אור שמח/שאר אבות הטומאות/ה

אור שמח ‏ שאר אבות הטומאות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא כו'.

עיין בהשגות ובכסף משנה ובסוגיא שם למימרא דנוגע הוי כו'. עיין תוספות באורך, ולענ"ד נראה דתליא בפלוגתא דתנאי בפרק הערל (דף ע"ד) בקרא דאיש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב דלהך תנא דאמר דבבעל ג' ראיות הכתוב מדבר איכא למימר דהוי רואה והא דלא נקיט ליה אצל צרוע וזב משום דהנך מחוסרי כפרה הוי ועד אשר יטהר היינו עד דמייתי כפרתו, אבל למ"ד דבמצורע מוסגר וזב בעל ב' ראיות כו' ועד אשר יטהר היינו דבעי הערב שמש א"כ מדנקיט לאיש אשר תצא ממנו ש"ז אצל כל הני דמשום מגע ולא כתביה אצל צרוע וזב מוכח דרק נוגע הוי ולא רואה, וזה נכון. ולפ"ז יש לאמר דהנך תנאי דפליגי (בדף מ"ג) אם מרבינן מגע ש"ז מאו איש אשר תצא ממנו ש"ז או מאו איש אשר יגע בכל שרץ בהא פליגי דלמ"ד דבעל קרי הוי נוגע מסתברא למילף מגע ש"ז מרואה ש"ז ולמ"ד רואה הוי מסתברא למילף ממגע שרץ, ולפ"ז ברייתא דתו"כ דילן דסברה כמ"ד דבמצורע מוסגר וזב בעל ב' ראיות ועד אשר יטהר היינו ביאת שמש א"כ מוכח דבעל קרי נוגע הוי ולכן יליף מגע ש"ז מאו איש אשר תצא ממנו ש"ז וכר"ה בריה דר"נ ועיין תוס' שם ד"ה מנין לרבות ודוק. וליכא למימר דכתב רחמנא גבי מגע שרץ כדי לאפנויי בגד ועור גבי שרץ ומת לאתויי בגז"ש חדא מהדדי לענין טוי ואריג ודבר הבא מזנב הסוס כמפורש שבת (דף ס"ד), דאדרבא אם לא כתב רחמנא או איש אשר תצא ממנו ש"ז והוי כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר יגע בכל שרץ הוי מקשינא שרץ למת ופשוט:

והנה עפ"י פסק רבינו כאן מתבררא לן הך שמועה בפרק דם הנדה דמפיק מקרא דזובו טמא שמטמא הזוב ולא ילפינן מדין אם לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ דשעיר המשתלח יוכיח שהוא טהור ופריך ואימא במגע אבל במשא לא. וקשה טובא לילף אם לאחרים גורם טומאה משא לעצמו לא כש"כ שיהא הזוב מטמא במשא וליכא למימר דשעיר משתלח יוכיח דהא הוא טהור אף מטומאת מגע לגמרי יעו"ש בתוספות שהעירו בזה, ולפ"ז א"ש דהגמרא אמר שיהא מטמא במגע ולא במשא כמו שכבת זרע, והמכוון שיהא טומאת מגע בכעדשה דשאר דברים המטמאים במגע בעי שיעור, רק הנך דמטמאים במשא מדין ראיה מטמאים בכ"ש, וא"כ על כל שהוא זוב שהוא גורם טומאה לאחרים טומאת משא ליכא ביה טומאה כלל והוי כמו שעיר המשתלח דלאחרים גורם טומאה והוא טהור כן הכא מה שגורם היינו לעשותו רואה הוא ראיה כל שהוא טהור מדין טומאת מגע ג"כ רק בכעדשה גלי קרא דזובו טמא שיהא כש"ז, ומשני דעל מגע לא צריך קרא דלא גרע מש"ז, יעו"ש בשמועה כי הוא נכון בס"ד. ובפרט בהך דרב יהודה מדיסקרתא דלבתר דידע דלא גרע מש"ז אמר שעיר המשתלח יוכיח מוכחא דש"ז מטמאה לנוגע בכעדשה וא"כ זוב כל שהוא גורם טומאה וטהור לעצמו לגמרי אף מטומאת מגע ודוק היטב:

י

הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז.

נ"ב נדה (דף ט"ו) בשלא גמר ביאתו:

טו

כבר בארנו כו' אבל שאר האמורים בפרק זה שהן טמאים כגון מהרהר כו' אינן טמאין אלא מדבריהם ול"ג עליהם טומאה כו' (לא) [אבל] לחולין.

זהו דברי התוספתא במקואות, אמנם תמוה שם דברי ר' יוסי בר' יהודה שאמר הפולטת ש"ז טהורה אף לחולין, וזה פלא אטו מי גרע מנוגע בש"ז דטמא גמור והוי ראשון לטומאה. והבנתי מדברי רבינו שמפרש דברי ריב"י שסבר דפולטת נוגעת הויא וכדר' שמעון דאינה מטמאה עד שתצא לחוץ ועדיפא מינה דנוגעת הויא כדבעי ר"ש בר ביסנא בנדה (דף מ"ב) ולכן אינה נטמאת רק בכעדשה כדין נוגע בש"ז ומיירי כשפלטה כל שהוא ולכן סבר דטהורה לחולין, זה דייק רבינו דלא כר"י בר"י, וכן האשה שפלטה ש"ז כו' ה"ה טמאה כו' כרואה קרי פירוש בכל שהוא, וזה היה נכון אמנם רחוק שהתוספתא תסתום זה:

ולכן נראה לפרש דסדר התוספתא דקאי אכולה פירקא דמשניות כסדר ותניא זה בתר הך דנמצאת ש"ז של ישראל, מורה לנו דקאי על משנה דהאשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כיבדה את ביתה, ואדבתרה, וכפי הנראה מדברי התוספתא דמפרשה הך דלא כיבדה את ביתה משום חציצה וכפירוש הי"מ בר"ש ובחידושי ישבתי שיטה זו (נ"ב. הוא בהג"ה פ"ו מהל' איסורי ביאה הל' ט"ז), ועל הנך בבי דנדה שנתנה שערה כו' קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה אמר שכולן טהורין לחולין וטמאין לתרומה חוץ מפולטת ש"ז שהרי לא כיבדה ביתה נשארה טמאה בטומאת נדה גם לחולין ולבעלה שזה חציצה גמורה, וריב"י אמר שגם פולטת ש"ז טהורה מטומאת נדה שהש"ז אינו חציצה רק לתרומה, וזה כפי גירסא הישינה בפרק תינוקת (דף ס"ז) ולית הלכתא ככל הני שמעתא דכי אתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה והוא נובע מתוספתא דא. וראיתי בראב"ד [הובא בית יוסף] שכתב דמ"ש עצמה עיניה מקרצה שפתותיה יעו"ש, בכ"ז הוא נגד הפוסקים שהביאו הך דמשנה ה' דפרק זה גבי חציצות דלבעלה וחפשתי ולא מצאתי מסייע בפוסקים, לכן אין לצרף זה להלכה למעשה, ודוק:

טז

נכרית שפלטה ש"ז של ישראל בתוך הג' עונות כו'. ובהלכה י"ז כבר בארנו כו'.

בפרק בנות כותים נמצאת אומר ש"ז של ישראל טמאה בכל מקום [כן הוא לשון תוספתא במקואות] וזה הוספת הגמרא לפרשה ואפילו במעי עו"ג כדרך הגמרא בכ"מ ולפי הסוגיא דשבת הוא אפילו במעי בהמה, ושל עו"ג טהורה בכל מקום [כן לשון התוספתא] והגמרא מפרש אפילו במעי ישראלית. ובתוספתא מסיים וכן בגמרא חוץ ממי רגלים שבה ופרש"י דאי פתיכי במימי רגלים טמאים דמימי רגליו של עו"ג טמאים. והנה בירושלמי פ"ק דשבת אמר בשמונה עשר דבר דגזרו על שכבת זרען ופריך לא כן אמר ר' יוחנן ש"ז של עו"ג טהורה ומשני דא"א לש"ז שלא יצא בלא מימי רגלים, והגמרא דילן חולקת ע"ז דמטהרה אפילו מדרבנן, אמנם על המציאות שלא יתכן לש"ז בלא מימי רגלים א"א שיחלוק. הן דאמרו בפ"ז דבכורות דשני נקבים יש אחד לזרע ואחד למ"ר בכ"ז דחוק הוא, ועוד לא מסתברא כיון דמימי רגליו פתיכי בש"ז מסתברא אם חכמים עשו היכר כי היכי דלא נשרוף עלייהו תרומה וקדשים ודאי דעביד אפילו פתיכי בה מימי רגלים וכמו דרחמנא אמרה דכיון דרק פתיכי זיבה בש"ז אינו סותר כדאמרו בפרק המפלת וחלקה רחמנא בין כי איתא בעין לפתיכי בה, כן חלקו חכמים בין שפתיכי מי רגלים בש"ז למי רגלים בעין:

ולכן נראה לפרש כך, דהעו"ג הוי כזב ומטמא במגעו וכיון שבא העו"ג על הישראלית הרי נטמאה במגעו במקום הגלוי הוא מקום שתינוקת יושבת ונראית, והתוספתא כוונה כאן לטהר הש"ז מטומאת משקין ג"כ ולכן אמר כי הישראלית נטמאת במגע עו"ג, ולכן הש"ז טהורה לגמרי כי איננה משקה טמאה ג"כ לבד אם יוצאת במי רגלים של האשה שפלטה ש"ז במי רגליה [וכפי הגירסא בגמרא דילן] אז הלא נטמא המי רגלים בהאשה שהוא כמשקין שנגעו בטמא, וכי נפלו אח"ז על הככר טמא, כן פירוש התוספתא, ולכן אמר אטו מי רגליה מדאורייתא מי מטמו שכיון שלא נטמאו רק בהאשה שהיא טמאה במגע זב שהוא זב מדרבנן כן נ"ל. ולפ"ז אתיא תוספתא זו כר"א פ"ו דמכשירין דש"ז אינה מכשרת שאינה משקה אבל למה דפסק רבינו כת"ק בפ"י מהלכות טו"א דש"ז הוי משקה א"כ אפילו בלא מי רגלים ג"כ טמאין כדין משקין היוצאים מטמאים ומטמאים ולכן לא זכר רבינו כאן הך דחוץ ממי רגלים וא"ש ודוק:

וראיתי בתוספתא זבים, ש"ז רא"א מטמא במשא לפי שא"א לש"ז בלא מימי רגלים. אמנם הגר"א הגיה עפ"י סוגיא דסו"פ כיצד הרגל. ויש להוכיח קצת מסוגיין שם דמדייק מהא דתני בריש כלים ש"ז אצל מי רגלים ולא אצל זוב, דמקו"ח מייתי לה דאימא משום דא"א בלא מי רגלים, ואולי דאי כך הוה ליה למיתני בתר מי רגלים. ויש לפלפל בגירסת תוספתא שלפנינו גם בש"ז מצורע אם מצורע עושה מעיינות דמשום דא"א בלא מי רגלים מטמא במשא, ועיין מש"כ בהלכות משכב ומושב פ"ה ועוד יש להאריך הרבה ואכ"מ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.