אור שמח/ביכורים/ו

אור שמח ‏ ביכורים ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הלוקח מן הנחתום חייב בחלה.

פירוש אע"ג דהנחתום עשאן לחלקן לכמה בני אדם פחות מכשיעור בכ"ז הואיל דאין מחלקן בבצק רק לאחר אפייה חייבת בחלה יעוין לקמן הלכה י"ט בזה, ועמי הארץ לא נחשדו על החלה כמו דלא נחשדו על ת"ג ועיין תוי"ט פ"ד דחלה ומאי קמ"ל ר"ש דמתיר בחלה היינו דלא חייש שמא מפריש מן החדש על הישן דפת זה מחדש ופת זה מישן, דמחדש על הישן גם בחלה אינה תרומה יעוין לקמן פ"ז ה"ד כדי שלא יאמרו כו', וחשש זה פירש רבינו בפירוש המשנה בדמאי שם, וסברת ר"ש דלא שכיח שיקח הנחתום מתבואה ישינה לאפותה ורק במעשר דחשש זה דחדש וישן איכא גם בקונה תבואות או פירות מב"א הרבה תו גזור גם בנחתום אפילו בדפוס אחד שמא זו ישינה וזו חדשה, אבל חלה דליכא חש רק בנחתום לא חייש דנחתום כי אפי אפי לה תיכף שישיגה ופשוט:

ג

הלקט והשכחה וכו' וכן מע"ר שהקדימו בשבלים כו' ומעשר שני והקדש שנפדו כו' הכל חייבין בחלה.

ירושלמי חלה פ"א ה"ג בינתיים מהו. ופירושו זה האופן שלא נתבאר במשנה, שהמשנה חשבה דברים שפטורים ממעשר וחייבין בחלה וסיפא תני דברים שחייבין במעשר ופטורים מחלה ונשאר דבר דלא תני ולא ידענא במאי נכלל אי ברישא או בסיפא, וכיו"ב איתא בירושלמי בכ"מ ומהם בנזיר פרק כ"ג, וכאן נשתייר דתני רישא ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ואם לא נטלה תרומתו לא ידענא אם חייב בחלה והוא מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר והוא הדין חולין הטבולים לתרומה, וזה שאמר איזה בינתיים העושה עיסה מן הטבל ובזה פליגי דר"ל סבר שחייבת בחלה ור' יוסי בשמו סבר דפטורה מן החלה, כנ"ל ברור בס"ד. ולבי אומר לי עוד שאולי צ"ל כאן הוי פליגי מ"ד חייב אפילו תרומה שבו חייבת פירוש שאף אם אין בצירוף חמש רבעין רק עם התרומה חייב בחלה משום שעדיין לא הורם התרומת מעשר והוא טבול לתרומ"ע לא הוי כתרומה שנדמעה, מ"ד פטור עושה אותן תרומע"ש על מקום אחר שהוא כולו טבול לתרומ"ע הקודם בחיובו לחלה, מ"ד פטור אפילו חולין שבו פטורים [בלשון בעיא] מה את עביד לה כגדיש שנדמע שהדמע אינו פטורה מן התרומה כן הכא התרומ"ע אינו פוטרה לחולין מן החלה [או] כעיסה שנדמע [דפטורה מהחלה] כן נראה ואף שגרסינן לה לעיל שייכא אהך דכאן ודוק:

יא

אם יש בה טעם דגן חייבת כו'.

ירושלמי פ"ג ה"ה מתניתא דלא כרשב"ג כו'. דמשנתינו סוברת אם יש בנותן טעם מהדגן חייבת בחלה ורשב"ג סובר דבעי שיהא שיעור חלה בהחטים כו' רב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן כו' מתני' פליגא על ר' הילא [דסובר דבעי שיהא רובה דגן וטעמה דגן דרוב העיסה תהא מדגן הא טעם דגן לבד אינו מחייב להעיסה בתורת חלה] הנוטל שאור מעיסת חטים כו' אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה, הרי דבטעם לחוד סגי, בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר כ"ש מין במינו כו' בנו"ט. וברור דמשני דלהתחייב בחלה בעי שיהא רובה דגן אבל בטעם לחוד אינו מתחייב בחלה וסיפא מיירי שהשאור היה מעיסה שכבר הוטבלה לחלה והוי ככל טבל, ורק קמ"ל דבאורז הוי בשאינו מינו והוי בנו"ט, ולא דמי לנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה כו' דשם מין במינו ואוסר בכל שהוא וכמו דתני סיפא, ופשוט, וכפי הנראה מהשגות ראב"ד שפירש כן יעו"ש בדבריו ודוק:

יב

עיסה שנלושה ביין או שמן או דבש כו'.

הנה הזכיר רבינו אך הני תלתא יין ושמן ודבש, ושאר מי פירות לא הזכיר בהם הדין אם נילושה עיסה בשאר מי פירות דאינן מכשירין לטומאה רק הני שבע משקין שמנו חכמים. ודבר זה תלוי באשלי רברבי, דבמשנה חלה פ"ב תנן עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות, ובירושלמי שקיל וטרי אם הא דפליגי חכמים בטבול יום פ"ג אם מי פירות מחברין עיסה לטומאה דרע"ק משמיה דר' יהושע סבר דלא פסל טבו"י אלא מקום מגעו בלבד כן הכא לא מחברין לחלה, וכבר פלפלו בזה הרא"ש עם הרשב"א בתשובותיהם, וכפי הנראה לא היה ספר אור זרוע לעיני הרא"ש דשם פלפל בזה עם גדולי דורו ופסק דפטורין מן החלה, והנה הא דלא הזכיר רבינו רק יין ושמן ודבש, משום דאיהו פוסק לקמן בהלכות טומאת אוכלין דשאר מי פירות אינן מחברין להכשר יעו"ש פ"ח הט"ז דלא פסל אלא מקום מגעו בלבד, וא"כ לריב"ל ולר' יונה דירושלמי אינם מחברין לחלה ג"כ, אמנם מה דלא זכר בהדיא לפטור בשאר מי פירות לבד הני שבעה משקין נתבונן קצת. והנה ראיתי באו"ז דלרשב"ל דלכו"ע אין מי פירות מחברין להכשיר א"כ משנתינו דלא כמאן אם נאמר דתליא חלה בהכשר יעו"ש דדחק הרבה דלרשב"ל הי' גירסא אחרת במשנתינו, ואדרבא לפי פירושו היה לו לומר דסבר כר' יוחנן דלא תליא חד בחבריה דכו"ע מודו דלחלה מחברין או דמוקי לה דמדרבנן חייבת בחלה ולזה כוון רבו ר' יחיאל דמוכרח ממשנתינו לרשב"ל יעו"ש שכתב דמאי קשיא ליה דיאמר הכי, ובמחכ"ת הלא קושייתו לרשב"ל היא דחקתו לפרש דמדבריהם כו"ע מודו דחייב בחלה:

אמנם הפירוש האמיתי הוא כך, דאם הוכשר קודם ואח"כ נילושה במי פירות דאינו צריך החיבור רק לטומאה אע"ג דמי פירות לאו בר קבולי טומאה נינהו לשיטת רבינו בפ"א יעו"ש [ודלא כראב"ד] ובכ"ז פליגי אם מחברין לטומאה, אבל אם לא הוכשרה ונילושה במי פירות ואחר זה תוכשר שצריך להתחבר לענין הכשר לזה אינו מתחבר כלל ע"י מי פירות לבד השבע משקין, ואולי טעמא משום דשאני טומאה מהכשר דלענין טומאה אינו צריך שיעור לקבל טומאה ואפילו פחות מכזית לכן החיבור רק להביא הטומאה מחדא על חבירו לכן סברי חכמים דמי פירות ג"כ מצרף, אבל לענין הכשר דצריך שיעור כמו דפירשו תוס' פרק כל שעה באורך בשם ר' פורת דמכל אוכל אשר יאכל כתיב א"כ כיון דצריך שיעור ובלא הצירוף אין כאן שיעור לקבל הכשר כלל לכן לזה אין מצרף. אולם זה לא נהירא לן, דהא רואים אנו בירושלמי דמדמה חיוב חלה לענין חיבור לטומאה וכמו שאינן מחברין לטומאה כן אינן מחברין לחלה, והא דאינו מחבר לחלה פירושו דנשאר כמו קמח, דאין מקום לאמר דהוי עריסה רק שאין כאן שיעור חמשה לוגין דלא מסתברא דלא יצרף דאפילו כלי מצרף ותנור מצרף ועל כרחין דהוי כמו קמח וא"כ הוי כמו שלא מתחיל החיוב כלל ודמי טפי להכשר ואיך יוקים ר"ל משנתינו, ויש לדחות זה וליישב אך לא נהירא:

ונראה טפי לפרש טעמו דרשב"ל דסבר דאף דאין דין הכשר ודין טומאה להני מי פירות דאינן משקין כלל בכ"ז מצרפין דיהי' חבור חד עיסה לענין טומאה לר"א איש ברתותא, משום דאשכחן דגלי קרא דיש יד לטומאה אע"ג דאיהו גופיה לא מתטמא כלל ה"נ מביא טומאה ומחברו לטומאה, אבל כי נילושה במי פירות ואחרי זה להתכשר זה אין סברא לומר כלל, דכיון דאיהו לאו בר קבולי טומאה הוי איך יחבר האוכלין להיות חדא עיסא להכשר ויסבור כמאן דאמר בפרק העור והרוטב יש יד לטומאה ואין יד להכשר דהכשר לאו תחלת טומאה הוי ולפ"ז יש להאריך במשנתינו, דתליא רק אם מחבר לטומאה מקרי לחם ועיסה וחייבת בחלה כמים ושאר משקין המחברין לחלה ע"י לישה, אבל בזה דלענין הכשר לא מחבר דהמחבר צריך שיהא עליו דין הכשר זה לא דמי לענין חלה, והכי אמר אע"ג דר"ע אמר תמן כו' לטומאה כו' לחלה, הרי דרק חלה מדמה לטומאה דבחלה ג"כ מים ושאר משקין לאו בני זיקת תרומה המה ומצטרפת למיקרי עיסה ולענין טומאה דמיא ודוק היטב:

ונראה דאיכא עוד ברייתא דפליגא על משנתינו וסברה דעיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה, והוא בב"מ (דף פ"ט) דמיעט מדיש דבר שנגמר מלאכתו לחלה יצא הלש והמקטף והאופה כו', דתמהו בתוס' דכיון דלש אינו אוכל כ"ש במקטף ואטו איכא קיטוף בלא לישה, ולפ"ז א"ש דאיכא ואיכא דאם הוא לש עיסה במי פירות ומקטף בשמן ושאר מז' משקים החשובים להכשר ולחלה דנמצא דהקיטוף גורם להביא חיוב לידי חלה ובזה בלישה לא נגמרה מלאכתו לחלה ואם לש ודעתו לקטף אותה בשמן אז אוכל בשעת לישה דעדיין לא נגמרה מלאכתו לחלה דע"ז לא שייך פירכת הגמ' מידי מעשר קא גרים דכיון דדעתו לקוטפה בשמן הוי בשעת לישה לא נגמרה מלאכתה לחלה. ולפ"ז למדנו חדש, דעיסות הנילושות במי בצים ונקטפין בשמן חייבות בחלה לכו"ע [ובפרק כ"ש (דף ל"ו) פליגי אם קיטוף במי פירות ממהרין את העיסה להחמיץ וזה נידון אחר] וכן הביא רבינו הברייתא בהלכות שכירות:

והנה באמת בחוץ לארץ ראוי לפסוק כמאן דפוטר, דקיי"ל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ומצאתי להאו"ז שם שהרגיש בזה. ואולי משום דחלה חיוב מיתה בארץ אין הלכה כמיקל בחו"ל וגבי כלאים אינו רק איסור לאו, ובמעשר בפרק כיצד מברכין (דף ל"ו) הלא אמרו דמעשר אילן בארץ גופא דרבנן יעו"ש, וזה דחוק דנכנס בהא דאמרו מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, ובפרט דקו"ח מערלה דבחו"ל הוי ודאה הלכה למשה מסיני אמרו דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, חלה דלגמרי מדרבנן לא כש"כ, ועוד היה נ"ל דדוקא גבי פלוגתא דתנאים אמרו כן והכא הלא לר"י כו"ע מודו דעיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה רק לר' יהושע בן לוי הוי פלוגתא דתנאי, ובאמוראי לא אמרו הלכה כמותו בחו"ל, וגם זה דחוק. ע"כ נראה דמשום דעיסת חו"ל שנכנסה לארץ חייבת דבר תורה כמו דתנן בחלה וא"כ ראוי ספק זה להיות ספק דבר תורה, ואף דאם לאחר לישה יכנסו לארץ יפטרו כיון שכבר נפטרו מחלה הלא אמר בירושלמי תמן פ"ב דהכל מודים שהכל הולך אחר הקרימה בתנור בהכנסתן לארץ דכן כתיב בקרא והיה בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה באכלכם מלחם הארץ דלחם כתיב ואם הוי לחם בארץ ישראל חייב בחלה, וא"כ עיסה שנילושה במי פירות הלא אם יכנסו טרם שיקרמו בתנור לארץ ישראל יתחייבו בחלה לכן לא שייך בזה הלכה כמותו בחו"ל וצ"ע עוד:

והנה הש"ך כתב דלאחר שנילושה במי פירות אסור לערב בה שאר משקין, וטעמו משום דמטמא את החולין הטבולין לחלה דאנו טמאי מתים וכיון דמכשירין הרי נטמא. ולא ידענא אם שייך חומרא זו בחלת חו"ל כיון דבנדה (דף ז') אמרו דאסור לטמא חולין הטבולין לחלה משום דפתיכא בה תרומה יעו"ש, והכא כיון דאוכל ואח"כ מפריש הלא אין זה רק חיוב אקרקפתא דגברא ולא פתיכא בה תרומה ומותר לטמא חולין הטבולין לחלה דילה, ואולי שם הוא כמו שפירשו קצת מהקדמונים דמשום ברירה בדבריהם אתינן לה דהוברר דהיא תרומה למפרע ומקרי פתיכא בה תרומה ודוק. אולם בל"ז לא ידענא אם בחלת חו"ל דהקילו בה טובא אם חומרא זו נוהגת בה. שוב ראיתי בביאורי הגר"א סימן של"א אות נ"א בשם ספר התרומה שנסתפק בזה עי"ש:

והנה בהלכות טומאת אוכלין פט"ז פסק רבינו דמי פירות שנתערבו במים אף מים כל שהוא ה"ז מוכשר ומתטמא טו"א דנעשה הכל כמשקה, וזה כר"מ בתוספתא הביאה הר"ש סוף פ"ק דמכשירין, וטעמא דמשנת ר' אליעזר ב"י דקב ונקי אתיא כוותיה דאמר ציר טהור שנפל לתוכן מים כ"ש טמא דטעמו בפשיטות דמים כ"ש עושה מי פירות וציר למשקה וכדאמר בירושלמי פי"א דתרומות דציר ומי פירות דין אחד יש להם יעו"ש ולכן הלכה כר"מ, ומה דאמר בגמ' הטעם משום דע"ה נחשדו כו' זה לר' נתן דאמר דנחלקו ר"א ור"י במי פירות שנפל לתוכן מים [כן הגירסא בתוספתא ודלא כמו דאיתא בירושלמי משקה] ור"י סבר דאינן חשובין כמשקה וא"כ ציר ג"כ אינו משקה במים כל שהוא דאין לאוקמי ראב"י כר' אליעזר לכך מוקי בציר ע"ה שהשיקו כו' ומטעם דנחשדו ע"ה כו' ועיין היטב בירושלמי ותבין, ומה דהביא רבינו דינא דהלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור כו' ואם היה רובו מלח של דגים אינה מקבלת טומאה, נפ"מ שלהוציא ליחות הדגים מוציאין במה שכובשין אותן במים והמים מוציאין את הציר וזה נעשה ציר תערובות המים עם הליחות, אבל כשנתהווה ציר אז מעט מים שנפל אחרי שנתהווה ציר עושין אותן משקין, ולפ"ז במי פירות אם נשפך מעט מים על פירות כדרך שעושין על אגסים אינו נעשה הכל כמים במיעוט מים רק הלך אחר הרוב ודוק, ובהלכות חמץ ומצה פ"ה כתב רבינו לענין מי פירות והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם ואם נתערב בהן מים כ"ש הרי אלו מחמיצין, אפשר דיצא לו כן מהא דחשיבי משקה ומתטמאין בתערובות מים כ"ש לדידיה, ולפ"ז יצא קולא בנתן מים על הפירות להוציא יינן אפשר דאינן מחמיצין אם הרוב מי פירות וצ"ע היטב בכ"ז, ויעוין פירוש המשנה לרבינו במכשירין, ולפ"ז גבי חלה אם נתערב מעט מים במי פירות והעיסה נילושה בהן חייבת בחלה ואם נתן מים על הפירות להוציאן את יינן אז ברובא תליא כדפרישית, ועיין ביו"ד סימן ע' בש"ך לענין מעט מים פחות מרוב מבטלין כח הציר וזה נידון אחר. ובתוס' חולין (דף פ"ז ע"ב) משמע דיין או דם שנפלו תוך מי פירות מכשירין דהלך אחרי המראה יעו"ש ודוק בכ"ז:

יז

היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה כו'.

ירושלמי פ"ב ה"ב ר' אימי בשם ר' יוחנן והן שנשכו, ונראה לי שיטת הירושלמי דזה קאי על התנא קמא דאמר דנגעו פטורים עד שישוכו, משמע הלשון דאפילו אם ישוכו לאחר זמן מהעשיה ג"כ חייבים בחלה דהנשיכה בעיסות מועיל אף לאחר הגלגול הרבה. ובאמת סבר ר' יוחנן דבעי שהנשיכה תהיה בגמר העשיה היינו בשעת הגלגול שאז נגמרה מלאכתו לחיוב חלה, ולכן מגיה הלשון שלא תימא במשנתינו עד שישוכו לאחר זמן רק שנשכו היינו בעת הנשיכה היה העשיה שנגמר הגלגול וכיו"ב איתא במקומות בבבלי [יקלקלו קלקלו] ועיין ב"מ (דף פ"ח) משיפקסו עד שיפקסו כו' ובתוס' שבת (דף ל"ו) ד"ה וב"ה כו' עד שיגרוף יעו"ש, ובזה א"ש תמיהת תוס' בפרק אלו עוברין על ר' אליעזר דבצירוף סל סבר דבעי נשיכה א"כ מאי אף הרודה, ולפ"ז מיושב דאם הנשיכה גם בסל ג"כ מועיל כמו נשיכה בעת גמר עשיה בעת הגלגול וכן אמר לקמן לר"א דנשכו כו', וראיתי בספר אור זרוע מביא דברדייה מן התנור תיכף נותן להסל אבל לאח"ז לא וקרוב למה שפרשתי בת"ק, ועיין בביאורי הגר"א סימן שכ"ה מש"כ שם ובדברי הר"ש בפה"מ ואכמ"ל:

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.