אור זרוע/שאלות ותשובות/תשמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור זרוע שאלות ותשובות תשמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לה"ר אביגדור הכהן

ראיתי מעין המתגבר. עוקר הרים ומשבר. המסביר סבר ומשביר שבר. במאמר יושר ודבר פשר מפרש ומישר. מאושר באושר ומעולה בעושר. התורה וסברא ברורה ושיטה ישרה ושמו ה"ר אביגדור הכהן שיחיה:

עשיתי כאשר צויתני והתבוננתי בדבריך ומטיבותיך ולא מנזיזותיך אכתוב מיעוט דעתי פעם שנית על המעשה אשר כתבת וז"ל. בפנינו ח"מ בא ברוך בר הושעיא ואמר קדשתי את בלנדא בת דודי ר' עזריה והביא שטר אחד לפנינו וחתומים שנים עליו וזה לשון השטר בפנינו ח"מ בששי בשבת בששה ימים לירח כסליו שנת חמשת אלפים לבריאת עולם קידש ברוך בר הושעיא את מרת בלנדא בת ר' עזריה בד' תפוחים גדולים וכך אמר לפנינו תרצה להתקדש לי באלו תפוחים גדולים ואילו יהיו עדים ואמרה לו הן אני רוצה להתקדש לך באלו דתפוחים ונתנם לה מידו לידה וכך אמר לה בפנינו הרי את מקודשת לי באלו התפוחים כדת משה וישראל ואתם עדים וקיבלה אותם לשם קידושין אליה בר יוסף. משה בר' ישראל ע"כ לשון השטר. ואנחנו לא ידענו אם הוא זה כתב ידם של החתומים אם לאו ואחר שבוע חזר ברוך הנזכר והודה בפני הקהל כי כל מה שאמר שקר הוא והשטר הנזכר הוא פלסתר גמור כי מעולם לא קידשה והזמין עצמו לישבע. על כן נראה בעצמו כי אין מקום (לשכן) [לישען] עליו ועוד אמר ברוך בר הושעיא כי מעולם לא אמר לכתוב שטר זה אלא אביו נתנו לו כך כתוב וחתום עליו אלישע לבא וגם אביו אמר כן. ועל החתום השני אמר ברוך הנזכר שהזקיק אותו לחתום שקר וחתם. והחתומים באו לפנינו ושאלנו את פיהם על חתימת שמותם שבשטר אם הוא כתב ידם והם ענו ואמרו שאין זה כתב ידינו ומעולם לא ראינו שקידשה ועוד הזקקנו אותם לכתוב לפנינו חתימת ידם אריש מגילתא והקפנו לחתימת שמותם שבשטר ולא נתברר לנו הדמיון יפה ור' עזריה אמר כי בתו הנזכרת אומר' שלא נתקדשה לו מעולם לברוך זה הנזכר. וגם אחרי כן שאלנו את פי האשה עצמה ואמרה שלא קידשה ברוך מעולם ועוד גזרו ב"ד בפרגא ובמנטואה ובוורונא על כל איש בין קרוב לעדים החתומים בין רחוק המכיר חתימת השטר שיבוא ויעיד האמת ולא נמצא מכיר לחתימות הללו. אך אחיו של אלישע לבדו העיד על חתימת אחיו שהוא מכירה שהיא חתימתו. כללו של דבר הרבה דרשנו וחקרנו ולא מצאנו לחתימות הללו מכירים לא בפרגא ולא במנטואה ולא בוורונ' ולא בציבדד. אך אחיו של אלישע לבד הוא העיד על חתימת אחיו ואין אחר אתו ע"כ לשונך. והנני כותב לכבודך כי כן דעתי כאשר כתבתי אליך בבתבי הראשון שאין כלל כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט דארפ"ק דגיטין ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצוים לקיימו ליבעי תרי ושנינן בדין הוא דקיום שטרות נמי לא לבעי כדרשב"ל דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא אקילו בה רבנן והתירו בעד אחד שמעינן מהכא דכל היכא דחתימי סהדי בשטרא אי אתי האי ומערער ואמר לא היו דברים מעולם לא משגחינן ביה מד"ת כלל ואע"ג דקיימא בחזקת איסור אשת איש שרינן לה להנשא אלא דאחמור רבנן ואצרוך קיום בתרי והכא משום עיגונא אוקמוה אדאורייתא ושדו בחד לקיומיה. משם יש לי ללמוד לכל שטר שהעדים חתומים עליו שהוא כשר בין באיסורא בין בממונא אע"פ שלא נתקיים בחותמיו אלא דמדרבנן בעי קיום משום דנקל לכל אדם לחתום שני בנ"א. וה"נ אמרי' לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ח דבפני כמה נותנו לה דבשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי דמ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין ופרכי' והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין ושנינן ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין פי' כגון קיום שטרות ותו פרכי' הא ודאי בדרבנן בקיום שטרות עד נעשה דיין. והני מילי נמי אמרינן פ"ב דכתובות הנח לעדות דר"ח דאורייתא וקיום שטרות דרבנן וכן פר"ח רפ"ק וז"ל בדין הוא דקיום [שטרות נמי] לא מיבעי כדרשב"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן הוא. דאפי' בחד סגי בכל השטרות ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות דעלמא והכא משום עיגונא אקילו רבנן שיהא עד אחד נאמן בגיטין דייקינן מינה דקיום שטרות דרבנן דאי דאורייתא השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא הראיה מידי דהוה אעדים בעלמא וכל ישראל כשרים בו והטוען כי הוא פסול עליו להביא הראיה עכ"ל. והא דפריך תלמודא דפ"ק דגיטין בתר דאוקמה כרשב"ל האי לקולא היא חומרא היא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה והשתא אי איתא לדרשב"ל היכי מצי פסיל ליה. ההיא לא קשיא דה"נ פרכי' לעיל לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה. ופר"ח התם האי חומרא הוא דאי אתא בעל ומערע' ואמר לא לשמ' כתבתי ומייתי סהדי בהאי ופסיל ליה לגט ואילו שנים היו מעידים מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא היה יכול לפוסלה עכ"ל ה"נ יש לפרש בדברי רבא דהכי פריך דמייתי סהדי ופסיל ליה. ורבינו יצחק פירש דהא דמסיק חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה לאו פסיל ליה ממש דאמרי' לקמן בפרקין [רב חנן משתעי] רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא צריכנא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. אלא ה"פ חד אתי בעל ומערער ויוציא לעז על הגט לומר פסול הוא אבל בתרי לא אתי לערער שיודע שלא יאמינוהו העולם הלכך אתבריר לן דכל היכא דחתימי תרי אגיטא או אשטרא ואע"ג דצוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה ולא מידי מדין תורה כלל אלא דמדרבנן בעי קיום וכי אצרוך רבנן קיום לחומרא כגון גבי גט שלא להנשא בלא קיום או גבי שטרא דלא ליגבי בלא קיום אבל בשטר קידושין דלהתיר אשת איש היכא דחתימי בי תרי אשטר קידושין ולא הוחזקו בשמותיהן ובשמות אבותיהן לא אקיל רבנן לומר דלא ליהוי מקידשת בלא קיום. ואתה אדוני כתבת בכתבך זה השני. וז"ל דכל היכא דאיתמר בתלמוד קיום שטרות דרבנן מיידי שאין נתבע טוען מזוייף אלא פרוע ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו (דאין) [דאי] טוען מזוייף מדאורייתא נמי בעי קיום ולמ"ד א"צ לקיימו משכחת לה קיום מדרבנן כגון דליתיה ללוה ובא להוציא מלקוחות ומיתומים א"נ מחיים ובא ליפרע מנכסיו שלא בפניו עכ"ל. ומטובתך נראה בעיני שהיא בשגגה שיוצאה מלפני השליט מדפרכינן ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי ושנינן דבדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדרשב"ל. והא התם קאמר לא היו דברים מעולם וטעין דמזוייף הוא ואפי' אם שנינן לה כדרשב"ל. דכי עבדינן תקנתא היינו לבי אתי בעל ואמר מזוייף הוא לא כתבתי מעולם ושנינן שאפי' אם יבוא ויאמר כך לא נשגיח בו (דרשב"ל) דהיינו פלוגתייהו דלרבה לא חיישינן שמא יערער ויאמר לא כתבתי כלל אלא שמא יאמר לא כתבתי לשמה ורבא אמר שמא יבוא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו כלל שיהיו העדים מצויין להכיר חתימת ידי עדים ועלה שנינן כדרשב"ל ומסקנא רבה אית ליה דרבא אפי' אם תרחוק עצמך לפרש אם שיטתך לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו כגון שמודה שכתב הגט אלא שלא לשם זאת. הא ליתא כלל דא"כ היינו דרבה ועוד אכתי ניחוש שמא יבוא ויערער ויאמר לא כתבתיו כלל וזיוף הוא וליבעו תרי אלא ליתא כלל למה שכתכת אלא אמת הדבר דאפי' טוען מזוייף לא בעי קיום כ"א מדרבנן:

ואעידה לי עדים נאמנים את רבי' שלמה זצ"ל ואת רבי' שמואל זצ"ל ואת רבי' שמשון בשם רבי' יצחק זצ"ל רבי' שלמה פירש בתחילת גיטין בדברי רשב"ל נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזיופיה עכ"ל. ורבי' שמואל פי' בפ' גט פשוט ואיבעית אימא במודה מערער שכתבו לשטרו שביד זה (פלוני) [פליגי] ואמר מערער לא מסרתיו לך וממני נפל השטר ומצאתו א"צ לקיימו דלא דמי לשאר דינין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' אם היה זה מערער ואמר לא כתבתיו לא היה לנו לחשוד את הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל על כך לעשות שטרות מזוייפים אלא שהחמירו חכמים להצריך קיום היכא דמערער עליה עכ"ל. ובפ' מי שהיה נשוי בההיא דאמר אביי ראובן שכר שדה לשמעון באחריות ואתא בע"ח דראובן וקא טריף לה מניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה את לאו [בעל] דברים דידי את וקשיא ליה לרבינו יצחק מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון. בההיא שמעתא כתב רבי' שמשון לפום אורחיה וז"ל ור' מדקדק דאי בעל חוב אינו יכול למצא עדים לקיים שטרות ואמר דראובן יכול לטעון מזוייף לפי שהוא יודע בברור אם הוא מזוייף אבל שמעון מספק אינו יכול לטעון מזוייף הוא אז נ"מ טובא וכן היורשין מספק אינם יכולים לטעון מזוייף הוא על שטר שהוציאו על אביהן אע"פ שאין בע"ח יכול לקיימו. ואל תתמה א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי מן התור' אין שום שטר צריך קיום העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום דלא אמרינן החתים עדים שאינו מעצמו דאע"פ שהוא חשוד על הממון מירתת לכתו' שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקון רבנן קיום כנגד טענת מזוייף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל (בני) [יתמי] ולקוחות כנגד טענתם של זיוף לא הצריכו חכמים עידי קיום הואיל ולא קים (ליה) [להו] בגויה אם מזוייף הוא אם לאו עכ"ל הרי כתב דאפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום אפי' טוען האי מזוייף הוא אע"ג דלא נשאר זה הפירוש היינו מקושיא דפ' המוכר את הבית אבל זאת הסברא נשארה ברורה הלכך איתבריר לן בין בגיטי נשים דהוא איסור ערוה בין בשטרי ממונא דאפי' אי טען מזוייף הוא ולא היו דברים מעולם א"צ שום קיום מד"ת אלא מדרבנן בעי קיום הלכך איתבריר לן דכל היכי דחתימי תרי אשטרא ולא הוחזקו שוי' בשמותיהן ובשמות אבותיהן אי גט הוא שרינן להנשא בלא קיום ואי שטר חוב הוא מפקינן ממונא אפומיה ואפי' האי צוח ואמר לא כתבתיו מעולם לא משגחינן ביה מדין תורה אלא מדרבנן אחמור רבנן לקיומ' וגט משום עיגונא שדו בחר. הלכך הא דאתינן עלה שאותו ברוך שהביא שטר קידושין לפניכם והעדים חתומים בו מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת מדין תורה דנהי דאחמור רבנן דאצריך קיום בגט ובשטר גוביינא שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר אשת איש הואיל ומדין תורה מקודשת ואסירא לשוק לא אקילו רבנן לאצרכוה קיום ואי לא מקיים תשתרי הלכך ודאי בעיא גיטא ואי משום דקאמרי (סברי) [סהדי] אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתיר' הואיל שהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמינייהו לימא לא חתמנו מעולם דלא אתי על פה ומרע לשטרא. וראיה לדבר אני מביא בפרק בתרא דשביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין מפני שהוא מייפה את כחו והמאוחרין כשרין מפני שהוא מגרע את כחו ואמרי' עלה בירושלמי מי מודיע לנו שהוא מוקדם. שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר: ופרכינן לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. פי' והאיך מגידין וחוזרין ומגידין. ומשני תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר. פי' שהן עוקרין גוף העדות אז אינם נאמנים. ברם הכא הוא על זה חתמנו. וע"ז לא חתמנו. הא למדת דעדים החתומים על השטר ובאו ואמרו אין זה חתימתינו שאינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא ויש לי ללמוד משם דרשב"ל איידי אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר שאל"כ מאי פריך מניה לר"י הו"ל לשנויי דלא איירי רשב"ל אלא היכא שכתב ידן יוצא ממקום אחר אז ודאי החתומים אינם נאמנים שהוא מוקדם. כי אמר ר' יוחנן בשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ונאמנים לומר אפי' לא חתמנו מעולם וכ"ש מוקדם אלא מדלא משני הכי (אלא) ש"מ דקים ליה דרשב"ל איירי אפי' באין כ"י יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני לומר לא חתמנו אבל לדידי דפרישנא דדוקא שהוחזק בב"ד איירי רשב"ל ליכא למיפרך אמאי לא אוקי דר"י בשלא הוחזק בב"ד דמסתמא הוחזק בב"ד דקתני שטרי חוב מוקדמין פסולין דמאן קא מגבי ביה ומאן קא פסל ליה אלא בי דינא. ואתה אדוני כתבת דה"ק לא חתמנו כל עיקר כלומר לא חתמנו באמת כל עיקר השטר אבל על השקר חתמנו ונפלאתי מי הזקיקך לפרש כך ומאי קשיא לך דתימא הכי דאפי' היתה בידך ראיה בע"א ממקום אחר לא היה לסמוך ע"פ זה באיסור דאשנויי לא סמכינן. ורבינו שמשון לא פי' כך בפירושיו וזה לשונו פי' קשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ורוצה לתרץ שערים עצמן החתומים על השטר נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדר' שמעון בן לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר (דאין) [דאי אין] כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות ומשני ההיא דרשב"ל כשאומרים לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודים שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו עכ"ל. הרי פירש שאומרים לא חתמנו ולא פי' כדבריך שאומרים לא חתמנו אמת אלא שקר ואע"ג דפי' דלא כוותי דמוקי מילתיה דרשב"ל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אפ"ה ראיה היא לדברי דפי' דהיכא דכ"י יוצא ממקום אחר אפי' מדרבנן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל אין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו מדרבנן אבל מדאורייתא לא אפי' לא חתמנו כלל ושמעינן נמי מדפריך מרשב"ל לר' יוחנן דהלכתא כר"י. מיהו מזה יש לי לומר משום דבעי לפרושי לדידיה נמי למתני'. מיהו אתבריר לן דהלכתא בדשב"ל כדפרי' לעיל מההיא דגיטין וכתובות ואיירי נמי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושוב אינם נאמנים לומר לא חתמנו הלכך כל היכא דחתימי תרי אשטרא או אגיט' וכ"י יוצא ממ"א או אפי' אין כ"י יוצא ממ"א וקראוהו ב"ד הרי הוחזק ואין החתומים נאמנים לומר לא חתמנו. וראיה לדבר אני מביא דאמרי' בפ"ב דכתובות ירושלמי וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לקרוב בין לרחוק בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרי מכורין היינו הרי אלו נאמנין פי' מדלא קתני מבדין היינו אלא מבודין היינו משמע שאומר מעושין היינו מתחיל' לשקר משנחקר' עדות' בב"ד אמרי מבודין היינו אינן נאמנין רשב"ל אומר עשו עדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' עדותן א"ר יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן [או שהי' כתב ידן] יוצא ממ"א אינם נאמנים פי' הא דקתני כמי שנחקרה עדותן היינו שנחקרה עדותן ונמצאת מכוונת שאינם מכחישין זה את זה. דאי נחקרה דקתני שהעידו האמת פשיטא שאינם יכולים לומר מבודין היינו וה"פ משנחקרה עדותן בב"ד שהיא מכוונת ששניהם מכוונים ואינם סותרים זה את דברי זה. ואמר מבודין היינו מה שהעדנו אינם נאמנים אבל קודם לכן נאמנים מיגו דאי בעו הוו מכחשי אהדדי ונמצאת עדותן בטילה מאליה ואתא רשב"ל למימר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ונמצאת מכוונת ואינם נאמנין לומר שוב מבודין היינו ואע"פ שאין כ"י יוצא ממ"א וגם אין עדים שהוא כ"י (יוצא ממקום אחר) כדמשמע לכאורה מדקאמר ר"י מתני' אמר' כן אם יש [עדים כו'] כ"י יוצא ממ"א כו' א"כ רשב"ל מתני' קאמר אלא ודאי כשאין כ"י יוצא ממ"א איירי רשב"ל והיינו דקאמר ר' יוסי מתני' אמרה כן דכל היכא דהוחזק השטר תו לא מצו לומר מבודין היינו ותנא דמתני' דהוחזק ע"י כתב או ע"י עדי' ואתא רשב"ל להוסיף על מתני' ואע"ג דליכ' לא כתב ולא עדים אלא שהובא לב"ד וקראוהו ב"ר וליכא למיחש לאחריני ששמותן בשמות של אלו הרי הוחזק בב"ד ותו לא מהימני. לומר מבודין היינו אבל היכא דליכא כ"י יוצא ממקו' אחר וליכא סהדי אחריני דמסהדי אחתימייהו. ולא הובא לב"ד וקראוהו בה מודה רשב"ל שיכולין לומר מבודין היינו ויכולין כמו כן לומר לא חתמנו מעולם כההיא דפ"ב דכתובות דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כ"י יוצא ממ"א אינם נאמנין ואמר רמי בר חמא לא שנו שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין א"ל רבא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ בעל פה אבל בשטר לא האמר רשב"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד אלא אי איתמר ארישא איתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע. והשתא דארשב"ל עדים החתומים על השטר וכו' הו"ל מגיד ואכתי תקשי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא התם מיירי כשלא הובא השטר לב"ד ולא נקרא לפני ב"ד כי עדיין לא הוחזק בב"ד לכך נאמן לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות מיגו דאיבעי אמרי לא חתמנו מהימנא אפ"ה לא מהימני למימר דאנוס מחמת ממון ואע"ג דאיכא מיגו. הלכך איתבריר לן דכל תרי דחתימי אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין ורובא השטר לב"ד אפי' האי מערער צוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה מד"ת ואפי' אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני. הלכך הא דאתינן עלה נראה כעיני הואיל והובא שטר קידושין לפניכם וחתימי תרי וליכא למיחש לשמותיהן שוין וקראתם אותם הרי הוחזק שטר קידושין לפניכם שאתם ב"ד והאי דקאמרי שאין זה חתימתם לא משגחינן בהו ובעיא גיטא דאורייתא וההיא דשלהי יבמות ירושלמי מצאו שטר כתוב מת פלוני או נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתני' מסייעא לדין מתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' ירמיה ע"פ שנים עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ מתורגמן ולא ע"פ עד אחד ולא ע"פ עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד [דכוות' ע"פ כתבן וע"פ תורגמן משיאין] מתני' מסייעא לר' בון דתני' יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני או נהרג פלוני משיאין את אשתו וכו'. [פירוש] מצאו כתוב בשטר (אפי') [אני] ראובן מעיר שמת שמעון ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו משום עיגונא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומייתי לה תלמוד' מברייתא דמדין תורה אין משיאין עד מפי עד אפ"ה נהגו להשיא עד מפי עד משום עיגונא התירו. מתני' מסייעא לר' בון בר כהנא דתניא יפה כח העדים מכח דשטר שהעדים שאמרו מת פלו' או נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אין משיאין את אשתו דכולי האי לא אקיל רבנן והלכה כר' בון בר כהנא דאין משיאין ודוקא על השטר בה"ג שייך לומר מפיהם ולא מפי כתבם אבל עדות הבא בשטר וחתום בו חנוך בן ראובן והכיר לסהדותא ולא אתנשי (לביה) [ליתא] בהא (לא) מפיהם ולא מפי כתבם ואין בזה להאריך כי דברים ידועים הם. הלכך מכל פנים הא דאתינן עלה נראה בעיני דבעיא גיטא מד"ת. אך לבי מגמגם מ"ש בה"ג אמרי משמיה דמר יהודאי דסהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא מיהו לא קים לי כמאי דכתיב מהימן ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקאתי מעלמא ואוקמי' ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי דילמא אי הוו סהדי הוה אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה. והדר להו לכתחילה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימנו וכ"כ ה"ר משה בר מיימון זצ"ל שטר שיצא לב"ד ובאו שנים ואמרו כתב ידינו זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו יודעים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר הרי הוא כחרס עד שיתברר עדותן א"כ הא דאתינן עלה אפי' היו אומרים חתמנו אבל לא ראינו שקידשה היו נאמנים לומר שלא ראו הקידושין כ"ש השתא דאמרי שאין זה חתימתן דמהימני אם לא נאמר דהיא גרע טפי דהא חזינן להו דחתימי ואמרי לא חתמנו אבל התם לא ידעינן אם ראו המלוה או המבר אם לא מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דמר רב יהודאי וה"ר משה מיימן דתנן פ' ב' דכתובות זה אמר זה כתב ידי [וזה אמר זה כתב ידי] צריכין לצרף עמהם עוד אחר ד"ר וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. ואמר בגמ' כשתימצי לומר לדברי ר' על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמי' על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו דמלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ואר"י אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיר שראה ההלואה או המכר. מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודאי גאון וה"ר משה בר מיימן לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורא לא. הלכך מכל פנים נראה בעיני דהא דאתינן עלה שאין כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט. ואשר כתבת כי באותם מדינות פעמים הורגלו לעשות שטרות של עכו"ם בין יהודי לחבירו והנה בא דין לפנינו בעסק בית אחד שהלוקח טוען מכרת לי והנה הוא דר בו עכשיו ע"פ ערכאות של עכו"ם אבל לא דר בו שני חזקה בלא ערער והלה אומר לא מכרתי לך מעולם והלוקח הוציא לפנינו שטרו' של עכו"ם על המכירה ועל זה אנו שואלים מלפני רבותינו מה אדון בהון שהרי שנינו פ"ק דגיטין כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים ואמרי' בגמ' קפסיק ותני ל"ש מכר ל"ש מתנה בשלמא מכר כו' אלמא משמע דלא מכשרינן אלא הנהו דעבידי ע"פ דיינים נאמנים דלא מרעי נפשייהו אבל הנהו דעבידי בכינופיא דארמאי כגון סופר עכו"ם המאסף עידי עכו"ם וכותב שטר על מה שנעשה בפניו מספקא לן מה דינם משום דשכיחי כהני ספרי דאיכא דמרעי נפשייהו ואע"ג דסלקי בערכאות של עכו"ם לפני הדיינין הקבועין שלהן ודייני בהו עכ"ל והכנתי מתוך לשונך כי זה השטר לא נעשה ע"פ ערכאות אלא בכינופיא דארמאי אלא שלאחר כך הובא זה השטר בערכאות לפני הדיינין הקבועין שלהן ודנו ע"פ זה השטר והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר וא"כ הוא נראה בעיני דההיא שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא מדאמרי' פ"ק דגיטין רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ופירש"י סבר לאכשורי שאר שטרות בכינופיא דארמאי שאינם ערכאו' ואהדריה רפרם ולא עבד עובדא. הא למדת דשטר שנעשה בכינופיא שלא ע"י ערכאות דלאו כלום הוא והכי נמי אמרי' בירושלמי דפרקין שטר יצא בבית שאן והיו עדיו עכו"ם ר' אסי אמר אתפלגון ר"י ורשב"ל ח"א כשר וח"א פסול ר' אבהו מפרש ר"י אמר פסול רשב"ל אמר כשר וקיי"ל ר"י ורשב"ל הלכה כר"י בר מהני תלת דהחולץ ואי משום דהובא זה השטר לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר בהא לית ליה שום זכותא ואע"ג דיש לבעל דין להשיב ולומר מדפרכינן אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא הוא [אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלמא אע"ג דהאי שטרא חספא בעלמא הוא] מ"מ הואיל ונעשה ע"פ ערכאות של עכו"ם גבי ביה הכא נמי אע"ג דהאי שטרא לאו כלום הוא הואיל והובא לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר גבי ביה לא היא דשאני התם שהשטר מתנה זה נכתב בערכאות ע"פ ערכאות ומלכא אמר דכל שטר שיכתב על פי ערכאות על הקרקע אפי' כי האי גבי ביה דדינא דמלכותא דינא דהואיל וגזירתא דמלכא היא הכי קבלו עלייהו כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים דינא דמלכותא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם. דינא. שכל בני דמלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא. הלכך הכא נמי הואיל ומצות המלך הוא כדפסיק ותני כל השטרות אפי' שטר מתנה דאוקמה שמואל משום דינא דמלכותא הכי הוה דינא אבל שטר שנכתב בכינופיא ולא בערכאות אע"ג (דתנן) [דדנו] ערכאות על פיו לא אשכחן דמלכא אמר גבי ביה דלא שייך הכא למימר דלא מרעי נפשייהו הואיל ואינם מעידים כ"א דנים לפי מה שרואים כתוב בשטר ואין לנו שום כח להוציא הבית מחזקת בעלים הראשונים וכ"ש לפי לשון שני דאיבעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים דהואיל והשטר חספא בעלמא לא זכה במתנה ולא אמרינן דינא דמלכותא דינא [מעתה הכא נמי אע"ג דדנו הערכאות והחזיקוהו בבית הואיל והשטר לאו כלום היא ל"א דינא דמלכותא דינא] וכי האי לישנא קיי"ל דפר"ח זצ"ל אוקימנא למתני' חוץ (מגיטי) [מכגיטי] נשים ושיחרורי עבדים ודייקינן מינה דמתנה כמותם וכן פסק ה"ר משה מיימון דשטרי מתנה שחותמיהן עכו"ם שהן כחרס ולית בהן מששא. ועוד אומר אני אפי' נכתב זה השטר ע"פ הדיינין דקבועין שלהן אפ"ה פסול דאין אלו ערכאות ששנינו במשנתינו שכך כתב בפר"ח פי' ערכאות מושב קבוע לדון לשרים ולשופטים ולקמן כי שנינן אליבא דר' שמעון בשמות מובהקין פר"ח שמתרחקין מדבר שקר ומקבלת שוחד כגון פלוני ופלוני שהיו באותו הזמן במידה הזאת ודווקא בערכאות במושב השופט שהוא כגון שאמרנו ואם לאו בגיטי ממון פסולין כ"ש בגיטי נשים עכ"ל וכ"כ רבינו יצחק אלפס בההיא דא"ל רפרם ערכאות תנן דוקא ערכאות דלא מקבלי שידדא אבל דיינים הקבועים שלהם אין אלו ערכאות ששניני דלא קים לן בגוייהו דלא מקבלי שוחדא וז"ל ה"ר משה בר מיימין כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי החוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו השטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב והוא שיהו עשויין בערכאות שלהן אבל במקום קבוץ פלילים בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום וכן עדי ישראל שיעידו על אלו עכו"ם שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינם (יודעים) [ידועים] בקבלנות שוחד ואם חסרו (שוטרי) [שטרי] העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרס עכ"ל. הרי פסק דבעינן שנדע בהם שאינם מקבלים שוחד וגם פסק כלישנא אחרינא דשנינן חוץ מכגיטי נשים ולא הויא משנתנו מטעם דד"ד. הרי תלתא קראי דסמיכי פר"ח ורבינו אלפס וה"ר משה בר מיימן דכולהו פסקי דערכאות דמתני' דקים להו בגווייהו דלא מקבלי שוחדא הא לא קים לן בגוייהו הא שטרא דאיתעביד אפומייהו חספא בעלמא הוא ופסקי נמי פר"ח וה"ר משה בר מיימן כלישנא אחרינא דשנינן תני חוץ מכגיטי נשים ולא הויא טעמא דמתניתין כדשמואל דאמר דד"ד ואע"ג דקיי"ל כדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא כדפר"ח (דרבה) [דרבא] קאי כותיה בהגוזל בתרא מ"מ שמואל לא אמר זה אמתני' דשטרות העולין בערכאות של עכו"ם אלא דתלמודא שני הכי ולישנא אחרינא שני חוץ מכגטי נשים ופסקי רברבתא כל"א כדפרישית והשתא דאתבריר לן דטעמא דמתניתין לאו מטעמא דדינא דמלכותא דינא אלא משום אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעין נפשייהו וכותבין להא שטרא הלכך מה"ט משוינן להו כישראלים ומפקינן ומוקמי' אפומייהו מיהו טפי מישראלים לא הוו ובעינן שיהא השטר כתוב כהלכתו ובעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה [כדפרכינן והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה] וליכא ומשני בדמהדר וכההיא דר"פ גט פשוט דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט א"ר עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה ופי' רבינו שמואל דזהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פב"פ ככל מה דכתוב ומפורש לעיל כו' ופי' טעמא משום זיופא דאי לא כתב הכי מצי מזייף. מעתה הואיל ובשטר שכתבו ישראל חיישי' לזיופא אי לא הדר וכתב וקנינא כ"ש היכא דנכתב בערכאות של עכו"ם דאיכא למיחש לזיופא דגריעי מישראלים ולא עדיפי מישראלים. ושבח והלולים. לאין כמוהו באלים. הלכך נראה בעיני דהאי שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא ולא מידי דחששא: ואשר כתבת על (ענין) [בנין] שבבית הכנסת העשוי בנין אבנים בתוך החומה מזרחית ומפני שהיו מתקלקלים ס"ת המונחים בתוכו מחמת ליחלוח הקרקע עשו ארון עץ תלוש והוציאום מתוך הישן ונתנום בחרש ומתקיימים בו יפה ושאל השואל אם מותר להרוס את הראשון ולגנוז את אבניו כדין תשמישי קדושה כי מאחר שאין משמשין בו אלא בארון של עץ מה צורך בשני ארונות הללו ופשיעותא אין שייך כאן והמקום צר לעמוד זה בפני זה עכ"ל. הרי לא שאלת [אלא] אם מותר להרוס את הראשון אבל פשיטא לך דיש בי משום תשמישי קדושה כך נראה בעיני דאין בו משום תשמישי קדושה ואע"ג דאין בידי להתירו מטעם מחובר שאינו נאסר כההיא דנגמר הדין דקבריה דרב הוו שקלי מניה עפרא לאשתא בת יומא אתו א"ל לשמואל אמר להן שפיר עבדי קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קברי העם לעכו"ם מה עכו"ם במחובר לא נאסר ה"נ במחובר לא נאסר דלא דמיא לההיא דפ' ר' ישמעאל כדפרשי רברבתא. מ"מ שמעינן מינה דקבר ועכו"ם דאינון איסורי הנאה במחובר לא איתסרי וההיא דהחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר ה"ז לא יקבר בו עולמית אוקימנא בקבר שאינו מחובר א"כ הכא נמי אם חומה מזרחית היא סלע שהיא מחוברת מעיקרא לא מיתסרא משום תשמישי קדושה. וכההיא דפרק דנהנה מן ההקדש דת"ר אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע. אבל אם היא בנין בידי אדם אין בידי להתיר מטעם מחובר דאמר רבא בהכל שוחטין פשיטא תלוש ולבסוף חברו לענין עכו"ם היה תלוש דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ובפ' האומר משקלי תניא המשכיר בית לחבירו והקדישו המשכיר הדר בו מעלה שכר להקדש אלמא דמצי מקדיש ליה ומצי נמי למיסריה. אעפ"כ נראה בעיני הא דאתינן עלה לית ביה משום תשמישי קדושה ואף על גב (ומאי) [דארון ודאי] יש בו משום קדושה דאמר רבא בפרק בני העיר מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דעייפי ליה ומנחו לספר תורה וכו'. פירש רש"י פריסא יריעה שפורסין סביב הארונות מבפנים. תשמיש דתשמיש הוא תשמישו של ארון אלמא דארון גופיה תשמיש דספר תורה הוא ובפרק במה מדליקין נמי קרי ליה ארון הקוד' כדתניא רשב"א אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים על שקורין לבית הכנסת [בית] עם ולארון הקודש ארנא אלמא ארון הקודש אתקרי וש"מ תשמישי קדושה היא אפ"ה הא דאתינן עלה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני אומר שאין אה"ק אלא עשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה. ותדע דרבא קרי ליה תיבה דאמר רבא האי תיבותא דאירפט מעבדי' תיבותא זוטרתי שרי ופירש"י שנתקלקל ונפרד מחיבורו אלמא דבכה"ג מקרי ארון הקודש. אבל זה שהוא עשוי בבנין דחומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד ס"ת ההיא לית ביה משום תשמישי קדושה ותדע דאמר רבא הני זבולי רחומשא וקמטרי דספרי תשמישי קדושה נינהו ונגנזין ופירש"י זבולי כמין דלוסקמי קמטרי ארגזין אשקרין ופרכי' פשיטא ושנינן מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי לנטורי בעלמא הוא דעבידי כאינדרונא בעלמא דמיא קמ"ל פי' קמ"ל דלאו לנטורי בעלמא עבידי אלא לכבוד עבידי הלכך יש בהם משום תשמישי קדושה. הא למדת דכל היכא דלנטורי עביד לית בי' משום תשמישי קדושה. הלכך הא דאתינן עלה שהוא בנוי בחומה קבוע' וסגרי ליה במסגר ההוא לנטורי עביד ודין אינדרונא אית ליה ולית ליה [דין] ארון הקודש לטעון גניזה. ואע"ג דיש בידי לפרש דה"ק מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי לנטורי עבידי הלכך הואיל ולנטורי עבידי לית בהו משום קדושה קמ"ל [אע"ג] דלא עבידי לכבוד אלא לנטורי אית כהו משום קדושה. וכיוצא בזה אשכחן דבעינן כה"ג לפרש בפ' אלו מציאות דאמר מר השואל ס"ת מחבירו לא ישאלנו לאחר ופרכי' מאי אריא ס"ת אפי' כל מילי נמי דארשב"ל כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ושנינן ס"ת אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וקיימא לן דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה [בממוניה קמ"ל דהתם ע"כ הפי' מהו דתימא הואיל וקיי"ל דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה] ישאלנו לאחר קמ"ל דאע"ג דניחא ליה לא [ישאלנו] משום דדילמא לא מהימן ליה ההוא אחרינא. דאי פרשת קמ"ל דלא ניחא ליה לקיים מצוה בממוניה קשיא ההיא דפ"ק דפסחי' דאמר התם לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא דניחא ליה לאינש לקיים מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ניחא ליה לאינש דליקיים מצוה בממוניה. אעפ"כ הכא לא ניחא לי לפרש כך דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו מאי קשיא לי הכא דאימא מילתא להוציא הלכה ממשמעותא דהניחא התם דחקה ליה שמעתא למיפק ממשמעותה משום קושיא דפסחים אבל הכא מאי קשיא לן דניפוק הלכתא ממשמעותא. ותו נראה בעיני דהואיל שהיו מתקלקלין ס"ת המונחים בתוכו א"כ לא היה ראוי לתשמישי קדושה ולא חלה עליו שום קדושה דהאי לא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה הואיל שהוא מקלקלן: ואשר כתבת על המביא גט ממדינת הים אם צריך ליזהר שלא יתננו לה בלילה כיון דהוי דין שהרי שליח מצטרף עם השנים להיות שלשה לקיום הגט וקיום שטרות הוי מעשה ב"ד כדמוכח בכתובות ובחזקת הבתים גבי קנין בפני שנים אצ"ל כתובו דמעשה ב"ד בעי תלתא. או שמא כיון דקיום שטרות דרבנן יכול ליתנו לה אף בלילה אע"ג דאמרי' ביש נוחלין ובסנהדרין שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין אלמא כל מעשה ב"ד אפי' מדרבנן אין לעשות בלילה דמתנת שכיב מרע מדרבנן כר"נ בפ' מי שמת יש להעמידה במתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין וכמ"ד מתנת ש"מ דאורייתא אבל קיום שטרות דרבנן אפשר דכשר בלילה דהוי כגמר [דין] כמו חליצה למאן דמכשר בפ' מצות חליצה ומפרש התם טעמא דבגמר דין דמיא ע"כ לשונך. נפלאתי על חכם כמותך שאתה מביא מקיום הגט שהוא דרבנן על נתינת הגט מידו לידה או מיד שלוחו לידה שהוא דאורייתא המתירה לשוק ופוסלה לכהונה למיקם עליה בלאו דגרושה. ונראה בעיני ראשה שקבלה גיטה בלילה שאינה מגורשת דתחילת דין שפטינן ביום ולא בלילה כדתנן פ' אחד דיני ממונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרי' בגמרא מנא הני מילי א"ר אחא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ואין לומד דמצוה בעלמא קתני מיהו אם התחיל בדינו בלילה בדיעבד כשר דינו. דהא ר"א מפסיל חליצה בדיעבד משום דסבר חליצה בתחילת דין דמיא. הא למדת דאם התחיל בדינו בלילה דאפי' בדיעבד דיניה לאו דינא הלכך נתינת הגט בלילה לא הויא נתינה ואינה מגורש' דמשפט כתיב ביה כההיא דפ' המגרש דאביי אשכחיה לדב יוסף דהוה קא מעש' אגיטא א"ל הא אנן הדיוטו' (תנן) [אנן] ותני' אר"ט כ"מ שאתה מוצא אגוריאות של עכו"ם אע"פ שדיניהם דין אי אתה רשאי להזדקק לפניהם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות (אלא) [אלמא] דהאי קרא דאלה המשפטים מיירי נמי בגיטין ומשפט פסול בלילה (אבל) [אפי'] בדיעבד כדפרי' וא"ת האי קרא דושפטו את העם מוקמי' לה בליל' הלכך נתינת הגט בלילה שהוא תחילת הדין פסול אפי' בדיעבד מידי דהוה אחליצה דקיי"ל שהיא תחילת הדין דתנן בפ' מצות חליצה חלצה בלילה חליצתה כשירה ר' אליעזר פוסל ואוקמינן דבהא פליגי דר"א [סבר] חליצה כתחילת דין רמיא ות"ק סבר חליצה בגמר דין רמיא ופי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל בתחילת דין דמיא דע"י חליצה קא מתחלא למתבע כתובתה ולמ"ד כגמר דין דמיא ע"י חליצה דכגמר דין כתובתה כגבויה דמיא וה"נ יש לי לומר דפליגי בנתינת הגט דעל ידו גובה כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לר' אליעזר על ידו קא מתחלא למיתבע כתובתה ולרבנן ע"י גט כתובתה כגבויה דמיא וקיי"ל כר"א דחליצה בתחילת דין מדאמר ר' אבא בר חייא קטוספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה ואמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה פירש"י וכן ריב"ן (דלגבותא) [דלגנותיה] קאמר שמואל כלומר שחולק על רבי אבא בר חייא דמכשיר בלילה וסובר דחליץ בליליא חליצתה פסולה ואסיקנא אב"א כולה נמי יחידא' קתני לה דתניא אר"י בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק ביחידי בלילה והכי קיי"ל וכ"מ באלפס וז"ל אמר שמואל כמה רב גובריה דעביד ביחידאה דתניא א"ר ישמעאל בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק וביחידי בלילה למימרא דלית הלכתא כותיה עכ"ל אבל לישנא קמא לא הזכיר ש"מ דכי האי לישנא ס"ל ותו דכתב בפירוש למימרא דלית הלכת' כותיה ואמרי' נמי ר"פ כל הגט במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולין ופוסלין ובתשובות הגאונים שבספר המקצועות כתב וצריכין ב"ד למקבע דוכתא ביממא דלית הלכתא כי האי מתני' דקתני חלצה [בלילה] חליצתה כשירה אלא כר"א דפסיל עכ"ל ובפר"ח כתב אי בעית אימא הני כולהו מכשר בכולהו לכתחילה דתניא א"ר ישמעאל בר' יוסי כו' משמע דלא פליג שמואל אלא לכתחילה וע"ז דקפיד על (רב) [ר' אבא] בר חייא קטוספאה שעשה לכתחילה אבל בדיעבד משמע מלשונו דמכשיר שמואל. מיהו לא מסתבר לי אלא כדברי (דאתי') [רבותי'] דפסלי אפי' בדיעבד וכן פסק ה"ר משה בר מיימן דחליצה בלילה פסולה. וכ"כ רבי' אלפס בסידור חליצה שלו ברישא צריכין בי דינא למיקבע דוכתא ביממא הלכך אתבריר לן דחליצה בלילה פסולה הלכך נתינת דגט בלילה [נמי פסול] דחד טעמא היא כדפרישית. ותו נראה בעיני דאפי' למ"ד חליצה כגמר הדין מודה בנתינת [הגט] דהיא תחילת דין. שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה לאו מטעם כתובה אלא ר"א דסבר שהוא תחילת דין מפני שיבמה לשוק בלאי והשתא הוא דמתחיל להתירה ולת"ק דאמר שהיא כגמר הדין מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עליה חלץ לה פקע לה איסור לאו הלכך דמי לגמר דין אבל נתינת [גט] מכי יהיב לה גיטא פקעה לה כל האיסור ואין שייך בהו תחילה וסוף ולד"ה בתחילת הדין. הלכך נתן לה גיטא בלילה לאו כלום הוא ולא מיגרשא אפי' נתן לה מידו לידה וכ"ש שלוחו שצריך קיום שאם נתן לה בלילה לאו כלום הוא. הלכך נראה בעיני אשה שקבלה גיטא בליליא ל"ש מידו לידה ל"ש מיד שלוחו ל"ש באותה מדינה ל"ש בבא ממדינת הים אחרת לאו כלום הוא ואינה מגורשת כלל. והא דתנן בהקורא למפרע כל היום כשר לקרות את המגילה וכו' ולא קתני ולנתינת הגט הא לא קשיא דה"נ לא תני חליצה ודינין דלא קתני אלא מצות עשה דחובה וזמן קבוע. ודבר זה לא כתבתי לסמוך עלי בשעת מעשה עד שאשמע דעת רבותי מה יאמרו אע"פ שנראה בעיני כמו שהוכחתי מחליצה מדכתיב ביה משפט. ואע"ג דמייתי לה אעישוי גט ולא אשכחן דמייתי ליה אנתינת גט אפ"ה ליכא למימר דדוקא אעישוי כתיב ואלה המשפטים ולא אנתינה. וראיה לדבר בהחולין דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה ופירש"י וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דה"ט דאין מטבילין גד בלילה ואע"ג דלא אשכחן דכתיב משפט אטבילת גר אלא באמור [אל] הכהנים כתיב גבי מברך את השם וגבי מכה נפש אדם ונפש בהמה משפט אחר יהיה כגר כאזרח יהיה ובשלח לך אנשים גבי קרבנות תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם ובכי תצא כתיב לא תטה משפט גר. דהיינו שהוא תובע אחרים ממון או אחרים תובעין אותו (אלא) [אבל] בטבילת גר לא אשכחן דכתיב משפט דלא כתיב טבילת גר בתורה אלא דילפינן לה מאבות דהא כתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. אפ"ה לא אמרינן דמשפט דכתיב בגר היינו דוקא לענין מברך ומכה וקרבנות ודיני ממונות ולא לענין טבילה דלא כתיבא באורייתא אלא מוקמינן ליה אבל עניני גר ואפי' אטבילת גר אע"ג דלא שייך בטבילתו שום דיני ממונות שאינו גובה שום ממון ע"י טבילתו ופסקינן הלכתא דאין מטבילים גר בלילה. מעתה יש לי ללמוד מיכן אפי' אי הוה כתב ואלה המשפטים בפירוש (אכל) אעשוי אין לומר דדוקא אעישוי קאי ולא אנתינת גט בק"ו מטבילה שאינה גובה ממון ק"ו נתינת גט שהיא [גובה] כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג ופטור מקבורתה ומפרקונה ושייך ביה דינא טובא כ"ש דמוקמינן ביה המשפטים. ושפיר ילפינן מינה דאין נותנין גט בלילה דמשפט כתיב ביה אלא ביום דווקא. וכי תימא לבעי נתינת גט תלתא ולא אשכחן דהוזכרו תלתא אלא במביא גט ממדינת הים משום גקיום שטרות בשלשה וגבי ביטול גט בהשולח ואמאי הואיל ונתינת גט משפט כתיב ביה לבעי תלתא כדא"ר יוחנן גר צריך שלשה משום דכתיב ביה משפט. לא היא דע"כ תלתא דקאמר ר"י היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונות גופייהו דא"ר חייא בר אבא אר"י לית ליה עירוב פרשיות לית ליה תלתא אלא ע"כ תלתא דקאמר מדרבנן היא דקאמר והא נמי דדייקי' מדרב ספרא ש"מ מדצריך שלשה היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונו' חד כשר דאוריית' דקיי"ל כרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דשמואל קאי כותיה כדאוקימנא דאית ליה דשמואל ולשמואל ה"ה אפי' חד אלא קמ"ל דאפי' שנים נקראו ב"ד חציף ופסיק כה"ג כשמואל אע"ג דרבא פליג עליה משום דרב נחמן קאי כותיה דאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא דייננא אפי' יחידי הלכך גר אע"ג דכתיב ביה משפט חד סגי מדאורייתא. מיהו טבילה ודאי ביום בעי מידי דהוה [אמשפט] דדוקא ביום אע"ג דסגי בחד הלכך נתינת גט נמי אע"ג דכתיב ביה משפט לא בעי תלתא ובפני חד שיודע להקרות סגי אלא דבעינן תרי שימסור הגט לפניהם. דלא מיבעיא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי אלא אפי' לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי מסירה [בתרי] דאין דבר שבערוה פחות משנים הרי קיימא לן שצריך למסור לה הגט בפני שנים ואותם שנים שמוסר לפניהם בעינן שידעו להקרות את הגט דאמר מרימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייהו ופירש"י דהיינו עדי מסירה הלכך הואיל ויהבו לה באפי תרי שיודעין להקרות הן הן עדי' הן הן דיינין דהואיל ויהיב ליה להאי גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כי האי גוונא עד נעשה דיין אפי' בדאורייתא כההיא דפ' החובל דר"י נשיאה עד ודיין הוה ואפיק מיניה מנה צורי ופלוגתייהו דר"ט ור"ע אוקי שראו בלילה שאינו ראוי לדין [אבל ביום] עד נעש' דיין אע"ג דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה ותנן בפ' ראוהו ב"ד ראוהו בית דין בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש ופרכי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה ופרכי' לימא מתני' דלא כר"ע ושנינן אפי' תימא ר"ע ע"כ לא קאמר ר"ע התם אלא בדיני נפשות וכו' אבל הכא אפי' ר"ע מודה. שמעינן נמי מהתם דהיכא דראה ביום שהעד נעשה (בלילה) [דיין]. ואע"ג דסתרין אהדדי דהחובל ודראוהו מ"מ שמעינן מינה דהיכא דראה ביום שהעד נעשה דיין. הלכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה. ומגמגם מה שאומר משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ולא אכתוב עד אראה מה שישיבני רבותי על הגט. ונראה בעיני דקיום שטרות אפי' בלילה וכן קיום הגט אף ע"ג דאין נתינתו כ"א ביום מדאמר בפרק האשה שנתארמלה גבי שלשה שישבו לקיים את השטר ש"מ עד נעשה דיין ופרכינן מראוהו שלשה והן ב"ד וכו' ושנינן הנח עדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן ותימא דפריך לה מינה והא אוקימנא שראוהו בלילה ואילו שלשה שישבו לקיים את השטר ע"כ ביום עסקינן אם אין קיום שטרות בלילה. אלא יש לי ללמוד מיכן דקיום שטרות אפי' בלילה ורב הונא סתמא קאמר שלשה שישבו לקיים את השטר ואפי' בלילה ופריך שפיר מראוהו ב"ד דאוקמה בלילה. הלכך לא היה לך (להדיא) [להביא] מקיום הגט על נתינת הגט ותלתא דבעינן בקיום הגט לאו משום דמעשה ב"ד אלא משום שיהו נראים בב"ד שלא יהא עד מפי עד כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים: ואשר כתבת דשם האיש ושם האשה אם הם מגופו של הגט אם לאו כך נראה בעיני דודאי גופו של גט ועיקרו הוא וכל שלא נכתב בו שם האיש ושם האשה פסול גמור הוא מדאורייתא דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום שם האיש ומקום שם האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום מלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר [מקום המעות מקום השדה ומקום הזמן] מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכולן ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה ואמרינן בגמרא מאי מפני התקנה א"ר יוחנן מפני תקנת הסופר ורבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ובדין הוא דאפי' טופס נמי לא לכתוב ומשום תקנת סופר שרו ליה רבנן ר' יהודה פוסל בכולן גזר טופס דגט אטו תורף דגט וגזר שטרות אטו גיטין ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים טופס דגט אטו תורף דגט גזר שטרות אטו גיטין לא גזור ופירש"י דגזירה לגזירה היא א"כ טופס דגט אטו תורף דגט חדא גזירה היא וש"מ דתורף היינו שם האיש ושם האשה דאורייתא ובדברי ר' יוחנן נמי דקאמר דמשום תקנת סופר שרו ליה רבנן פי' ובלבד שישייר תורף לכותבו לשמה בעי דהא כי כתיב וכתב לה אתורף הוא דכתיב ופי' רש"י אתורף כתיב ובקרא כתיב כריתות דהיינו תורף. הא למדת דתורף הוי עיקר הגט דאורייתא דהיינו שמו ושמה כך פי' רש"י בפ"ב בההיא דתנן אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ופירש"י גילויו של גט מקום האיש והאשה והזמן. ואין לומר כלל דתורף דשמעתין דאמרי' דגזר טופס אטו תורף דהיינו הרי את מותרת לכל אדם דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא שם האיש והאשה ותו מדשני שמואל בלישניה דהכא קאמר הרי את מותרת והתם קאמר תורף ש"מ לאו היינו הרי את מותרת אלא שם האיש והאשה שהוא פסול מדאורייתא וכ"כ בערוך [ערך] טופס מקום האיש והאשה ומקום הזמן זהו תורף והשאר טופס וכ"כ ה"ר משה בר מיימן. ותו אמרינן בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' זעירא מפסולו אתה למד הכשירו ואלו כתב [כולו] לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה דשמא כשר ודכוותא כתב כולו שלא לשמה ושם האיש ושם האשה לשמה כשר. הא למדת דאפי' כתב הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה הואיל וכתב שם האיש ושמה לשמ' דכשר דהא כולו קתני. ואילו שמו ושמה שלא לשמה אע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם לשמה פסול ואי שמו ושמה אינם עיקר הגט וכשר מדאורייתא כי כתבם שלא לשמה מאי הוי והתניא אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לפיכך לא פסלה בהו מחשבה ורמינן ומייתינן מקדשים אגיטין כדפריך רבא סתמא דגיטין אסתמא דקדשים וקרו להו רב פפא מילי מעלייתא. ורבינו יואל הלוי זצ"ל כבר דיבר בזה והביא מפ"ב דההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה ויהב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך אמר רב יוסף למאי ניחוש לה וכו' עד הא בעינן שמו ושמה ושם עירה אלמא אפי' בדיעבד פסלינן היכא שלא כתב שמו ושמה שם עירה ושם עירו מיהו אינה ראיה דאיכא למימר מדרבנן הוא דפסול ותדע דהא פריך נמי מעירו ומעירה והא ודאי מדרבנן הוא אם לא נאמר דכדי נסבה אגב שמו ושמה. מיהו ע"כ מעירו ומעירה נמי פריך דהא קיי"ל שינה שמו ושמה שם עירו ועירה הולד ממזר אפי' לחכמים אם לא נאמר שיותר הוא רע כששינה שמות דהוי כמזוייף. מיהו ראיה שלימה היא לפסול מדרבנן. וההיא דכל הגט שכתבת אינה ראיה כלל להתיר מן התורה דהא בהנהו גיטי שמות כתיבי בהו דהא כתבו לשם הגדולה ואיכא כריתות ועידי מסירה כי לידה מסר הרי מיד כשבא לידה הותרה לשוק דכל שני יוסף בן שמעון הם חששא (וטענות) [וטעיות] והכא כיון דידע דכתב לשם הגדולה ומסר לידה תו לא חיישינן שמא לא לזו ניתן אלא לחבירתה. אך מ"מ נראה בעיני דכל גט שלא נכתב בו שם האיש ושם האשה דפסול מדאורייתא כדפרי' מהכותב טופסי גיטין ומירושלמי. וכן כתב מורי רבינו שמחה ופסק בפירוש שאם לא הזכיר שם האיש ושם האשה פסול ופי' דלא דמי למגילת סוטה שא"צ להזכיר שמה משום דסתמא כשר היכא דאיכתיב לשם אלות ולא אינתקא לשם אשה אחרת דהיינו שינה שמה שלא כתב לשמה כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין אבל סתמן כשר אבל גט סתמא פסול כך פי' בסדר עולם שלו הרי פי' דמשום דסתמא פסול בעינן שמו ושמה הא לא כתב שמו ושמה פסול מדאורייתא. וכן האמת בעיני. ואתה אדני בנאי. לשם הבורא קנאי. ואני קיימתי צווייך וכתבתי דעתי ומה שיכתובו רבותי שבריינוס ושבצרפת ע"ז נסמוך הלכה למעשה: יצחק בר משה נב"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף