אור זרוע/שאלות ותשובות/תשנב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה לה"ר פסח זצ"ל
שאלותיך מתקו. גברו חיל ועתקו. בר נשקו. התהללו וצדקו. יושר חבקו. בלבי דבקו. בלוחותי נחקקו. צריכים לפנים. דברים אופנים. כנים נאמנים. יקרים מפנינים. עמיתי ורעי. יברכך רועי. אחוך דעי. הה"ר פסח איש נבון וסבר. מפולפל ונבר. נושק בר.
כך נראה בעיני דקטן שהגיע לחינוך עולה למנין שלשה ואפי' לא הגיע לחינוך אין בידנו מכח הלכה לפוסלו מעלות לשלשה כדתנן קטן קורא בתורה התם קטן משמע אפי' לא הגיע לחינוך וכן הדעת נוטה דהא שלשה ושבעה דקרו אינם אלא כנגד בעלמא דהא בלאו הכי איכא עשרה בני י"ג כדתנן אין קורין בתורה פחות מעשרה ואמרי' במסכת סופרים עד שיהו בני י"ג והני שלשה אינם אלא כנגד בעלמא ואפי' חד היכא דליכא דידעי לקרות בתורה תניא בתוספתא דיחיד קורא ויושב ועומד וקורא עד ז' פעמים לשלומי מנין רואי פני המלך וכל היכא דקתני קטן מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך עד דפריש תלמודא דבהגיע לחינוך מיירי כמו קטן דראיה וקטן דזימון וקטן דמעכבין לתקוע וקטן דסוכה קטן דלולב קטן דציצית קטן דתפילין קטן דטמא מת קטן דקידוש קטן דמגילה וקא פסיק ותני קטן קורא בתורה ל"ש בב' וה' ל"ש בשבתות כדקאמרי' קא פסיק ותני ל"ש בור ברה"י ל"ש בור ברה"ר ואמרי' גבי לולב הגזול קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני ואמרי' נמי גבי אלמנה לכ"ג קא פסיק ותני ל"ש אלמנה מן האירוסין ל"ש אלמנה מן הנשואין הכא נמי פסיק ותני קטן קורא בתורה ל"ש ב' וה' ל"ש שבת שחרית ומנחה והא דת"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן דסד"א הואיל וכבוד שבת חמירא ותו דאיכא כינופיא דהכל בטלים ממלאכתם ובאים לבית הכנסת משום כבוד שבת וכבוד ציבור דרבים הם לא יהא קטן עולה קמ"ל אבל שעולה למנין ג' ל"צ ליה למתני ותו דאגב דתני אשה אינה עולה מפני כבוד צבור בעי למיתני דקטן עולה ולא פסלינן משום כבוד צבור. הלכך נ"ב דאפי' קטן שלא הגיע לחינוך עולה בין למנין ג' בין למנין ז' וראיה לדבר אני מביא במ"ס בפ' מפסיקים בברכות דאמרי' התם קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור וקתני התם בסמוך קטן שאמרו מבן י"ב ולמעלה פורס את שמע ובן י"ב היינו קטן שהגיע לחינוך כדפי' רש"י שלהי הקורא את המגילה כדאמר ביומא הא למדת דקטן שהגיע לחינוך פורס את שמע א"כ דהיא דלעיל דקתני דקורא בתורה אבל אינו פורס על שמע מיירי בשלא הגיע לחינוך הא למדת דקטן דקורא בתורה דקתני היינו בשלא הגיע לחינוך ואין לומר הא דקתני מבן י"ב ולמעלה פורס את שמע היינו דאשרי יושבי ביתך כדאמר התם לעיל המפטיר בנביא פורס את שמע באיזו שמע אמרו בשמע של ס"ת היכי פתח אשרי יושבי ביתך (ומאי) [והאי] אפי' בקטן שלא הגיע לחינוך. ואין ראיה דלעיל הא ליכא למימר מבן י"ב קתני דהיינו שהגיע לחינוך כדפרישית אבל מפטיר בנביא מעשים בכל יום דקטן ממש מפטיר ותו מדקאמר באיזו שמע אמרו ומפרש אשרי יושבי מכלל דהתם שמע היינו יוצר אור כדקתני בסמוך וילפי' מינה שפיר דקטן דקורא בתורה דקתני לעיל היינו שלא הגיע לחינוך קורא בתורה ועולה בין למנין ג' בין למנין ז' ואצ"ל קטן שהגיע לחינוך דודאי עולה מדפורס על שמע לומר יוצר אור ותו דאמר שלהי הקורא את המגילה למפרע דקטן שהגיע לחינוך קורא את המגילה אפי' לכתחילה ואפי' להוציא אחרים. הלכך הואיל ופורס על שמע לומר יוצר אור וקורא את המגיל' להוציא אחרים כ"ש שעולה למנין ג' שאינו אלא כנגד בעלמא:
[ב]
ואשר שאלת על ראובן שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני ופלוני וכיון שראה שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי. סתמת דבריך ולא פירשת אם בבית דין אמר או חוץ לבית דין ואם קנו מניה או לא קנו מניה אם לדון ואם להעיד ונתתי את לבי לבאר את הענין. תנן בזה בורר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך פי' בין לדין בין לעדות. נאמני' עלי שלשה רועי בקר פי' לדין אע"פ שאין מומחין אבל לעדות כשירין הן רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ארשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו ורבא טעמא דנפשיה קאמר וס"ל דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מודו אבל לר"י בין בזה בין בזה מחלוקת הלכך ג' מחלוקת בדבר לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין [בין לאחר גמר דין] אינו יכול לחזור בו (בין) לר"מ לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו לר"י בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר"מ יכול לחזור לרבנן אינו יכול לחזור. ולרבא לפני גמר דין לכ"ע חוזר בו ולאחר גמר דין לר"מ חוזר ולרבנן אינו חוזר. ופסק רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי ותו דשלח ליה ר"נ בר רב חסדא לר"נ בר יעקב ילמדנו רבינו לפגי גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים פי' אבל לפני גמר דין לכ"ע חוזר דהיינו כרבא רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים ופסק רבי' יצחק אלפס בהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב הלכך את בריר דהיכא שקיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין חוזר. א"כ הא דאתינן עלה שכתבת שכיון שראה ראובן שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי ש"מ קודם גמר דין חזר בו הלכך אמת דינו של שמעון ושפיר מצי למיהדר ביה דהלכה כרבא דלפני גמר דין יכול לחזור בו כדפרישית ואפי' אם אמר כך לאחר ג"ד חוזרני בי או אם היתה הקבלה לעדות (ונכר העד כשהעיד או גמר דין) אפי' הכי יכול לחזור בו אם לא קנו מיניה קודם הג"ד או קודם שהעיד דבדיבור דעלמא שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוגי אין זה כלום אפי' בישראל קרוב דבדברים לא משעבד נפשיה בההיא דפ' השוכר את הפועלים דתני מתנה שומר חנם להיות בשואל ופרכינן במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' בשלא קנו בההיא הנאה דהוא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הא למדת דקבלה בדברים לאו כלום הוא ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דבההי' הנאה דקא משוי ליה אינש מהימנא גמר ומשעבד נפשיה אבל האי דאתינן עלה מאי הנאה אית ליה דנימא משעבד נפשיה אלא ודאי אמירה דידי' שאמר נאמן עלי עכו"ם פ' לאו כלום הוא ומצי למיהדר ביה אפי' לאחר גמר דין או אפי' לאחר שהעיד דמה שנתרצה בדברים אין זה כלום כדפרכי' ר"פ השותפין וכי רצו מאי הוי הא הדרו בהו א"ר (יוסי) [אסי] אמר ר"י שקנו מידו וכ"כ רבי' יצחק אלפס דהיכא דקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי וקנו מניה (ליה) [לא] מצי הדר ביה. נמי (כבר) [מוכח] דדוקא בקנין מועלת הקבלה הלכך הכא הואיל ולא קנו מניה ה"ז חוזר אפי' לאחר גמר דין או לאחר שהעיד. עוד שייך כאן להאריך אבל אין פנאי ואתה בנאי. לשמים קנאי:
[ג]
על הפשרה. דנתה כשורה. כך אני נראה בעיני דפשרה בשלשה לא בעיא קנין דא"ר אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין למ"ד תלתא למה לי תסגי בתרי וליקנו מניה פי' רש"י תסגי בתרי וליקנו מניה כיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו דרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא לייפות כח ב"ד דאף ע"ג דלא קנו מניה לא נהדר. והלכתא פשרה צריכה קנין ופירש רש"י זצ"ל ואפי' נעשית בג' הא לפירושו מסקנא דשמעתא דאפי' ב"ד ג' שעשו פשרה צריכה קנין וקשה לי דמ"ט נימא דשביק לסברא קמייתא דבפני ג' לא בעי קנין ונראה בעיני לפרש והלכתא פשרה צריכה [קנין] דוקא בפני שנים לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי לא (סגי) [בעי] פשרה קנין אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין אבל בשנים בעיא קנין ובשלשה לא בעא קנין בסברא קמייתא דרב אשי וכן פסק בה"ג דפשרה צריכה קנין דוקא בשנים אבל בפני שלשה לא בעיא קנין ולזאת דעתי מסכמת:
[ד]
ואשר שאלת על ראובן שטוען על גיסתו שפסקו לו מלבושים כך וכך לאשתו וביום כניסתו לחופה אמר ראובן החתן לא אכניסה אם לא יהיה כל הענין הפסוק לי ואמרה גיסתו שבאה מעיר אחרת דע גיסי כי אותו מלבוש הוא בידי זכיתי בו לך והרי הוא בכיתי אלא ששכחתי לקחתו ע"כ עמוד והכנס ארוסתך לחופה ואני בבואי לביתי אתן לך המלבוש ודבר זה העידו כל הקהל שעמדו שם והחזן עמהם וכשבאת לביתה אמרה שהמלבוש בידי אבל הוא מושכן לי בכך וכך מאבי ודנו הדיינים שיכולה לחזור בה (אדא) [מדין] דערב דבתובה לא משתעבד ועוד דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ע"כ לשונך. כך נראה בעיני שאותה גיסתו חייבת ליתן לו אותו מלבוש כי נראה בעיני דערב דנידוניא משתעבד אפילו אם היה כאן דין ערכות דכי פסקי' בגט פשוט ובהנזקין בערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסר' היינו דוקא בערב דכתובה מבעל לאשה דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מרב הונא בריה לכלתו ואע"ג דרבי' יואל בר יצחק הלוי זצ"ל היה אומר דל"ש מבעל לאשה ל"ש מאשה לבעל והוי גריס לאו מידי חסריה וכך היה סובר חמיו רבי' אליעזר בר נתן. וכבר היה מעשה שנתערב לחתן רבי' יעבץ על נידוניא שקצב לו ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה דעיקר הטעם משום דמצוה קא עביד אעפ"כ לענין הלכה למעשה דערב דנדוניא מאשה לבעל נראה בעיני משתעבד שכך פי' רשב"ם אע"ג דלית ליה נכסי מצוה הוא דעבד המשדך בזיווג ואין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שע"י ערבות זה מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל. הרי פי' להדיא דלאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו משמע דמשום דטב לה למיתב טן דו לא מידי חסרה הא לאו הכי חסרה. א"כ לבעל דליכא טעמא דטן דו וחסורי מחסריה חייב וכן פירש"י בהניזקין לאו מידי חסרה אלא שמלשונו משמע שבזה הדבר תלוי שלא הוציאה כלום משלה על סמך ערבותו. מיהו תרוייהו גרסי נמי לאו מידי חסרה (ולמגרסי) [ולא גרסי] חסריה משמע נמי לשון הגמ' דדווקא דומיא דמשה בר עצרי שנעשה ערב לכלתיה דלא חסרה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו דאיתת' בכל דהו ניחא להו אבל אם ערב לחתן בנידוניית אשתו משתעבד וכן קיבל מורי רבי' אבי העזרי מרבו רבי' אליעזר ממיץ ז"ל שהוא קיבל מרבותיו כך. ולזאת דעתי מסכמת דטעמא רבה איכא למימר מבעל לאשה דטב למיתב טן דו וגם לא הוציאה כלום משלה ולא חסרה מידי על סמך ערבותו ותו דבשמתערב מבעל לאשה איכא למימר לא נתכוין לטובת הבעל כדי לפרוע בעבורו אלא נתכוון לטובתו להביאו לידי מצוה דפרו ורבו ולא תוהו בראה אלא לשבת יצרה ולאשה נמי לא הזיקה ולא חסרה כלום כי בשעה שנתערב לה בכתובת' לא הוציאה על סמך ערבותו כלום ולא חסרה כי בההיא שעתא שנתערב לא היתה ראויה לגבות כתובתה שאין הכתובה ניגבית אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושי' ואשה הנישאת בשעת נישואיה אינה מצפה לא למיתת בעלה ולא לגירושיו ותו דילמא היא מייתא בראשונה לא אתיא לידי כתובה כלל הלכך לא חסרה אבל ערב דנידוניא שמתכוין לטובת אשה ומתערב בעבורה ליכ' למימר דמתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה דהא אתתא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כל כבודה בת מלך פנימה ואי משום שיהי' לה חוטרא לידה ומרא לקבורה הא לאו מצוה היא הלכך ליכא למימר נתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה אלא ודאי נתכוון לטובתה לפרוע בעבורה דהא חסריה לבעל הנידוניא דאי לאו דנתערב לא היה כונסה עד שהיתה נותנת לו הנידוניא ואי אביה פסק או כנוס או פטור בגט היה נושא אחרת עם הנידוני' ואי אביה פסק היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדברי אדמון אשתכח דחסריה ממון דבשעת ערבותו בשעה שהכניסה לחופה היה ראוי לגבות הנידוניא הלכך הואיל וליכא למימר דלהביאה למצוה נתכון ותו דחסריה לבעל ממון שהיה ראוי לגבות בשעת ערבותו ע"כ צריך אתה לומר דלטובתה נתכוון לפרוע בעבורה לבעל כי היכי שלא יתחסר הבעל ולטובת שניהם לרווח ביתא. הלכך נראה בעיני שגיסתו חייבת ליתן אותו המלבוש לגיסה אפי' אם היה כאן דין ערבות. אבל נראה בעיני שאין כאן דין ערבות שערבות היינו מחייב עצמו ומשעבד נפשיה לפרוע מדידיה אבל הכא לא חייבה עצמה לפרוע מדנפשה כלום אלא דין הודאה יש כאן שהודית שהמלבוש בידה ושזכתה בו לצורכו איכא למימר שקנאו בהודאה שבהודאת ראובן קונה שמעון בההיא דפ' מי שמת דאיבעיא להו שכיב מרע [שהודה] מהו ת"ש דאיסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה (הרי הן) [הורתו] שלא בקדושה הוה אמר רבא במאי קני להו רב מרי להנהו זוזי וכו' מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי לודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון אדהכי והכי נפיק אודיתא מבי איסור שמע רבא איקפד א"ל קא גמרי טעותא לאינשי ופי' רבינו יצחק בר"ש ש"מ שהודה מהו פי' שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ שהן מוחזקין בו שאין לו מי אמרי' יקנה במתנת ש"מ ואם עמד חוזר או דילמא קונה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מאיסור גיורא דקנה לגמרי מתנת בריא ע"י (הודאת ודאי) [הודאתו דאי] במתנת ש"מ האיך קנה והאמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת דשכיב מרע כו' א"כ במתנת בריא הוא ואינו חוזר הא למדת דאפי' הכא בהני זוזי דפשיטא לן [דלאו] דמרי הוו אפי' הכי כי הודה איסור דרב מרי אינון הויא הודאתו הודאה כי כך הדין שראובן קונה בהודאת שמעון. הלכך האי דאתינן עלה יש לך לומר שזה החתן זכה במלבוש בהודאת גיסתו. מיהו לבי נוקפי דמ"ט נימא הכי שיזכה ואנן ידעינן דלאו דידיה אינון הא ודאי הלכתא בלא טעמא היא ומ"ט לא חשיב לה בהדי תלתא הלכתי בלא טעמי. ונראה בעיני שאין זה הדין אלא דוקא בשכיב מרע לצורך הגר כזה דהואיל שלא היה יכול להקנות לו בע"א כי אם כך אמור רבנן דקני כי היכי שלא יטרוף דעתו עליו דגר כזה שהוא יורש ליתיה במתנה אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר במתנת ש"מ הלכך האי גר שהוא יורש הואיל וליתיה במתנת שכיב מרע אמרו רבנן דליקני בהודאה אבל בריא דאיתיה במתנה ה"נ דלא קני בהודאה וראיה לדבר מעובדא דמרוני דתניא אמר להם ר"א לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע והלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה. והשתא ויהיה בריא מ"מ יודה לכל אחד מאה צאן ומאה חביות אלא ש"מ דהודאה בבריא לא מהניא וכי פרכת לן ולטעמיך לר"א דמוקי לה בש"מ ובש"מ קיי"ל דהודאה קניא א"כ אמאי לא יודה לכל אחד ויקנה בהודאה הא לא קשיא דלר"א לית ליה נמי הודאת שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אלא משפט ש"מ כמשפט הבריא הלכך לית ליה נמי הודאה בשכיב מרע ושפיר ילפינן מהתם דבבריא הודאה לא קניא מיהו לפום מאי דדייקינן דהודאה לא קניא בבריא מדלא הודה מרוני קשיא לי אם כן גבי איסור גיורא דקאמר אי אגב קרקע לית ליה קרקע אמאי לא קנה קרקע ויקנה אגב קרקע מיהו דילמא תקיף ליה עלמא דש"מ הוה ולא חולה בעלמא הלכך נראה בעיני דלא קניא הודאה אלא בשכיב מרע ובגר כזה שהיה יורש אבל גר בעלמא וכ"ש בבריא אין דהודאה קנין א"כ האי דאתינן עלה שגיסתו בריאה היתה אע"פ שהודית שאותו מלבוש היה שלו כבר לא קנתה מ"מ חייבת היא ליתן המלבוש לחתן שאין כאן הודאה כהודאת של איסור שהודה ואמר שאלו המעות שביד רבא של רב מרי הן דכה"ג ודאי לא קניא בבריא אבל הודאה כזאת שהחתן היה תובע המלבוש והיא הודית ואמרה לפני הקהל שהוא בידה וזכתה בו לצורכו וכשאמרה כך לפני הקהל אז סמך על אמונתה ועל הבטחתה וכנס את אשתו ודאי זכה במלבוש ואינה נאמנת לומר יותר שהוא מושכן לה כההיא דהשולח דת"ר האומר פלוני עבדי עשיתיו בן חורין והוא אומר לא עשיתי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האומר נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פי' וזכה העבד בעצמו וזכה המקבל מתנה במתנה ולא מצי האי למיהדר ביה הלכך זאת גיסתו נמי הואיל והורית ברבים והיתה מוסרת דבריה שהחתן לא רצה להכניס עד שיתנו לו המלבוש והיא מסרה דבריה ברבים ואמרה לו להכניס ולסמוך עליה שאותו מלבוש הוא בידה וזכתה לו בו ודאי חייבת ליתן לו המלבוש:
(ה)
ואשר שאלת על בכור שמסרו ישראל לשומר עכו"ם והודיעו כי הוא בכור ולו משפט מות לקוברו שלם בעורו ועכו"ם חוקרים הענין ויודעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי השומר בא במרמה לבעל הבכור ואמר דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העכו"ם כי נאות הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי לבית העכו"ם וראה העגל שאינו מסורס ושתק וכראות העכו"ם כן הלך וסרסו אחרי כן מיד ע"כ לשונך. אותו הבכור היתר גמור הוא ומאן יהיב לן מבשריה ואכלינן דתנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה וא"ל בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגם וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ואר"ח א"ר קטינא [לא שנו] דמותר הבכור ע"י עכו"ם אלא א"ל לקסדור אינו נשחט אלא [א"כ] היה בו מום וליכא למימר מדבריהם למד עכו"ם דניחא להו שיפול בו מום אבל א"ל אא"כ נעשה בו מום כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ואסור דנעשה משמע ע"י אדם אמר רבא מכדי ממילא הוא שלא היה יודע העכו"ם שיהא מותר על ידו ולא להתירו נתכוין מה לי היה ומה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא ול"ש והכל מותר. הא למדת דאפי' היכא דא"ל דאינו נשחט אא"כ דנעשה בו דקרוב הדבר הוא להבחין דניחא להו אפ"ה שרי כ"ש האי דאתינן עלה שלא היה כאן שום דבור ולא הזכיר לו ישראל שום שחיטה לעכו"ם לא בלשון היה בו מום [ולא בלשון נעשה בו מום] כ"ש וכ"ש דשרי. מיהו היכא שהפיל בו העכו"ם מום והתירו על ידו וחזר והפיל מום בבכור אחר ההוא ודאי אסור שכבר יודע דניחא להו במאי דעבד ואסור כדתנן ראהו שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים אסור:
(ו)
ואשר כתסת דיש מורים הוראות אשר לא כדת להקנות לעכו"ם לא פירשת היאך הם עושים לכן נתתי לבי לכתוב לך ולבאר הדבר. תנן הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל ולא באחרי' סתם לן תנא שותפות עכו"ם [פטורה מן הבכורה ורבי יהודה סבר בגמ' שותפות עכו"ם] חייבת בבכורה. וקיי"ל במתני' דאמר בגמ' וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה א"ר הונא אפי' אזנו מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אוזנך וזיל איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה ורבה אמר דבר שעושה אותו טריפה וקיימא לן כרב הונא כדאמרי' ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחיה לרב אסי א"ל מאי אמור בי מדרשא א"ל הכי אר"י אפי' מום קל כלומר אפי' אין לעכו"ם שותפות אלא אותו שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבילה ולא טריפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה ואמר דקיי"ל כרב הונא. ואמרינן ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחא חיותה לפטומה אתאי לקמיה דרבא א"ל לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה דרב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוי מקנה לאונייהו לעכו"ם [לאפקעינהו מבכורה ואסר להו בגיזה ועבודה בבכורות גמורים ויהיב להו לכהנים וכלו חיותא דרב מרי בר רחל ומתו וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו לעכו"ם] דילמא אתי בהו לידי תקלה אי הכי מ"ט עלו (חפצא) [חיותא] משום דמפקא להו מקדושתייהו והא אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת המזבח מפקע ליה מקדושת בהן לא מפקע ליה הכא אפי' מקדושת כהן מפקע ליה ואי בעית אימא רב מרי בר רחל ידע (ואין נמי) [לאקנויי] קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה אינש אחרינא ואזל ועבד סבר רב מרי בר רחל מילתא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה. ומכח הלכה זו דכלו חיותא דרב מרי פסק מרנא ורבנא משה דיש מתיבתא [דמתא מחסיא] (ומההיא) בריה דמרנא ורבנא יעקב דאסיר ליה לישראל לשיתופי לעכו"ם בבהמתו כדי לפטור וולדות מן הבכורות ואפילו שתפיה בעובר נמי. אבל היכא דאיקרי ואישתתף פטור מן הבכורה אבל לכתחיל' אסור. מיהו במקומות שלנו נהגו להקנות לעכו"ם ולפטור מן הבכורה ופיר"ת שאנו מקנים לעכו"ם מגוף אמו של עובר ורחוק מן הבכור ולא מחזי במפקיע הבכור עצמו אבל רב מרי הוה מקני לעכו"ם אוזן של עובר עצמו והוי הפקעת גוף הבכור ולהכי נקט אונייהו לשון זכר דלא קאי אאמהות אלא אעוברים. ומדקדק ר"ת מדקאמר ואסרינהו בגיזה ועבודה דהיינו אעוברים קאי אותן דאיירי בהו לעיל דהוי מקני לאונייהו לעכו"ם. משמע דתרוייהו בעובר גופיה קאי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דדוקא קאסר תלמודא לעשות כרב מרי משום דאיפשר להפקיע מקדושת מזבח כדרב יהודה ולינצל ע"י כך מתקלה זו הלכך אנו שאין אנו בקיאין בחכמה זו להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם יכולין אנו להפקיעו ע"י הקנאה לעכו"ם ובסברא זאת מוכח פ' בתרא הלכך על דברי ר"ת ורבי' יצחק בר שמואל אנו סומכין שאנו מפקיעין מבכורה על ידי הקנאה לעכו"ם אלא שר"ת אינו מתיר אלא ע"י הקנאה מגוף האם ולא ע"י הקנאה מגוף העובר עצמו. ונראין דבריו דהא הכא משמע דבכל ענין אסרינן הקנאה לעכו"ם בין בו בין באמו הואיל ולא משכח תקנתא אלא כדרב יהודה הלכך לרב מרי דידע לעשות כרב יהודה [אסור להקנות בין בו בין באמו לדידן דלא ידעינן לעשות כרב יהודה] שרי לן להקנות לעכו"ם בין בו בין באמו. מיהו צריך לדעת איך מקנה לעכו"ם. רבי' שלמה [פירש] רב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שידע ליטול מעות מן העכו"ם דעכו"ם לא קני אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפ"ב וסברי אינשי מילתא היא דעבד דיבור בעלמא ואינו נוטל דמיה ולפי פירושו ולפי פירוש רבי' יצחק הרוצה להקנות לעכו"ם יקנה לו אוזן של העובר ויקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו מיהו מצוה מן המובחר שיקנה לו אבר שעושה אותו נבילה ובאם. אבל אם הוא רוצה שלא לחוש למצוה מן המובחר מקנה לו אוזן העובר ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו כך הדין לדברי רש"י. ומיהו לדברי ר"ת דפסיק כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ולעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה וכסף בעכו"ם לא קני אלא משיכה אם הקנה האבר לעכו"ם וקיבל. דמיו לא קנה העכו"ם ולא פקע קדושת בכור אלא צריך להקנות גוף האם עצמה לעכו"ם ובמשיכ' שימשוך העכו"ם את האם. וכך מפרש ר"ת דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שאזני גוף העובר היה מקנה לעכו"ם ובמשיכת האמהו' ובענין זה יכול להועיל קנין ואפי' הקנה לו קודם שהית' מעוברת דא"ל פרה לעוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו דחל הקניין לכ"ע וכ"ע לא ידעי אקנויי קנין גמור אלא יאמרו אזני עוברי אני מוכר לך ויהיו סבורין שחל הקניין אפי' הקנה לו קודם העיבור כמו קניינו של רב מרי ואותו קנין הוא כמו פירות דקל דהוא דבר שלא בא לעולם ובין דקל לפירותיו ובין פירות דקל טעו אינשי וסברי מילתא הוא דעבד להפקיע מן הבכורה ואין לחוש באיזה לשון יאמר ואתי לידי תקל' ודוקא בהקנאת גוף העובר יש לחוש בתקלה זו אבל בהקנאת בהמה שהיא (שעה) בעין אין לחוש על שום טעות דמידע ידעי עלמא דמשיכה בעכו"ם קונה לר' יוחנן או כסף לרשב"ל הלכך שפיר עבדינן השתא בהקנאת גוף הבהמה הלכך לר"ת אין מקנים לעכו"ם גוף העובר כלל אלא גוף הבהמה והעכו"ם יקנה במשיכה. מיהו לענין הלכה למעשה נראה בעיני שמקנה אוזן העובר לעכו"ם ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו כדברי רבי' יצחק דפי' דשרי לו להקנות לעכו"ם בין ביה בין באמיה. ואפי' לדברי ר"ת דפסיק דהעכו"ם במשיכה הוא דקני אבל לא בכסף מיהו היכא דלית ליה מה למשוך קני בכסף אפי' לר' יוחנן שהרי משיכה בעכו"ם לר' יוחנן כמו לרשב"ל בישראל ואמר פ' הזהב אמר רבא קרא ומתני' מסייעי לרשב"ל מתני' דתנא נתנה לפרוטה של הקדש בשוגג לכלן בשכר שירחצנו בבית המרחץ מעל ואע"פ שעדיין לא רחץ ואמר רב דוקא כלן קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת פרוטה ואינו יכול לחזור דלא מיחסרה משיכה שאין כאן מה למשוך אבל נתנ' על דבר שיש לו מה למשוך לא מעל עד דמשיך והא מתני' דנקט כלן ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייעא ליה לרשב"ל (הא למדת דאפי' לרשב"ל) דאמר משיכה מפורשת מן התורה היכא דליכא מה למשוך מעות קונות ופרכינן והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי למימשך תספורת פירש"י הא בעי למימשך דאי שוכר תספורת דלכל מידי דאית ליה מה למשוך לא קני עד דמשיך הב"ע בספר עכו"ם דלאו בד משיכה היא. הא למדת דאפילו דשב"ל [דאמר] משיכה בישראל מפורשת מן התורה היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות הכא נמי כשמקנה לו העובר הואיל ועובר לאו בר משיכה הוא ואין לו מה למשוך מעות קונות ואע"ג דאפשר לקנותו בחליפין דמטלטלי מקנו בחליפין שכירות מרחץ נמי ניקנית בחליפה ואעפ"כ מעות קונות. הלכך איתבריר לן דהיכא דהוכר העובר מקני אוזן העובר לעכו"ם אפי' לר"ת ודיו מידו מצוה מן המובחר להקנות מגוף האם דבר שעושה אותה נבילה והעכו"ם יקנה במשיכה ואחריו מצוה מן [המובחר] להקנות מגוף העובר כדברי רבי' יצחק ודבר שעושה [אותו נבילה] ואחריו להקנות לעכו"ם אוזן הבכור העובר ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו אפילו לפום מאי דפסיק ר"ת:
[ז]
ואשר כתבת דיש עכו"ם אחרי לידת בכור מחזיקים בו בהנאת יהודי ועובדים בו והרי הוא בידם לגיזה ועבודה. דבר זה הוא עון גדול על בעל הבכור לא מבעיא בבכור אלא אפי' בבעל מום שפדאו מכהן אסור למכור אותו לעכו"ם ולעבוד בו דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורות ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר [לאחר] פדיונן והשוחטן בחוץ (מותר) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר פי' שאפי' במומן חלה עליהם קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב בין טוב ובין רע דמשמע בין תם ובין בעל מום קדוש. טוב תם רע בעל מום. שמעינן מינה דבכור ומעשר אע"ג דקדם מומן להקדישן כגון דנפק בכור מרחם אמו פסח או עוד דאשתכח דמומו דקדם להקדישו דבכור רחם מקדש ליה דפטר רחם כתב דחמנא. אפ"ה חמיר משאר קדשים דאילו שאר קדשים כי קדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו ואילו בכור אם מת יקבר וה"ה נמי דאינו יוצא לחולין להגזז ולהעבד אפי' בקדם מומו להקדישו וכ"ש בקדם דקדישו את מומו ונפדה דאסור בגיזה ועבודה דאפי' שאר קדשים שקדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מיכן נולד להם מום קבוע ונפדו תנן במתני' דאינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד ואמרי' בגמ' מנא הני מילי דתנו רבנן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מיכן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אכל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים] (הכי נמי דאמרי' )ע"כ לא פליגי הני תרי לישני אלא בפודים ואין פודים אבל מחיים דקדשים מורו תרוייהו לישני דאין היתר בקדשים לא לגיזה ולא לעבודה ולא למוכרן לעכו"ם והאי תזבח ואכלת בפסולי דמוקדשין כתי' וכ"ש קדושת בכור דאלימא דאפי' היכי דסגי להו לקדשים בפדייה דקתני אם מתו יפדו וגבי בכור קתני אם מתו יקברו הלכך אין היתר בבכור בעל מום שפדאו לא לגיזה ולא לעבודה אלא לאכילה בלבד וכן השיב מרנא ורבנא משה דיש מתיבתא דמתא מחסיא בריה דמרנא ורבנא יעקב דבכור שנפל בו מום ופדאו מכהן דאסור בגיזה ועבוד' ואסור למוכרו לעכו"ם ואין בו אלא היתר אכילה. הלכך אותם בנ"א שמניחין לעכו"ם לעבוד בבכוריה' שהוממו ופדאום מכהן עבירה גדול' היא בידם וכן עוברים בגיזתם ואצ"ל בתם למחות ביד עכו"ם שלא יגזזנו ולא יעבוד בו:
[ח]
ואותם בנ"א שמתו בכוריהם בלא פדייה חייבין לפדותן לאחר מיתת כדתנן מת הבן תוך ל' אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעי' לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן ואם אינו רוצה ליתן הרי הוא גוזל את השבט וכהן שתפס הימנו חמש סלעים זכה דאפי' בספק בכורות בעינן למימר דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפי' לרבא דאמר מוציאין בספק בודאי אין מוציאין ותוקף לכתחיל' ואע"ג דתניא בהזרוע ונתן ולא שיטול מעצמו ה"מ בגברא דבעי למיתן אבל האי דבעי לגזול את השבט תוקף הימנו אפי' לכתחילה:
[ט]
ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בהכ"נ אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן יצר (לימלך) [לי עליך] והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך. ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהייתה רשאי להוציא דבר מפיך הלא ידעת במה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצ"א ושבוורמש"א ושבשפיר"א הלא משם יצאת תורה לכל ישראל הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שברינוס ושבכל ארץ אשכנז ומלכיות שלנו נהגו אבותינו ואבות אבותינו צדיקי' קדושי' חכמים מחוכמים ועתה אתה כותב עליהם שוטים והלכה אומרת ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי נפש אל תשנו ממנהג אבותיכם כי לא דבר רק הוא ואם הוא רק מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק. שאבותינו נהגו כדין וכתורה כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בע"ש ובעי"ט לקדש את השבת ולהעיר עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא. לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחי' בין לרב בין לשמואל אלא לקידוש היום ברבים נתקן כדאמרי' בירושלמי בפ' אילו דברים אמר ר' זעירא מדברי שניהם מבדילין בלא יין ואין (מבדילין) [מקדשין] אלא על היין [היא] דעתיה דר' זעירא [דר' זעירא] אמר מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משמע קידושא פי' לשמוע קידוש על היין א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין ש"צ [עובר] לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ גו' ואומר ברכה אחת מעין [שבע] מגן אבות בדברו וחותם במקדש (השם) [ישראל ואת יום השבת]. הא למדת דוקא היכא דליכא יין היה אומר ש"צ ויכלו אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכה אחת מעין שבע אבל ויכולו לא היה אומר ש"צ בקול רם אלא בלחש בתפילה בלבד כמו כל יחיד שאומר בתפילה בלחש כההיא דכתבי הקודש דאיירי בתפילת לחש ושוב נהגו לומר ויכלו בקול דם אע"פ דאיכא יין וקידוש על הכוס בביהכ"נ וטעמא מפרש בשוחר טוב משום תלתא אשר כתיבי בויכולו וכשיאמר תלת' זימני ויכולו תלתא אשר כנגד תלתא אשר דכתיבי בפרשת פרה אדומה דכשם דפרה מכפרת כך השבת מכפרת. אבל מעיקרא לא תקון לומר ויכולו אלא היכא דליכ' יין מפני שקידוש היין שתקנו היינו לכבוד שבת ולקבלת שבת והיכא דליכא יין דליכא קידוש תקנו ויכלו לומר במקום הקידוש אבל כדי להוציא אורחין לא נתקן כלל אלא לקידוש היום כמו קידוש דראש חודש כשהיו מקדשין החודש במסכת סופרים וכמו ז' ברכות דחתן וכלה שתקנו על הכוס כדאיתא בירושלמי דסוטה דפ' כשם אע"ג דאינה באה לצורך אכילה כלל כמו כן הכא קידוש על היין שבערבי שבתות וימים טובים שתקנו לא לצורך אכילה אלא לצורך היום ואע"ג דקידשו בביהכ"נ תקנו לקדש בבית כמו הבדלה דאע"ג דהבדיל בתפלה תקנו להבדיל על הכוס בבית והא דפרכי' אלא לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ה"פ למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי להוציא הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה ומשני לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבית [הכנסת] ואע"ג דעיקרו לאו להכי אתא מ"מ דאי נתכוין לצאת בו מאן דלא אפשר ליה שיהא יוצא. אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישי' כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר. ויש מפרשים דאע"ג דמעיקרא תקנו בעבור האורחים והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בו הוי עלינו חובה מידי דהוה אמגן אבות דמעיקרא איתקן בעבור המזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן ביישוב וחשו למשתהה יהידי ותקנו זו הברכה בעבורה אעפ"כ אע"ג דהשתא בתי כנסיות שלנו בעיר וליבא למימר האי טעמא אפ"ה אנו מתפללים ולא אמרי' דברכה לבטלה היא הכא נמי אע"ג דמעיקרא בעבור האורחין נתקן והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בה נעשית עלינו חובה וליכא משום ברכה לבטלה. ועוד שמעתי שיש בירושלמי לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי לזכות את התינוקת פי' שירצו לשמוע ברכה ויענו אמן ויטעמו מן הברכה. ואתה איש נכון וחכם תיכף לזכרך ברכה. שמורה וערוכה. ברמ"ח איברך ותהי' דעתך נמוכה. נגד רבותיך נוחי נפש. למען תאריך ימים ושנים בעסק התורה ובקיום המצות בחשקי אוהבך כלבך: יצחק בר משה נב"ה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |