אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/כ

יום חמישי כח כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף כ

הגדרת 'יום' ו'לילה' בהעמדת השמש

קושיית הדברי יואל מדוע זרחה השמש להרווחת מעות נקדימון וכיצד הועילה זריחתה

בגמרא במסכת תענית (יט:-כ.) מובא המעשה המפורסם בנקדימון בן גוריון: תנו רבנן, פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד, אמר לו הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני נותן לך שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף. וקבע לו זמן.

כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים; בשחרית שלח לו, שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא. בצהרים שלח לו, שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו, שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי שעות ביום. לגלג עליו אותו אדון, אמר, כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים. נכנס לבית המרחץ בשמחה.

עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב. נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו.

עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש, כשפגעו זה בזה אמר לו [- נקדימון לאדון], תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך. אמר לו, יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו.

חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה ואמר לפניו רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך. מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון, אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי. תנא, לא נקדימון שמו אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון שנקדרה חמה בעבורו.

והקשה הדברי יואל מסאטמר (פרשת החודש) שלכאורה יש להבין, שהרי בפשטות נראה שאכן באותה שעה כבר שקעה החמה, כי אם לא כן הלא היה יכול להוכיח לו שלא הגיע עדיין זמן השקיעה. ומכיון שהוזקק לנס שתזרח החמה, משמע שבאמת כבר היה אחר השקיעה, ואם כן באמת לא נתקיים התנאי והגיעו המעות לאותו אדון. ואם היה תובעו לדין היה יכול להוציא ממנו המעות על פי דין כיון שהגיע זמן הפרעון. ומעתה צ"ב, מה בכך שזרחה חמה בדרך נס, הלא כבר זכה האדון במעות אלו בזמן השקיעה, וכיצד ע"י נס נשארו המעות אצל נקדימון שלא כהלכה והפסיד אותו אדון.

עוד תמה שם האדמו"ר מסאטמר, על המשך דברי הגמרא: תנו רבנן שלשה נקדמה להם חמה בעבורן, משה ויהושע ונקדימון. ואינו מובן כלל, דהלא במשה ויהושע נעשה הנס בשביל כלל ישראל, אבל איך יתכן שיעשה נס כזה של העמדת החמה רק בשביל הרווחת מעותיו של נקדימון. והלא "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות" (חגי ב ח) ובדואי שהיה יכול להשפיע המעות גם בדרך הטבע, ולמה יצטרך בשביל זה להעמיד החמה שלא מצינו דבר כזה בשום מקום שבשביל צורך מעות ייעשה נס גדול כל כך.

תמיהת מהר"ם אלשקר ששקיעה דר"ת אינה לפי האמת ויישוב הדברי יואל

וביאר הדברים באורך גדול, ונזכיר תמצית דבריו. דעת רבינו תם ידועה (תוספות שבת לה:) שיש שתי שקיעות, השקיעה הראשונה כשחמה מתחילה להיכנס בעובי הרקיע, והשקיעה השניה בסוף השקיעה אחר שנכנס כולה בעובי הרקיע. והנה מהר"ם אלשקר בתשובה (סימן צו) תמה על דעת ר"ת, שהרי בגמרא בפסחים (צד:) נחלקו חכמי ישראל וחכמי אומות העולם כיצד הילוכה של החמה. שחכמי ישראל אומרים, ביום מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים, ביום מהלכת מתחת לרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. ואיתא שם בגמרא: אמר רבי, ונראין דבריהם מדברינו. ומעתה, תמה מהר"ם אלשקר, מאחר וכל יסוד דברי רבינו תם מבוסס על תחילת כניסת החמה לרקיע וסוף כניסתה לרקיע, אם כן כל דבריו אינם אלא לדברי חכמי ישראל, והרי רבי הסיק 'ונראין דבריהם מדברינו', ושוב נפל כל יסוד דעת רבינו תם.

ואמנם מיישב הדברי יואל דעת רבינו תם, על פי מה שכתב השיטה מקובצת (כתובות יג: ד"ה מאי קאמר) בביאור ענין זה: וכן שמעתי משמו של רבינו תם שהיה אומר כן על הא דאמרינן שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי אומות העולם וכו', ואומר רבינו תם ז"ל, דאע"ג דנצחו חכמי האומות לחכמי ישראל - היינו נצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל, והיינו דאמרינן בתפילה ובוקע חלוני רקיע, ע"כ. ממילא, מיישב הדברי יואל, דעת רבינו תם לשיטתו מבוארת היטב, כי באמת המהלך האמיתי של השמש הוא בעובי הרקיע, ולא נצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל אלא בטענות.

ומאריך הדברי יואל לבאר שבודאי מציאות העולם שהשמש מהלכת בלילה מתחת לקרקע ולא מעל הרקיע, ודבר זה גם ידעו חכמי ישראל שכך המציאות. אלא שכנגד הילוך החמה והלבנה בעולם הזה יש גם הילוך חמה ולבנה בשמי השמים העליונים. ואף שהילוכם שווה מכל מקום יש בהם איזה בחינה אחרת כשמהלכים בעולם התחתון, כי אי אפשר שיהיו באותו הבחינה ממש, כי בודאי מקבלים השתנות על ידי ההתגשמות, בהיות להם לבוש אחר בעולם הזה.

ולפי זה יש לומר שחז"ל אשר כל רז לא אניס להו, ידעו היטב אופן הילוך החמה והלבנה בעולם הזה, כי אפשר שלא ידעו מה שהוא מציאות והחוש מעיד על כך. ואמנם, הסימנים והלשונות שנתנו הם, זה היה על קו האמת - אשר האמת הוא כפי אותה הנהגה שנמצא בהילוך החמה והכוכבים והמזלות בשמים ממעל, שהם המנהיגים להילוכם למטה. ובהנהגת החמה העליונה יש שינוי קצת ושם נכנסת החמה בלילה בעובי הרקיע. וזה ביאור דברי השיטמ"ק שאף שהאמת כדברי חז"ל מ"מ נצחו לחכמי ישראל בראיות, ומשני טעמים: א' שהם מקבלים לאמת רק מה שרואים בעיניהם, ואילו חז"ל ידעו זאת ע"פ רוח הקודש ובנבואה וקבלה ממשה רבינו. ב' אסור לומר לאומות העולם ענין זה, כדאיתא בגמרא (יג.) שאין מוסרין סתרי תורה לעכו"ם, שנאמר (תהילים קמז יט) "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

ועפ"ז יבואר גם המעשה בנקדימון בן גוריון, כי אותו זמן שירדו גשמים היה בין השקיעה הראשונה לשקיעה השניה, ולסברת אותו אדון כבר שקעה חמה ואין עוד שקיעה שניה, ואילו נקידמון היתה דעתו כדעת רבינו תם שעדיין לא שקעה החמה לגמרי. ואף שלפי האמת לא שקעה החמה וכדעת רבינו תם, מכל מקום לא יכול היה נקדימון להוכיח זאת וכפי שנתבאר שא"א לנצח בכך את חכמי או"ה בהוכחות, ולכן ביקש על כך נס. ובאמת לא ביקש הנס למען הרווחת מעותיו, אלא כדי שבכך יודע השי"ת בגלוי שחכמי ישראל אינם טועים בדבריהם, וממילא היתה בזה תועלת לכלל ישראל כולו שידעו קביעות ההלכה לאמיתתה ולהצדקת דברי חכמינו ז"ל.

ראיית הרד"ל ממה שהעמיד יהושע לשמש שכניסת השבת נקבעת בשקיעה

ובפרקי דרבי אליעזר (פנ"ב) איתא: שבעה דברים מופתים נבראו בעולם שלא היה כמותן... מופת שישי, מיום שנבראו שמים וארץ, הירח והכוכבים והמזלות עולין להאיר על הארץ ואינן מערעין זה עם זה, עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, וערב שבת היתה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת... מה עשה יהושע, פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הכוכבים, והזכיר עליהם את השם, ועמדו כל אחד ואחד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת.

ובפירוש בית הגדול הביא ביאור הזית רענן בענין זה, ובתוך דבריו כתב: כי מאחר שהיתה החמה עומדת במקומה, לכך נחשב הכל ליום אחד, ע"כ. הרי מבואר בפשטות שהעמדת השמש במקומה חשובה יום אחד אף שמצד השעה כבר חלף עבר זמן השקיעה. והיינו שקביעת היום והלילה נעשית לפי שקיעת וזריחת החמה דוקא. ולפי זה יש לומר שאף כאן לא שקעה החמה ורק אחר כך חזרה וזרחה, אלא מתחילה נשתהתה החמה מלשקוע וכשראה נקדימון שנתמלאו המעיינות הבין שע"כ עדיין לא שקעה החמה אף שמצד השעה כבר שקעה, כי אם לא כן לשם מה נעשה הנס. ולכן ביקש נקדימון שיתפזרו העבים כדי שיראה שלא שקעה עדיין החמה וממילא מצד הגדרת היום עדיין יום הוא ולא לילה (בעיקר ביאור מהלך המעשה כ"כ בצפנת פענח דרשות מהרי"ט פרשת נח דרוש ראשון).

וכעי"ז כתב בהוספות הרד"ל (פדר"א שם אות א): ולכאורה מהך דהכא שלא שקעה להם החמה אף שידעו שכבר עברו הכ"ד שעות של ערב שבת, ומ"מ לא נחשב לשבת רק ליומא אריכתא של ערב שבת, יש קצת סמך לאותן מדינות הסמוכים לצירים, ואצלם משך כמה ימים רצופין יום בלא לילה או לילה בלא יום - שהכל יהיה נחשב אצלם כיום או כלילה אחד, ודלא כהאומרים שראוי להם למנות כל כ"ד שעות ליום אחד וכשכלו ו' פעמים כ"ד שעות יקדשו השבת.

העמדת השמש בפטירתו של רבי ונידון האחרונים אם חילל הכובס שבת

אלא שכתב להעיר על כך מהמעשה המובא בירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג) על פטירתו של רבי: ר' נתן בשם ר' מנא, מעשה ניסים נעשו באותו היום, ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו כו', ותלת לון יומא [- נתארך להם היום שלא שקעה השמש בעונתה. קרבן העדה] עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר. כיון ששקעה החמה קרא הגבר [- קרא התרנגול, שלא נשתנה מהלך החמה אלא להם האיר הקב"ה שלא יתעצלו בהספידא דרבי]. שריין מציקין [- התחילו לצער עצמן. פני משה], אמרו דילמא דחללינן שובתא. ואתת בת קול ואמרה להון, כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי, יהא מבושר לחיי העולם הבא, בר מן קצרה [- חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא, ולא עסק כל הלילה בהספידא, וחילל שבת]. כיון דשמע כן [- אותו כובס] סליק לאיגרא וטליק גרמיה ומית [- אותו כובס עלה לעלייה והפיל עצמו למטה כדין מחלל שבת שחייב סקילה, ומת]. נפקת בת קלא ואמרת ואפילו קצרה [- יצאה בת קול ואמרה, מעתה אפילו הכובס מזומן לחיי העולם הבא, שעונו נתכפר וכבר עסק בהספידא דרבי].

ובכלי חמדה (פרשת אמות אות ט) הקשה, מאחר שכל זמן שלא קברו את רבי זרחה החמה, אם כן באמת היה עוד יום שישי, ואם כן מה זה שחששו אחר כך שחיללו את השבת. וביאר, שאף שהכלל הוא שקביעת השבת היא בכל מקום לפי מה שהוא היום והלילה, מכל מקום צריך שישמרו את השבת בהיקף שלם, דהיינו מעת לעת של אותו מקום, וכיון שראו שמיד אחר קבורתו קרא הגבר והיה סוף הלילה, אם כן סוף השבת היה כמו תמיד, ונמצא שלא שמרו את השבת היקף שלם והרי זה בגדר חילול שבת שחסר להם השעות הראשונות של שבת.

כעין זה כתב גם הבית אפרים (יו"ד סימן עו) שאותן שעשו מלאכה אחר הספידו של רבי, אפילו שוגגין לא מיקרו, כיון שהאיר להם היום. ומה בכך שקרא הגבר בשקיעת החמה, הרי עיקר כניסת שבת אינו מתחיל אלא מששקעה החמה. וביאר שם שמה שהכובס הפיל עצמו מן הגג, לא עשה כן מחמת חילול שבת אלא רק משום צער מיתתו של רבי ושלא היה בהספידו. ולפי דבריו מבואר היטב הטעם שאחר נפילתו יצתה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא, כי בכך נתברר שאף הוא היה מהעוסקים בהספידו של רבי. אמנם בשיטה מקובצת (כתובות קג:) כתב בשם רבי קלונימוס שפירש שהפיל עצמו מהגג כדין מחלל שבת, משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו של רבי.

חילוק הרד"ל בין העמדת החמה לכל העולם ובין הארה לעוסקים באשכבתיה דרבי

ובהוספות הרד"ל כתב לחלק בין יהושע שנקדה חמה לכל העולם ובין ההוא דאשכבתא דרבני שלא נקדה להם חמה אלא רק ה' האיר לעיניהם של העוסקים באשכבתא כאילו הוא יום, אבל לכל העולם כבר היה לילה ולכן נצטערו וחששו לחילול שבת. [ויל"ע לפי זה אותו כובס שלא עסק באשכבתא דרבי, לכאורה היה צריך להיות לילה עבורו, ואם כן מדוע כיבס. ומ"מ לפי זה א"ש שהכובס חשוב מחלל שבת. וכך משמע מקרבן העדה, "שלא נשתנה מהלך החמה אלא להם האיר הקב"ה"].

ולפי זה יש לדון מה אירע במעשה דנקדימון בן גוריון, ובפשטות היה זה כעין אשכבתא דרבי שלא נשתנה כל סדרי בראשית, אלא רק היתה זו הארה לפי שעה. ואם כן לפי מה שנתבאר יש לומר שאין זה חשוב באמת לילה אלא יום, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, כיצד על סמך הארה זו נמנע נקדימון מלשלם לאותו אדון כיון שכבר באה שעת השקיעה.

ובמאסף רבני דגל התורה לרמ"מ כשר (סימן ג), כתב הרוגוצ'ובר לחלק, שלגבי נקדימון היה זה גדר תנאי, שאם ירדו גשמים עד אותו היום לא יהיה חייב לשלם, וכיון שהיה זה בגדר תנאי היה כלול בזה אף אם יעשה כן על ידי נס או סיבה רחוקה. ולפי זה אין מקום לדון ולהוכיח מסוגייתנו על הגדרת יום בשאר דוכתי כשנעמדה השמש.