אור זרוע/יבום וקידושין/תרלח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור זרוע יבום וקידושין תרלח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ ואם היבם רוצה ליבם והיבמה אינה רוצה להתיבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה אי מצינן לאטעויי ליה שנאמר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ כדפירש"י זצ"ל וכן ריב"ן זצ"ל. והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה ליבם והיא אינה רוצה להתייבם שאין כופין אותו כלל וכן סובר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל בזה"ז שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם והיכא שהוא רוצה והיא אינה רוצה אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל ור"ת זצ"ל פסק דבזה"ז מצות חליצה קודמת ואפי' שניהם רוצים להתייבם והם סתם בנ"א ולא אתבריר לן ולא קים לן בגווייהו שמתכונים לשם מצוה כופין אותן במילי ומבקשים אותם [להתרחק] מן היבום אבל אי הוה בריר לן וקים לן בגויה שמתכוונים לשם מצוה כגון ר' יוסי בן חלפתא וכגון ההוא שכנס י"ב יבמות אם רוצים ליבם אין מוחין בידם ואם רוצים לחלוץ אע"ג דבריר לנו וקים לן בגוייהו שמתכונים לשם מצוה אפ"ה אין כופין אותם ליבם ומניחין אותם לחלוץ:

אסקינן בפ' החולץ תנן התם מצות יבום קודמ' למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשום מצוה [עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה] אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום א"ר ואין כופין. פירש"י תנן התם. במסכת בכורות. אמר רב ואין כופין. אי ניחא להו לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא דלאו למצוה מכוני ופגע בערוה אלא אי בעי ליבם מיבם ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים אי מצינן לאטעויי [ולומר ליה] חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כפינן ליה וחליץ דא"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקי' הלכת' פרק אע״פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כייפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו עכ"ל רש״י וכן פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל הכל כרש"י והוסיף דאי בעי מיבם אע"ג דאיהי לא בעיא ליה דתנן פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ולא קתני כופין כ"ש היכא דלא נדרה הנאה ממנו דלא כפינן ליה למיחלץ ואי בעי מיבם ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים וכו' וסיים הכל כמו רש"י. הרי פי' להדיא דהיכא שלא נתנה אמתלא לדבריה ואמרה לא בעינא ליה שאין כופין אותו לחלוץ אלא שבקינן ליה ומיבם. משמע פירש"י דדוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלה כתובת' וכן פי' רבינו יהודה בר נתן ושקלה כתובתה כשתתן אמתלא לדבריה ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כמו כן סובר שאם שניהם רוצים להתייבם שאין מוחין בידם והיכא שהוא רוצה ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו כלל לחלוץ ומפרש דהא דאמר רב הכא אין כופין דמיירי בכל ענינים דאין כופין כלל לחלוץ ומדקדק מכל הני עובדי דפרק מצות חליצה כגון ההיא דאתיא לקמיה דרחב"א אמר לה בתי עמודי אמר' ליה אימא ישיבתה זו היא עמידתה אמר לה [ידעת ליה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מיד אמר לה] לא ניחא לך אמרה ליה לא אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ לה א"ל השתא מינך איפסלא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא וכן ההוא עובדא דהתם דא"ל חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מה צורך היה להם להטעות הוו להו למיכפינהו מיהו י"ל שכך היא תקנת חכמים להטעות ואם לא יוכלו להטעות אז יכפוהו מיהו תימא אם יכולין לכוף מה צורך בטעות. מיהו גם לרבינו יצחק ע"כ יותר טוב להטעותו מלכופו הלכך גם לרש"י ניחא בהכי שמהדרינן לכתחילה להטעותו אם נוכל כי כן יותר טוב ואם לאו אז נכפנו. ומה שהביא ראיה ממוכח שחין ובורסי אומר ר"י דאין מיכן ראיה לשאר אמתלות דשאני התם דהוו מהנך שכופין אותו להוציא כדתנן בהמדיר אלו שכופין אותו להוציא מוכח שחין ובעל פוליפוס והמצרף נחושת והמקמץ והבורסי. ומה שהביא ראיה מפ' אע"פ דא"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אומר רבינו יצחק דלאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפי' בלא אמתלא משום דחליצה קודמת כדאוקימנא התם כמסקנא הא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום וא"כ לדברי רש"י זצ"ל שמביא ראיה משם דכפינן ליה לחלוץ לדבריו אפי' בלא אמתלא הול"ל דכופין אלא ודאי לאו ראיה היא ואדרבה אומר רבינו יצחק דיש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה היא ל"ל למימר דאין [כותבין] אגרת מרד עדיפא מניה הול"ל דכופין אותו לחלוץ מיהו י"ל דלא קאמר כופין משום דליכא אמתלא. מיהו רבינו יצחק סובר דאין כופין כלל לחלוץ אפי' יהבה אמתלא לדבריה ור"ת זצ"ל פוסק דאם הם סתם בנ"א דלא קים לן בגוייהו ולא בריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפי' שניהם רוצים להתייבם מבקשין מהם ומרחקין אותן מן היבום וכופין אותן במילי שלא יתייבמו זה לזה אבל אם הם בנ"א דקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה כגון ר"י בן חלפתא וכגון ההוא שיבם י"ב יבמות אם הם רוצים להתיבם אין מוחין בידם ואם הם רוצים לחלוץ אע"ג דקים לן בגוייהו ובריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפ"ה אין כופין אותם לייבם ומניחים אותם לחלוץ דתניא לקמן בשמעתין אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשום דבר [אחר] כאילו פוגע בערוה וקרוב לי בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבוא עליה מ"מ ופסק ר"ת הלכה כאבא שאול ומביא ראיה מרפ"ק דפרכי' וליתני מן היבום ומן החליצה ושנינן הא מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום אלמא סתם לן תנא כאבא שאול וההיא סתמא נמי דפ"ק דבכורות דמייתי הכא בשמעתין נמי באבא שאול ולקמן פ' ב"ש תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים בחליצה כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות כו' ואמרי' פ' אע"פ א"ר פדת א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו ליבם אין נזקקין לו משמע דמצות חליצה קודמת לר' יוחנן וההיא דלעיל בשמעתין דאיתמר ביאת קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא וכו' עד דאיכא דאמרי בביאה כ"ע ל"פ דביאת קטן עדיפא אלמא דלר"י מצות יבום קודמת דהא אפי' ביאת קטן עדיפ' מחליצת גדול. אומר ר"ת דההיא באותן בנ"א שקים לן בגוייהו וברור לנו שמתכוונים לשם מצוה כגון ההיא דריש פ"ק דיבמות ירושלמי ר' יוסי בר חלפתא יבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל אילו הן ר' ישמעאל בר' יוסי [ר' לעזר בר' יוסי ר' מנחם בר' יוסי] ר' חלפתא בר' יוסי ר' אבדימס בר' יוסי וכגון ההוא שייבם י"ב יבמות כדאמרי' בירושלמי דיבמות מעשה באחד שנפלו לפניו י"ב יבמות ביחד ולא רצה ליבמם אמר מי יפרנס כל אלה אתי לקמיה רבי אמרה כל אחת אני אפרנס חדשי אמר מי יפרנס חודש העיבור א"ר אני אפרנס חודש העיבור ויבמם ונתעברו היבמות כולם תאומים בחודש העיבור באו כולם לבית רבי והיה ר' יושב בעליה ושמע ר' צעקת הנערים הקטנים אמר מה קול צעקה באזני א"ל הנשים וילדיה' אשד נדרת לכלכלם חודש העיבור מיד הביט רבי מן החלון והכירם וצוה וכלכלם חודש העיבור. דווקא כל הני קאמר ר"י דביאה עדיפא מחליצה אבל בסתם בנ"א סבר דמצות חליצה קודמת למצות יבום והא נמי דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אוקימנא במסקנא במשנה אחרונה שאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום ותו כי משני התם פ' אע"פ [כאן במשנה ראשונה] כאן במשנה אחרונה לישני ליה דכולהו כמשנה אחרונה והא כאבא שאול והא כרבנן. אלא ש"מ שרוצה להעמידן כולן כאבא שאול דהלכתא הכי. והא דאמר בהחולץ א"ר אמי בר אבא א"ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה לא קיי"ל כותיה ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ומהני עובדי דלקמן פ' מצות חליצה שהיו מטעין היבם לחלוץ אין להביא ראיה שמצות חליצה קודמת היכא שרוצים שניהם להתייבם די"ל דשאני התם שהיבמה אינה רוצה להתייבם ולכך מטעים אותו לחלוץ וזו היא עצה הוגנת שמצריכין לו לחלוץ על כרחו כיון שאינה רוצה להתייבם כגון ההיא שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה וכ"כ בפר"ח פ' אע"פ וסוגיא דשמעתא כשמואל סלקא משמע שבא לפסוק דמצות חליצה קודמת והכא בהחולץ כתוב בפר"ח השתא קיי"ל כרבה דאוקמה למתני' כרבנן דאמרי על איזה דרך שכנסה קיים מצות יבום א"כ רוצה לומר דאין הלכה כאבא שאול אלא כרבנן דאמר מצות יבום קודמת וכ"כ באלפס דקיי"ל כרבנן דאמרי יבמה יבוא עליה מ"מ וליתא לפיסקא דהחולץ דרבה לא בא לפסוק הלכה כרבנן אלא פליג אדרב יצחק בר אבדימי דפי' ברייתא כאבא שאול דוקא ובא רבה לומר דמיתוקמא אפי' כרבנן. וא"ת הואיל דפרישית דאפי' שניהם רוצים להתייבם מוחין בידם מאי האי דקאמר רב ואין כופין אדרבה כופין לחלוץ כדפי' לעיל. ומפר"ת זצ"ל דארישא קאי דקתני מצות יבום קודמת למצות חליצה ואמר רב דאם רוצים לחלוץ אין כופין אותו לייבם ואע"ג דגבי פדייה ויעידה פשיטא דאין כופין כדתנן פ"ק דבכורות מצות פדיה קודמת למצו' עריפה שנאמר אם לא תפרה וערפתו מצו' יעידה קודמת למצו' פדיה שנאמר אם לא יעדה והפדה מצות יבום קודמת למצו' חליצה כו' דאע"ג דגבי פדיה ויעידה פשיטא דאין כופין הכא גבי מצות יבום הוה ס"ד דכופין משום דכתיב להקים לאחיו שם בישראל קמ"ל רב דאפ"ה אין כופין ליבם היכ' שרוצ' לחלוץ. ואע"ג דלא קיי"ל כמשנה ראשונ' הוצרך לומר רב דאין כופין דאיכא נפקותא אף למשנ' אחרונ' כגון באותן שאנו יודעים בבירור שמתכונים לשם מצוה כגון ר"י בן חלפת' וכגון ההיא שייבם י"ב יבמות דפרי' לעיל דאפ"ה אין כופין אותם לייבם אלא אמרי' להו אי צבית לייבם ייבם אי צבית לחלוץ תחלוץ. והיינו דאסקינן ואף רב יהודה סובר דאין כופין לייבם אפי' במתכוין בודאי לשם מצוה מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצת' ואמרנ' ליה אי צבית לייבם ייבם ואי לאו איטלע ריגלא דימינא משום דמסתמ' מיירי באותן [שבאו] לפנינו [לחלוץ] דאז אנו יודעים שאין מתכוונים אלא לשם מצוה ולא לשם נוי ואישות וממון ולהכי אמרי' להו אי צבית ליבומי יבם מיהו בסתם בנ"א דלא קים לן בגוייהו ולא בריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפי' שניהם רוצים להתייב' מבקשין מהן לחלוץ ומרחיקין אותם מן היבום וכופין אותם במילי שלא יתייבמו וכ"כ מורי רבינו יהודה בר יצחק פ' החולץ שכופין אותו במילי לחלוץ וכ"כ רבינו שמשון פ' אע"פ כופין אותו במילי לחלוץ רק אין כותבין עליו אגרת מרד אם תבעה לחלוץ ואינו רוצה כן פוסק ר"ת ואין הלכה כחזרו לומר וה"נ אשכחן פ' גיד הנשה גבי אין הטבחים נאמנים דאין הלכה כחזרו לומר. וכן משמע בפר"ח שסובר דארישא קאי וזה לשונו. תנן התם בכבורו' פ"ק מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה [ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה] אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה ולא תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אלא אמר רב אין כופין וכי הוו אתו לקמיה דרב אמר להו בדידך תלא רחמנא אי ניחא לך ליבם ייבם ואי [לא] ניחא לך לייבם חלוץ עכ"ל הרי פי' כפיר"ת מילתא דרב ארישא מיהו מ"ש בפר"ח חזרו לומר כו' פי' משובש הוא שאין זה מן המשנה אלא לפרש ארישא דמשנה קאי. מיהו בזה"ז אם היבם נשוי הרי אינו יכול לייבם משום תקנת רבינו גרשון שגזר על שתי נשים וכתב ה"ר יצחק הלכן זצ"ל דפ"ק דכתובות בההיא דמסיק ואיכא דבעו לה מיבעיא חלה מהו התם טעמא מאי משום דאניס הכא הא אניס א"ד התם אניס בתקנתא דתקינו לה רבנן וכתב ה"ר יצחק הלבן מיכן אני מדקדק דכל האנוס בתקנתא דרבנן אין לו להפסיד מה שבידו ועכשיו שאם יאמר יבם איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתן לי כך וכך דוחקין אותו שיחלוץ דהשתא כמו תקנתא דרבנן היא שאינו יכול לישא אשה אחרת. וגדולה מזאת שנינו ביבמות פ' ב"ש המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלוץ לה אע"פ שכמו מקצת פשיעותא היא וכ"ש כה"ג ואין מניחין את היבם לדוחקה לשום דבר אלא כופין אותו ויחלוץ עכ"ל. ונראה בעיני אני המחבר דכופין אותו בשוטים לחלוץ וגם כפייה דרש"י היכא שנתנה אמתלא לדבריה כדפרי' לעיל נרא' בעיני שכופין אותו בשוטים דהא כיון שאינו יכול לייבם שאסור בשתי נשים משום תקנת ר"ג זצ"ל וגם היכא שנתנה אמתלא לדבריה שאינה יכולה להתייבם לו ודאי כופין אותו בשוטים ורדינן ליה בשוטים עד שיחלוץ. דאי במילי ופירש"י פ' דמדיר במילי היינו שמיסרים אותו בדברים מאי איכפת לן באותה כפייה כדאמ' התם בדברים לא יוסר עבד. אבל כפייה דר"ת דפרישי' לעיל במילי מאי סברא היא. ונראין הדברים דמאחר שהוא אומר שאינו מתכוין לשום נוי ולא לשום אישות ולא לשום ממון אע"ג דאין אנו מניחין אותו לייבם משום דלא קים לן בגויה ולא בריר לן לשם מה מתכוין מ"מ מאיזה טעם נרדהו בשיטים אלא ודאי כופין אותו במילי שמיסרין אותו בדברים ומבקשין אותו ואין לומר דכופין במילי היינו שמתא דשמתא עדיפא משוטים כדאר"פ מקום שנהגו דבמערב' מימנו אנגדא דבי רב ולא מימנו אשמתא אלא כדפירש"י פ' המדיר במילי היינו שמיסרים אותו בדברים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף