אור ישראל/י
|
< הקודם · הבא > |
י
מכתב כבודם ראיתי, ושמח לבבי בציפיתי רודפי צדק קרבת ה' יחפצון, ונפשי תלבש גילה באין תאותי חוצצת, ומה יעַור שכלי – מי יתן והיה זה לבבינו לעצמינו לשמוח ביראת ה' באין שטנת התאוה – אל יחרדו מקול המולה ואל יחתו – יחזיקו בעץ החיים הוא לימוד המוסרי, המחיה השכל לבל יטבע בכחות התאוות הרוגלת:
לומד המוסר חי חי יקרא, בגדרו כל חי מרגיש, לשום ללב לידע חסרונותיו להשתוקק לתיקונם – לא יפול ברשת היצר להלעיג על יראת ה', להיות לסטים לקפח נפשות מעבודתו ית"ש, גם באין תאוה מוצאת – עין רואה את החטאת אשר לשמים יגיע, והלב חומד להחזיק במוסר למען סור משאול מטה – לעומתם ברוך יאמר לקרב נפשות ליראת ד', העמל מועט והשבר הרבה ממצדיקי הרבים אשר בכוכבים יזהירו:
אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואיננו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו – ידע נאמנה אם כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות, ברבות העתים, בריבוי הלימוד, מהתקבצות הרשימות הנעלמות, לאדם אחר יהפך, ותאותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה, ויש אשר תבטל, והנסיון יעיד בהשקפה קלה, על לומד מוסר אם מעט כו', ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו:
הוא הדבר נוכל להעמיס בדברי חז"ל, באבות דר' נתן פ"ו וז"ל. מה היתה תהילתו של ר' עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו עקיבא, אי אתה קורא אבנים שחקו מים, מיד היה דן ר"ע קו"ח בעצמו, מה רך פסל את הקשה, ד"ת שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה כו' ע"ש, כי ר' עקיבא בתחילת לימודו, באין רושם מוצאת אצלו, אמר נואש לנפשו, והראו לו סתירת הדבר משפיכת המים על האבן, אשר לא יראה מאומה השתנות בהאבן, ועכ"ז המחקרים בשכלם גוזרים, כי נעשה רושם נעלם מתרגש אנושי, היא הסיבה לחקיקת האבן, מריבוי המים ברבות הימים, מהתקבצות הרשימות הבלי נרגשות:
בזאת – האדם אשר לא נטבע טביעה מיתית ברגשת התאות, ושכלו חי לבקש מנוח לנפשו לחיי עד, ולבו בלב האבן, מים הרבה ישפוך על נפשו, הוא לימוד המוסרי, ורשימות נעלמות בקרבו יולדו, לנהלהו לדרך החיים, הוא לימוד התורה השקולה כנגד כל העולם, ומצותיה של תורה (ירושלמי פיאה פ"א) ומשולה למים, ומים המתוקים האלה, יחקקו את לבבו לשמרו מכל רע ולשנות דרכו לטובה: