אחרת מקנה על הפירות [ולאידך מ"ד דמיירי באג"ק משום דהוי חצר שאינה משתמרת ובעי עומד בצד שדהו, הא לא מהני כלל לקנות בתור חצירו].

והנה לכאורה קשה להרשב"ם בהא דמספקינן אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני, ולמה לא יועיל, הא יכול להקנות רשותו וממילא הוי ככליו של לוקח ברשות לוקח, אלא דלהנתבאר הא כל מה דמהני לייחד המקום בשביל החפץ שרוצה להקנות, אבל כאן דלהחפץ הנקנה אין הוא מייחד המקום אלא להכלי, וע"ז הוא דמספקינן אם משאיל מקום להכלי שלו או לא.

ומה דאינו יכול לזרוק גט בחצירו שיועיל להתגרש להרשב"ם, הי' אפשר לומר דגירושין דהם בע"כ לא שייך כלל להשאיל לה מקום ע"י שרוצה שהחפץ יהי' כאן, אלא דלפי"ז צ"ע לפי הרשב"ם באופן שהיא מסכימה להתגרש למה לא יועיל לזרוק גט לחצירו, ואפשר דאם רוצה להקנות חפץ שהחפץ יהי' שייך להלוקח, שייך לומר דמקנה רשותו בשביל החפץ שישמש בשביל הקונה, אבל גט דאינו דבר שרוצים אותו מצד עצמו, אלא דכשנתן בידה או בחצירה מתגרשת, א"כ אם באנו לומר שיועיל להתגרש בכה"ג, נצטרך לומר שרוצה שיהי' רשותה כדי להתגרש ולא כדי שיהי' לה החפץ, דאין התכלית המבוקש שיהי' לה גט אלא שיהי' גירושין, וע"ז לא מהני לייחד מקום, ומ"מ צע"ק.

תוד"ה הכי גרסינן. וא"ת וכו' ומה צריך מעמד ג'. לפי"מ דמבואר בשטמ"ק בשם הר"ן אפשר דכונתם דאי לאו כזכי לא קשה דלאו כו"ע ידעי לומר לשון זכי, משא"כ אי תן כזכי הא לא הוצרכו לתקן כלל מעמד ג' ובלי מעמד ג' נמי יקנה. ויש לעיין דע"כ באומר תנו ג"כ רוצה שיהי' קנוי להמקבל דאל"כ איך במעמד ג' מהני, דודאי לא תיקנו שיקנה אם אין רוצה להקנות, וגם מה שייך לומר דאין יודע איזה לשון לומר, הא משו"ה תן לאו כזכי משום דאין כונתו שיקנה, ואם רוצה שיקנה הא אומר זכי א"כ למה הוצרכו לתקן, וצריך לומר דבאמת כונתו שיקנה אבל אין מזה ראי' שרוצה שיהי' הנפקד זוכה בשבילו, וא"כ הוצרכו לתקן שיועיל מעמד ג' כיון שבאמת מסכים שפלוני כבר יקנה, והיינו דאע"ג דיש כבר רצון גמור שיקנה כעת הפלוני, מ"מ כיון שאינו אומר בפירוש שרוצה שהשליח יזכה בשבילו לא מהני, דבעי שלוחו של בעל הממון, כמבואר בב"מ דף ע"א ע"ב בתוד"ה סיפא.

והנה הקצוה"ח (סי' קפ"ט) כתב דחצר הנפקד שאול להמפקיד ולא פקע קנין שיש לו בחצירו לשיטת הרשב"ם, רק כאשר מתחילה נדברו רק שמירה על זמן מסויים, וא"כ יש לעיין באופן דמעמד ג' איך הי' מהני מחמת תן כזכי, כיון דמיירי בסתם פקדון שלא הופקד על זמן, ואיך יכול הנפקד לזכות בתור חצירו בשביל המקבל הא הו"ל עדיין של המפקיד, וכיון שכל הראשונים הקשו האי קושיא למה הוצרך מעמד ג', הרי דכל הראשונים סוברים דאי"צ לזה קנין אלא דכיון דמסכים להקנות נפקע ממילא מלהיות בחצרו, דחצירו לא הוי אלא כ"ז שרוצה שיהי' בשביל המפקיד. (מהדו"ק)

בא"ד. דאי לאו מעמד ג' אינו יכול לזכות לו אלא כשהוא ברשותו. ובתוס' גיטין (י"א ב' ד"ה כל האומר תנו) כתבו דאפי' אין הפקדון ביד הנפקד שהניח הפקדון ביד אחרים. והנה שיטת הרשב"ם כאן דמקום שמונח הפקדון הוא רשותו של המפקיד, וא"כ אם הנפקד הניח הפקדון ביד איש אחר הוי כמו שזה ברשותו של הנפקד הראשון ולמה לא יוכל לזכות עבור המקבל, אמנם דהתוס' לא ס"ל כן, אלא דיש להסתפק דאפשר דאף להרשב"ם מקום הפקדון הוא רשותו של הבעלים ולא של זה שהפקיד, ולכן לא שייך שהנפקד יזכה להמקבל כיון דאינו ברשותו.

אמנם מצד אחר יש להוכיח דלא ס"ל כהרשב"ם, דאילו להרשב"ם דמקום הפקדון קנוי להמפקיד, א"כ מה קשה להו שיועיל מחמת תן כזכי שיזכה הנפקד בשביל המקבל, הא הפקדון אינו ברשותו של הנפקד אלא ברשות המפקיד ואיך יזכה הנפקד בשביל המקבל, וכבר הערנו מזה לעיל (במהדו"ק) וצדדנו דהנפקד נותן רשותו על כל זמן שהוא שומר, נמצא דכשאומר לו שיזכה בשביל המקבל דאז כבר אינו שומר אז כבר אין המקום של המפקיד.

אכן לפי"מ שנוקט בקצוה"ח (סי' קפ"ט) דאחרי שקיבל הפקדון ונעשה המקום רשותו של המפקיד תו לא עובר המקום לרשות הנפקד בלי איזה מעשה קנין, לפי"ז ע"כ ראי' מהתוס' דלא ס"ל כהרשב"ם, אלא דלפי"ז קשה מהגמ' כאן דברשות הנפקד אם מכוין לזכות בשביל א' זוכה בשבילו, ואיך זוכה הא אינו ברשותו רק ברשות המפקיד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א