אור שמח/מילה/א

אור שמח ‏ מילה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

יעוין בהשגות והנה מהא דאמרו פ"ק דיבמות וכ"ת נילף מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, מפסח מה לפסח שכן כרת כו' ממילה ופסח שכן כרת אלמא דעל חדא מחדא לא דחי שמילה בכרת, רק על חדא מתרתי, אלמא דהוא פירכא כל דהו, דלא פרכינן רק על חדא מתרתי כדאמרינן פרק כל הבשר, זה אינו דשם קאי על מצות מילה שדוחה שבת וזה מילה בזמנה וחיובה על האב ועל האב אין כאן כרת ולכן לא פריך על חדא מחדא, אמנם ע"ד זה יש ראיה דבריש פרק הערל אמר אדרבה מילת זכריו ועבדיו כו' הנך נפישין ואמאי לא אמר ערלה דגופיה מרבינן שכן כרת עדיפא וכן נגד אנינות שם אמאי לא אמר שכן כרת עדיפא וכדאמר שם דף ע"ג: וכבר הרגישו שם בתוספות ולדברי רבינו א"ש, דכיון דאינו חייב כרת רק כשימות ולא קיימה, לא עדיפא מהנך חומרי דחשיב, ורק בקדשים שם שהאוכלו בטומאת הגוף חייב כרת מחיים, אמר דכרת עדיפא וזה סעד נכון, ומהך דאמר ר' אליעזר ריש פרק אלו דברים דערל שלא מל ענוש כרת משום פסח, אין ראיה, דגם להראב"ד הלא כיון שנימול נפטר מכריתותו ובזה שנימול אחרי פסח שני עדיין הוא בחיוב כרת מחמת שלא עשה פסח, ועיין תוספות פרק אלו הן הלוקין סד"ה לאפוקי הני מורה כדעת הראב"ד יעו"ש דף י"ד ודו"ק.

עד שימות והוא ערל במזיד.

אבל אם הזיד בשנים הראשונים ושגג לפני מותו פטור מכרת רק שיהיה קודם מותו מזיד אז חייב כרת, ולדברי הראב"ד צריך להיות באופן דשגג או נאנס בימים האחרונים דמתחייב כרת (ויעוי' הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ב בדברי ר' אברהם בנו יעוי"ש) ולפי זה מסתפקנא טובא דקיי"ל דהאומרים לו עשה סוכה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אם במצות עשה שיש בה כרת מכין עד שתצא נפשו מי אמרינן בעשה פסח ואינו עושה כיון שיש בה כרת ונפרעין בידי שמים בעודו בחיים תו אין ב"ד מוזהרין לכופו וכמו שאמרו כיו"ב דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה כמו בכבוד אביו מפני שעונשו הוא שאין לו שכרה דלמען יאריכון ימיך, כן הכא די בעונשו דהוא בכרת ואם נאמר דבפסח אין כופין מסתפקא לן במילה לפי דברי רבינו דהכרת הוא מתחייב אחר שימות אם כן אין ענשו בחייו לכן ב"ד מוזהרין עליו לכופו ולהלקותו שימול עצמו, הן דזה פשיטא דגם במצוה שאינו עוברת כמו ציצית אמרו בפרק הזרוע דציצית ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו ולא בציצית שעל זמן שעבר אין תשלומין, (תוספות פרק ר"א דמילה קל"א ד"ה ושוין) דכן בפריעת בע"ח אמרו דכופין בפ' הכותב דף פ"ג, אבל משום זה מסתפקנא במילה, ורבינו לא זכר במשיגדיל דכופין אותו למול עד שתצא נפשו, או אולי משום זה אין כופין מפני סברת ר"ת דאינו מומר לערלה כיון שמונע מחמת צער המילה, בתוס' זבחים דף כ"ב אולי משום זה אין כופין אותו ואין מכין עד שת"נ אבל לאב פשיטא דמכין אותו עד שתצא נפשו למול את בנו דלא שייך כל הני טעמי שביארנו, מלבד דעל הבית דין רמי למולו כמפורש בגמ' ובדברי רבינו אי לא מהלי' אבוה ודו"ק.

ו

אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג.

זה ההלכה נשנית בפרק ח' מהל' עבדים ובהל' איסורי ביאה פרק י"ד וגם שם כתוב שאם התנה עליו שלא למולו רשאי לקיימו כשהוא גר תושב, רק אם אינו רוצה להיות כגר תושב פירש רבינו כאן דיהרג וטעמו דאזיל לטעמי' דעל ידי כפי' הוי גר תושב (יעוי' מש"כ בהל' איסו"ב פרק י"ב הל' יו"ד יעו"ש) וסבר דבמלחמת הרשות מוזהרין שיקבלו שבע מצוות ואם לא יהרגו כולן כמו שביאר פרק ו' הלכה ד' מהל' מלכים באורך. ומזה למד רבינו דהוא הדין ליחיד אם הוא תחת ידו מצוה לכופו לקבל ז' מצוות ואם לאו יהרג כמו שפירש רבינו ביפת תואר בפרק ח' מהלכות מלכים זה לשונו. שכל עו"ג שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו ועל פי זה ביאר רבינו כאן דכיון דקנהו לעבד וישנו תחת ידו הורגין אותו אם לא רוצה לקבל שבע מצות בני נח ומצוה לכופו ולהרגו אם אינו רוצה לקבל, והראב"ד פליג גם בכלל במלחמת רשות שכותב שם פרק ו' א"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס וכן פליג ביחיד גבי יפת תואר אף שלא השיג שם וכן פליג גם על עבד כאן שאינו הורגו רק שמוכרו לנכרי כיון שאינו רוצה להיות גר תושב זה ברור מחלוקתם וכמדומה לי שט"ס בההשגות מלת עתה וצ"ל "חובה" אך כוונת רבינו ברור ומפורש מאד ויעוי' מש"כ בה' איסו"ב פרק י"ד הל' ז' וכפי הנראה שרבינו מפרש הך דספרי ושלחתה לנפשה ולא לבית אלוהיה פירוש שאם אינה פורשת מעו"ג מוכרח ומצוה להורגה כיון שיש תחת ידו וברשותו היא ולכן האריך להביא ממלחמה שכופין לקבל ז' מצות לבאר דברי הספרי ומזה לקח גם מש"כ כאן גבי עבד ודו"ק ועיין בדברי ההמ"ג פרק ך' מהלכות שבת הל' י"ד בזה היטב.

ז

וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני.

הנה בנימול תוך שמונה ימים מוכח מפשט השמועה דהיה לו שני תינוקות למול, דאם מל את שלאחר השבת בשבת דהוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, דלא עשה מצוה כלל, וכפי הנראה דצריך לחזור ולהטיף דם ברית, ואינו דומה לנולד מהול, דאי לאו דחיישינן דערלה כבושה הוי אינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית, דשאני כאן דהיה לו ערלה רק שנחתכה שלא כדין לכן צריך לחזור ולהטיף דם ברית, וכן משמע מדברי הרשב"א דלא יצא ידי מצותו וכן פסק הש"ך בסימן רס"ב, אולם הראיה שהביא מהא דאמרו במנחות ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו' והוא הדין גבי מילה אי ס"ד דנימול בתוך שמונה כשר אמאי דחי שבת וחשבה לראיה מוכרחת, ואינה ראיה כלל דהא רחמנא גלי דמילה דוחה שבת, דכתיב וביום השמיני ימול וביום אפילו בשבת, ואם תאמר דאם כן אמאי גבי קצירה אמר אי ס"ד דנקצר מבעו"י כשר אמאי דוחה שבת נקצריה מערב שבת, הא מילה יוכיח דהוא צורך מצוה דחי שבת כ"ש קצירת עומר דהוא צורך גבוה, זה אינו דוקא במילה שכל המצוה כשרה מערב שבת, רק שמצוה למול ביום שמיני, זה דוחה שבת, מה שא"כ קצירת העומר דבקצירה לא נגמר המצוה רק ההקרבה הוא גמר המצוה, וכמו דאמר שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל השבת למפרע, אי הכי מישחט לא נשחוט שמא ימצא זבח פסול כו', ולכן אמר הגמרא דזהו הגדר האמתי דדבר שאפשר להיעשות מערב שבת ויהא גם כן כשר להקריב אין זה רק בגדר מכשירין, אבל בהנהו דאם נעשין שלא בזמנן פסול הקרבן הוא מעצם הקרבן ולכן דוחין שבת, ולכך קצירת עומר אם נקצר מערב שבת כשר אמאי דוחה שבת, הלא הוי בגדר מכשירין ותו לא ידחה שבת, משא"כ במילה דעיקר מצותה ותכליתה וגמרה אם נעשית בערב שבת כשירה, מכל מקום מצוה דיום השמיני דוחה שבת ודו"ק.

אולם הרא"ש הביא ראיה מהך דאמרו כגון שקדם ומל את של שבת בערב שבת דלא נתנה לדחות אצלו יעו"ש, מוכח דאינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית, דאם היה צריך הלא דוחה שבת הטפת ברית, ואנכי לא זכיתי להבין ראיה זו, דזה לשון רש"י כגון שנתחלף לו אתמול של שבת בע"ש ומלו בע"ש ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואע"ג דטריד דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם ע"מ אפ"ה חייב משום דלא ניתנה שבת לדחות אצלו כו' והשוחט לשם אימורי צבור נתנה שבת כו' ועל ידי שטרוד בזבח זה ויודע שזבח זה עומד לקרב נבהל ושכח כו' ונתבונן אם ילדה לו אשתו השניה בן באותו יום וזמנו להיות נימול בשבת, והוא לא ידע שילדה לו אשתו השניה, ועל בן אשה זו הנולד בששי סבור שנולד בשבת האם מקרי זה דנתנה שבת לדחות אצלו, הלא כיון שמזה התינוק אין עולה בדעתו ואינו חושש למולו היום, אם כן על זה התינוק החושב למולו ורמיא מצותו עליה, אחרי שיודע ממנו לא נתנה שבת להדחות אצלו ולא היה ליה להיות טרוד במילתו ולכך הוי ככל שוגג דעלמא וחייב, וכן פרש"י בשבת שאין לו תינוק שיהא זמנו היום, הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות אם כן הוא הדין כאן בקדם ומל של שבת ברישא דסבור שנולד בששי וכבר מל אותו כדין אם כן במה הוא טרוד היום לימול את מי שנולד בע"ש, ועל מי שנולד בשבת וצריך להטיף ממנו דם ברית אותו אינו עולה בדעתו לימול אותו וביה אינו טרוד כלל דאינו יודע ממנו כלל, דמה לי שאינו יודע בהולדתו, ומה לי שאינו יודע במילתו, שסבור שכבר נימול כדין, ומכי עייל שבת אינו טרוד בדבר הניתן שבת לדחות אצלו דהוא סבר שצריך למול את שנולד בע"ש, נמצא דטרדתו הוי בדבר שלא ניתן שבת לידחות אצלו והוי ליה ליתן אל לבו ולמידכר, אבל באימורי צבור הלא הוה יודע שצריך לשחוט בשבת. וכן בשני תינוקות של אחר השבת דרמי עליו מצוה למול בשבת, ובזה טרוד שיודע שצריך למול בשבת רק שמתכוון למול את שנולד בשבת ונתחלף לו ומל את של אחר שבת, ובכריתות מדמה זה הגמרא למתעסק לנתכוין לתלוש מחובר זה ותלש זה יעו"ש ודו"ק היטב.

והמחוור דצריך להטיף דם ברית וכפסק הש"ך, והא דאמר והרי ניתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא, פירושו מהתינוקות שנודע לו שצריך למול אותם בשבת, ומשני דלהאי גברא לא ניתן לדחות דבהו אינו טרוד כלל, אבל מהתינוק שלדעתו כבר מל אותו מזה לא מקשה כלל וכמוש"ב ולהש"ך שסובר דהטפת דם ברית אינו דוחה שבת אפשר משום דהטפת דם ברית הוי בכלל המול ימול, אבל בשר ערלתו לא מקריא ואולי אינו חייב כרת ע"ז, דבכרת כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו כו' ולכך אינו דוחה שבת דכתיבא וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

ולפ"ז יהא מתורץ שפיר מה דלא חשבינן לנימול בתוך שמונה למקלקל בחבורה דיהא פטור ואמאי מחייב במשנתינו במל של אחר השבת בשבת, ויהא מוכרח לאמר דסברי מקלקל בחבורה חייב וכמו דמוקי הגמרא משנתינו לענין מתעסק, ולפ"ז הוי התיקון מעליא דהא התינוק נפטר מכרת אם לא ימול אח"ז וכמו דאמר בפרק יוהכ"פ דממילה דוחה שבת ילפינן לפקוח נפש, וז"ל רש"י שם ומה מילה שהוא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כ"ש בתוספתא, וזה היה נכון מאד, אלא דלא בעינא לחדש דרשות מדעתינו, ובפרט דהגמרא דריש מבשר דבהרת נדחית מפני מילה יעו"ש, וצ"ל דזה גופיה דאין צריך לחזור ולחתוך מה שכבר חתך זה הוי תיקון ודו"ק היטב:

ט

מילה בזמנה דוחה את השבת ושלא בזמנה אינו דוחה כו' ולא את יו"ט.

הא שאינו דוחה השבת הוא משנה מפורש בנולד בין השמשות יעו"ש, שאינו נימול בשבת משום דהוי שלא בזמנה ומה שאינו דוחה יו"ט רבו הטעמים בגמרא חד יליף מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט, וחד יליף דהוי עשה ול"ת, וכן פירש רבינו בפרק ג' מהלכות יו"ט הלכה ח', והנה לכאורה למ"ד דילפינן מעולת חול ביו"ט ממילה שלא בזמנה כעולת חול דמי דבשבת זו לא היה זמנה, א"כ יש לדון דקטן שהגיע זמן מילתו בשבת והיה יו"ט תיכף לשבת, כיון שמילתו זמנה בשבת והיה דוחה השבת תו נימול אחר זה גם ביו"ט דהוי כעולת שבת הקריבה ביו"ט ולפי זה אם הוי אמינא כן הוי אתי שפיר סוגיית הירושלמי פרק ר"א דמילה הלכה ה' יעקב איש גיבורייא שאל לר' חגיי מעתה נולד בה"ש נימול בין השמשות, דתמוה מאד, ולפ"ז אתי שפיר שכיון שאם נולד בין השמשות של מוצאי שבת ואחר שבת חל יום טוב, אם כן יהא נימול בבין השמשות של מוצאי יו"ט והוא בין השמשות של יום א' ממה נפשך אם נולד בבה"ש שהוא יום הלא בשבת היה זמנו למול שהיה שמיני ושוב נימול אחר זה ביום טוב שבכה"ג הוי כעולת שבת שדוחה יו"ט, ואם הבה"ש היה לילה, ותו גם השתא הבה"ש לילה, והא הוי שלא בזמנה דהוא תשיעי ונימול אף בלילה כמו"ש לעיל פרק במה מדליקין וא"ל אילו הוינין אנא ואת עלין בחד תרעא דילמא הוי יכולין מכוונה, דשמא בה"ש ראשון היה לילה ועכשיו הוא יום, ואם תאמר הא אם כן הוי בזמנה שיו"ט הוא השמיני זה אינו דילמא בעת הפריעה יהא לילה, ובעת המילה היינו חתוך היה עוד יום, וכיון שכן נמצאת מחלל יום טוב שלא גמר הפריעה והוי כאילו לא נימול, ולא דחתה המילה את יום טוב, כיון שאין הגמר ביו"ט, והגמר הוא ממילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט, דהמילה נקראת על שם סופה, ואם כן חילל יום טוב במילה שלא בזמנה שלא ניתן לדחות יו"ט דהא דהיה רשאי למול ביו"ט הוא משום דהיה זמנו, וזה ביאור חריף ועמוק.

אולם סתמא דמילתא דאין מילה דוחה יו"ט שלא בזמנו כלל וטעמא משום דבעולת שבת שהשחיטה והזריקה היה בשבת נעשית עולת שבת, לכן דחי סופו שבת, אבל מילה בזמנה כיון שלא נימול בשבת, תו שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט, כיון שלא דחתה השבת בשום מידי, ואי תיקשי אם כן היכי שנימול בשבת והפריעה היה לאחר שבת, מי דחיא הפריעה ביו"ט כיון שהמילה דחתה השבת, זה לאו כלום דהא אם אי אפשר לגמור הפריעה בשבת ומל בשבת אף ששבת זמנו חייב כרת כמפורש דף קל"ג: והוי כאילו לא נימול, אבל לשחוט הקרבן ולזרקו אף אם לא מצי להקטירו בשבת גם כן שרי לשחוט ואם כן הוי עולת שבת כשנשחט ונזרק בשבת, ודבר זה פשוט, דהא היכי שאין שהות ביום לגמור הפריעה, אז חייב על המילה לחודא כרת, דהוי כחובל בשבת דאינה מילה כלל והוי כאילו לא נימול, ולכן היכי שלא נפרע בשבת הרי לא מל כלל בשבת אבל לשחוט הקרבן ולזרקו אף אם לא מצי להקטירו או אם נאבד האימורין לגמרי הקרבן כשר ודוחה שבת ואם כן איתעביד מעשה הקרבן וכבר דחתה שחיטה את השבת וברור, והטורי אבן העיר בזה אך דחה מהא דאם נימול בלא פריעה וז"א כמוש"נ.

אמנם יש לאמר מטעם אחר דלא מצינן למילף מעולת שבת בחול דהנה הא דשקיל וטרי מטעם עשה דוחה ל"ת אף דמצינן לעשות למחר כיון דמצות ביום השמיני ימול כבר עבר ותו כל יומי שוין. רק דזה אינו, דהא כל שעתא הוי מצוה שיהא נמול, ומה דאפשר לשהויי לא מקרי אפשר לקיים שניהן, ומשום זה ילפינן מהא דאין עולת חול דוחה יו"ט הואיל והוי מצי לקיימה מאתמול ואינו מיוחד ליו"ט אף ע"ג דלא מצי לשהויי למחר דהא נפסלת בלינה ואף אם מעלה ומלינה בראש מזבח מכל מקום זמנה כבר עבר דזמן הקטרתה עד למחר, כ"ש כאן דאינו דוחה יו"ט, אבל מהא דעולת שבת קריבה ביו"ט, דזה שפיר כיון דקודם שבת לא היה מצי להקריב וניתן אצלו שבת לדחות ועכשיו הלא זמנו עד הבקר ולא מצי לדחותה למחר, דהכי כתב רחמנא לא ילין חלב חגי עד בוקר, ואם כן לא מצינן למילף למילה שזמנו היה בשבת שיהיה דוחה יו"ט אח"ז, משום דכאן הלא מצי למול אחר היו"ט, וכמו עולת חול ביו"ט משום דהוי מצי להקריבו קודם יו"ט כן הכא מצי למול אחר יו"ט ועיין בתוספות יבמות דף ה: ד"ה כולה משעטנז שכתבו דמשו"ה לא ילפינן בכל עשה דדחי ל"ת משריפת קדשים כו' דש"ה דלא בטלה מצוותו ויכול לשרפו אחר יו"ט וזה ברור. אמנם לפ"ז לא נוכל לומר דאתי עשה דכסוי ודחי ל"ת דיו"ט דהא נוכל למילף משריפת נותר דתמן ג"כ יכול לכסות משחשיכה, ודחוק לאמר דמיירי כשלא יכול לכסות דמעט דם ויתיבש עד שחשיכה ואפ"ה אמר בירושלמי פ"ק דביצה דעשה דכסוי דוחה יו"ט, אם כן לפי זה מצי למימר אליביה דירושלמי דדוקא מילה שלא בזמנה דהוי מצי לקיימה מאתמול ואף כשהיה חולה קודם יו"ט, מ"מ אשכחן כה"ג בשבת דאמר הירושלמי במכשירי פסח דאף כשנולד בו יבלת מבעו"י מ"מ מין יבלת ראוי להיות מאתמול, כן הכא ביו"ט, אבל באם זמנה היה בשבת הלא לא מצי להיות קודם יו"ט, בלא דחיה לכן דחי יו"ט, ונמצא דקם פירושי בירושלמי בפרק ר"א דמילה התמוה מאד בפשוטו דאינו מובן דמאי פריך, דדילמא היה בין השמשות לילה ואם כן השתא בה"ש הוי לילה של שמיני, ומילה בזמנה אינה כשירה אלא ביום וצריך למולו למחר ביום שמיני, ולפי מה שפירשנו דשיטת ירושלמי דאם הגיע זמנו בשבת נימול ביום טוב שאחריו פריך דיהא נימול בבה"ש של מוצאי יו"ט כפי מה שפרשתי, אולם לדינא ברור דאינו דוחה יו"ט בכל גווני מטעמים הנ"ל ובפרט דשיטת בבלי דיו"ט עשה ול"ת ולא מצי לדחות ולעולת שבת ביו"ט לא דמי כמו שנתבאר, ודו"ק היטב בכ"ז וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד בזה.

יד

ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים וכו' הרי זה שמל כמחתך בשר וכו'.

כפי שפסק רבינו ע"כ מפרש כרש"י דהא דקאמר כתנאי היינו בהא אם הוי נפל גמור חשיב כמת או לא והוי חבורה. והוה תמיה לי טובא דקא מסיק רבא דכו"ע מת הוא ריב"י וראב"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמת הוא שחיטתו מטהרתו ה"נ ל"ש ולפ"ז בטריפה דהוי מת הוי כמחתך בשר בעלמא ואין חייבין על שחיטתו או על חבורתו, ומשנה שלמה שנינו פרק אלו דברים השוחט את הפסח ונמצא טריפה חייב ע"ש, עד שמצאתי לרמב"ן ורשב"א שעמדו ע"ז עיי"ש לדעתי נראה דתלתא גווני איכא כמו ניטל הירך וחלל שלה נשבר מפרקת ורוב בשר דמטמאה טומאת נבילות מחיים, בן ח' שאינו מטמא כלל עד שימות, ובכ"ז החותך בו הוי כמחתך בשר בעלמא, טריפה דהשוחט אותו או חובל בו חייב, ובכ"ז אמרינן דטריפה אינה חיה, ושמרהו. והנה בחולין דף כ': אמר רבא אי קשיא וכי מתה עומד ומולק, א"ל אביי ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק ופרש"י תמן דעוף זוטר חיותא, ובסימן אחד הוי כמתה, ועיי"ש בחידושי הרשב"א שפירש אע"ג דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה טריפה ולא נבילה, בכ"ז כיון שנשחטה אח"כ הכשר שחיטה ה"ה כמתה יעו"ש דעיקר קושייתו אם מטמאה בחיים בטומאת נבילה דאפילו נשחטו שני סימנים אינה מטמאה נבילה והיא כחיה לכל דבריה אבל כשנטרפה מחמת המפרקת כו' יעו"ש, ולפ"ז נ"ל דהכי קאמר אע"ג דבן ח' אינו מטמא עד שימות בכ"ז לענין שבת חשבת ליה כמת, אם כן בטריפה חזינן דזוטר חיותו וקודם שנגמר שחיטת רוב סימנים הוא כמת לגבי הא דלא יהא חשוב רק כחתיכת בשר והשוחט אותו או חובל בו הוי כחובל בחתיכת בשר ובכ"ז מהני שחיטתו אע"ג דבגמר השחיטה הוי מת גמור כמו בן ח' חי ה"נ בבן ח' מטהרתו שחיטתו לאפוקי מידי נבילה, כיון דלא חשיבי כמת לטמא טומאת נבילות והבן. ומשו"ה שפיר חייב השוחט ונמצא טריפה ולא הוי מחתך בשר בעלמא, דקודם שנשחט לא הוי כבן ח' דאיכא למ"ד טריפה חיה וטריפה יולדת, והכא כונת הגמרא על גמר השחיטה, דכיון שהוא טריפה ונשחט בו סימן אחד ומיעוט סימן השני, ודאי דהוי טריפה מת כבן שמונה חי דהמחתך בו כמחתך בבשר בעלמא הוי כן נראה.

אולם לפ"ז קשה דלר"י דסובר דחובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו פטור, ופירש ר"ת דשוחט חייב משום דהקלקול בא בעת התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי משא"כ בחובל וצריך לכלבו אם כן קשה הא אמר בפסחים ע"ג הא בגלוי חייב דתיקן להוציאו מידי נבילה ע"ש, הא החיוב על שחיטתו הוא טרם גמר השחיטה כמו דפרישית דבגמר השחיטה הוי כמחתך בשר בעלמא, וא"כ התיקון אינו בא בעת החיוב רק בגמרו שחיטתו שהוא כמחתך בשר בעלמא הוי וזה בודאי דבשר הפורש מן בן ח' חי הוא אסור לבן נח כבשר הפורש מן בהמה טמאה שהיא שחוטה בב' סימנים. וכן מפורש בתוספתא שבת פירש ממנו ה"ה כאבר מן החי כו' אך תמן אתיא דלא כר' יהודא עיי"ש בתוספות ודחוק.

אך עיקר סברת ר"ת צריך מובן, דלפי מה שפירשו האחרונים את דבריו כל שאין התקון בא תיכף הוי מקלקל ומשום זה כתב גדול אחד בספרו דתחילת שחיטה אינו חייב משום שאעפ"י שמקלקל ע"מ לתקן הוא בכ"ז כאן אין התיקון בשעת הקלקול יעו"ש אמנם אחרי רואי דבריו בספר הישר באורך שכתב דמבעיר ע"מ להתחמם חייב עיי"ש, והנה מבעיר בכל שהוא ובכל שהוא אין בו שיעור להתחמם ועיין שם עוד, באתי מזה על מובן דבריו, דהיכי שמתכוין לעשות מלאכה שבמלאכתו יבוא תיקון חייב, דזה נקרא מלאכת מחשבת, ואפילו אם לא גמר מלאכתו מ"מ הרי כוון לגומרה ולעשות מלאכה שבעצמותה יהא תיקון בודאי חייב דהוי מקלקל ע"מ לתקן, ומלאכת מחשבת קרינא ביה שנתכוון לעשות מלאכה שתקונה מעצמותה וזה אינו מלאכת קלקול וכן בקורע על מתו אע"ג דבעי טפח חייב בתחילת הקריעה אבל חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו, שנתכוון למלאכה שמעצמות המלאכה לא בא התקון רק אחרי כלות המלאכה שלאחר החבלה יהי' דם אוחרי כלות ההבערה יהיה אפר, מכל חלק שיכלה ההבערה יתהווה מאתו אפר, אם כן מלאכת קלקול הוא ופטור לר' יהודה דלא מקריא מלאכת מחשבת שהתיקון לא בא רק בכלות המלאכה [ועיין פרק כל שעה מקלה קלי כו' כגון בספסירא] ולפ"ז מסולק קצת מה שהערנו לעיל משחיטת טריפה יעו"ש ועדיין צריך הדבר שיקול במאזני צדק ודו"ק.

ומה שפסק רבינו בהלכה יו"ד דיליד ביתו בילדה ואח"כ טבלה אין דוחה מילתו את השבת אפשר או משום דמספקא ליה או כמו דאמר בגמרא ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו השבת אבל כו' נימול לשמנה, משום דלא סברי הך דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומוקמינן הך דרשא אשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים וביום השמיני כל שאמו טמאה לידה כו' דוחה השבת, וכל שאין אמו טמאה כו' אינו דוחה השבת, ומלבד הנך טעמי נראה דאיך אפשר לאמר שמילת עבדים תהא דוחה שבת, כיון שבידו להפקירו וכמו דאמר במכשירי מילה לר"א, דמשו"ה לא ילפינן למכשירי ציצית ותפילין כו' אך אם יפקירנו הלא יהא המצוה מוטלת על הב"ד למולו כמו כל תינוק ישראל, דעבד בר מצוות הוא, אבל יליד בית או מקנת כסף שילדתו אמו ואח"כ טבלה שאינו נכנס כלל להיות נחשב עבד בר מצוות עד שימולו אותו ויטבלוהו אם כן כי יפקירנו הלא הוא עכו"ם גמור ואינו בכלל ישראל שיחול על שום אדם למול אותו, לכן אין מילתו דוחה שבת, וכן מוכח מסוף יומא דיליף דפקוח נפש דוחה שבת ממה שמילה דוחה שאינו רק באחד מאיבריו של אדם, ואטו בלא טבל שגוי הוא איכא דין דפקוח נפש בשבת, וכן אמרינן פ"ק דיבמות, דאיכא ביה כרת כשיגדיל לכן דחי שבת, וכאן דהוי גוי אם כן כשיגדל אינו בר עונשין לענין כרת לכן שפיר פסק רבינו דמילתו אינה דוחה שבת ודו"ק.

יח

אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו.

ולפי זה הא דאמרו דמתו אחיו מחמת מילה כשר לשחוט וכן גבי עבודה בקדשים אע"ג דהוא גדול ובר שחיטה הוי יעוי' ריש חולין דף ד' ע"ב הוא כשמתו אחיו כשנמולו כשהן גדולים וכן פירשו בתוספות שם וטפי נראה לי דאם מלו זה השלישי כשנתגדל ונתחזק כחו ומת תו מוקמינן דבני אשה זו עלולין למות מחמת מילה ולא בעי שיהא נימולין שנים כשהן גדולים ולא ימול הרביעי כלל אפילו כשניתגדל, ומדברי רבותינו שם נראה בתירוץ שני שאם ראו שנבלע בהן דמו בשמיני ונימולו ומתו תו אין מלין אותן לגמרי אף אם יגדלו וראוים למילה ודלא כרבינו וכהנוב"י מה"ת יעוי"ש שלא זכר דבריהם אמנם סעד חזק לדברי רבינו לפי גירסתו בסוף נושאין על האנוסה בעשרה שאין חולקין להן תרומה בבה"ג וכולן משגרין להן לבתיהן חוץ מערל וטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו כמבואר בדבריו בהלכות תרומות פרק י"ב והוי דומיא דנושא אשה שאינה הוגנת לו שזה כדי שיגרשנה כן טמא כדי שלא ישהה בטומאתו וימהר ליטהר כן ערל שיזדהר לימול דאם מפני שאינו אוכל אם כן גם טומטום אינו אוכל בתרומה ומשגר לביתו, הרי דגם היכי דמתו אחיו מחמת מילה בר תקנתא הוא לימול כשיגדיל דאם לא כן אמאי קנסוהו כיון דאינו רשאי לימול בשרו מפני ספק סכנה וע"כ דחייב לימול כשיגדיל וגירסה שלנו היא נוסחה אחריתא כבגמ' שלפנינו.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.