אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני יא כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף ג[עריכה]

אמירת 'למדני חוקיך' באמצע התפילה[עריכה]

דין טועה בתפילתו בהזכרת 'משיב הרוח ומוריד הגשם'

במסכת תענית (ג.-ג:) מסיקה הגמרא לענין דין טועה בתפילתו בהזכרת 'משיב הרוח ומוריד הגשם': אמר רבי חנינא, הלכך, בימות החמה: אמר 'משיב הרוח' - אין מחזירין אותו, אמר 'מוריד הגשם' - מחזירין אותו. בימות הגשמים: לא אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו, 'מוריד הגשם' - מחזירין אותו, ע"כ.

ושורש הפסק הוא, שרוחות לעולם לא נעצרות משא"כ מטר נעצר, ולכן עיקר הזכרת גשמים היינו מטר. והיינו, שבימות החמה אם אמר משיב הרוח אינו חוזר, שהרי אי אפשר לעולם בלא רוח ואף בימות החמה. ומאידך, אם הזכיר גשמים חוזר. ובימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אינו חוזר, שהרי בלאו תפילתו אין הרוח פוסקת לעולם. ומאידך, אם לא הזכיר גשמים, חוזר.

והובאו הדברים להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן קיד ס"ג-ה). והוסיף עוד השו"ע (שם ס"ו): במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים 'מוריד הגשם', היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפילה. אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר. ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל 'אתה קדוש', אין צריך לחזור, אלא אומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בלא חתימה. וכן דעת הראבי"ה.


אמירת 'למדני חוקיך' אם הזכיר בא"י ולא סיים הברכה

ובמשנה ברורה (ס"ק לב) הביא שיש פוסקים שחולקים ואומרים שאף בדברים שמחזירים אותו, תכף משסיים הברכה, כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא, וצריך לחזור. וזו דעת רבינו יונה. ועכ"פ, מוסיף המשנ"ב, נראה לי למעשה, אם נזכר אחר שאמר השם, לא יגמור 'מחיה המתים', אלא יסיים 'למדני חוקיך' ויהיה כקורא פסוק לבד. ושוב דינו כאילו עומד עדיין באמצע הברכה וחוזר ל'משיב הרוח'. וכן כהאי גוונא בכל הדברים שמחזירין אותו, וכמו שבררתי בביאור הלכה עיי"ש, עכת"ד המשנה ברורה.

ובביאור הלכה (ד"ה בלא) הביא שהוא הדין לענין 'יעלה ויבוא', אם שכח ונזכר אחר שאמר 'ברוך אתה ה'', יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור ויאמר 'יעלה ויבוא' 'ותחזינה' כסדר.

ולענין 'טל ומטר' כתב הביאור הלכה שכיון שיכול לאומרו בשומע תפילה, לכן לא יסמוך על דעת האומרים שיכול לאומרו אחר גמר הברכה קודם תחילת הברכה השניה, אלא ימתין ויאמרנו בשומע תפילה. ובאשי ישראל (פכ"ג הערה קעה) הביא הוראת הגר"ח קניבסקי שליט"א עפ"ד המשנ"ב הנזכרים, שאף אם לא חתם אלא רק הזכיר את השם, לא יאמר 'למדני חוקיך' כדי לחזור ולומר 'טל ומטר', אלא ימתין לברכת שומע תפילה. וכן משמע מדברי האשל אברהם ((בוטשאטש) סימן קיז ד"ה אחר).

ומקור דין זה לומר 'למדני חוקיך', הוא בדברי הריטב"א בסוגיין, וזה לשונו: ובשם הרב החסיד ז"ל, שאפילו אמר ברוך אתה ה', מסיים כקורא בתורה 'למדני חוקיך', כדין כל שרצה לברך ונפלו פירות מפיו וכיוצא בו. ונמצא שלא סיים ברכתו וחוזר לאומרה כראוי. ואמנם כתב הריטב"א שלדעה זו יאמר כן אף בדברים שאם יחתום לא יחזור, ואין כן דעת גדולי הצרפתים ז"ל, אלא לפי דעתם כל שהתחיל בחתימה - חותם והולך לדרכו. ורק בדברים שאם יחתום יצטרך לחזור, בכה"ג יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור למקומו. וכדעה זו פסק המשנ"ב שבדברים שמחזירין אותו אומר 'למדני חוקיך'.


תמיהת האגרו"מ והקצות השולחן מדוע לא חשיב הפסק

אלא שתמה האגרות משה (ח"ד סימן צג) על עיקר הדבר: אבל הוא תמוה מאד, שלא מובן כלל, הא ודאי ברור ופשוט שאסור ללמוד אף פסוקי תורה באמצע התפילה ובאמצע ברכות. והלומד באמצע הוא הפסק גמור ובטל ברכה זו, וצע"ג. והיינו שהוקשה להגרמ"פ מה מועיל לומר למדני חוקיך כדי שיחשב כאילו לא סיים הברכה, הא סוף סוף חשיב מעתה כלומד באמצע ברכות שמו"ע, והוה הפסק ובטלה הברכה, ומה הועיל בדבריו כדי שלא יצטרך לחזור על מה שלא הזכיר בתפילה, סו"ס צריך לחזור מחמת ההפסק שהפסיק בתפילתו.

וכעין זה הקשה גם בקצות השולחן (סימן כא בדה"ש ס"ק יב): ולכאורה הרי יש לומר שבסיימו למדני חוקיך שאינו שייך לתפילה, יהיה דינו כשח במזיד וממילא יצטרך לחזור לראש התפילה. והוסיף שם שבשו"ע הגר"ז לא נזכר כלל מזה, ולמעשה צ"ע.


הצעת הקצות השולחן והפלא יועץ שחשיב הפסק אך עדיף מברכה לבטלה

ובדין אדם ששכח לומר רצה בברכת המזון, ואמר ברוך אתה ה' בברכת בונה ירושלים ולא סיים החתימה, כתב המשנה ברורה שיסיים 'למדני חוקיך' ויחזור לומר רצה. ובקצות השולחן (סימן מז סק"ז) ציין למה שהעיר לענין תפילה שכיון ש'למדני חוקיך' אינו מענין התפילה ממילא יש לדונו כשח באמצע התפילה שצריך לחזור לראש. וכתב הגר"ח נאה: ועתה הדרנא בי, דלו יהא שיצטרך לחזור לראש, אבל אם יסיים מחיה המתים, מלבד שיצטרך לחזור לראש נמצא שאמר גם ברכה לבטלה בחתימת ברכתו, לכן ראוי שיסיים למדני חוקיך כדי שלא תהיה ברכתו זו ברכה לבטלה. שהרי שיחה באמצע התפילה פשיטא דעדיפא מברכה לבטלה.

וכעין זה מבואר בשו"ת פלא יועץ מכת"י (סימן ז) שם תמה על עיקר דברי הריטב"א, שהרי דבריו צריכים ישוב דמה ענין פסוק 'למדני חוקיך' בשמונה עשרה ברכות של עמידה. ודאי שאין לך הפסק גדול מזה. ולכן כתב בביאור דברי הריטב"א שהוא סובר שכל שסיים הברכה בלא ההזכרה, אע"ג שלא התחיל הברכה השניה כבר חשוב שטעה וצריך לחזור, וכדעת רבינו יונה, ודלא כדעת ראבי"ה הסובר שיכול להזכיר ההזכרה בין הברכות. וממילא כיון שבלאו הכי יצטרך לחזור, לכן עדיף שיסיים למדני חוקיך, כיון שהפסק עדיף מאיסור נשיאת שם שמים לבטלה.


הוכחות הגר"ח נאה שכשמדבר לפני הקב"ה אף שאינו מענין התפילה אינו כשח

ושוב הוסיף הגר"ח נאה וכתב עוד, שנראה שבסיים 'למדני חוקיך' אינו צריך לחזור לראש, ולא הוי כשח. והוא מביא ב' ראיות לדבר שהפסק כה"ג אינו חושב הפסק ואינו כשח: א' מדברי השו"ע (סוס"י קח) לגבי טועה והזכיר מאורע בשאר ימים, כגון שאמר יעלה ויבוא שלא בראש חודש, שאינו חשוב הפסקה. הרי שאף שהפסיק בדיבור בתפילתו מכל מקום אינו חשוב כשח.

ב' מדברי השו"ע (סימן קיד) לענין מוריד הגשם, אם טעה ואמר כן בימות החמה, שפסק השו"ע שאם לא סיים הברכה צריך לחזור ל'אתה גיבור'. ובט"ז (סוס"י קח) מבואר שטעם החזרה בהזכיר מוריד הגשם הוא משום הפסק, ולפי זה צ"ע מדוע לא יחזור לראש כיון שהפסיק בשיחה בג' ברכות ראשונות. אמנם בפרי מגדים (סימן קד א"א סק"ה) כתב בטעם הדבר שצריך לחזור שהוא קללה, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סימן קיד). אלא שעדיין יש להבין מדוע באמת לא יהיה כאן הפסק כיון שהזכיר 'מוריד הגשם' שלא לצורך. ומוכח אף מפסק זה שאינו חושב הפסק כשמוסיף דבר בתפילתו אף שאינו מענין התפילה.

ובטעם הדבר כתב הגרח"נ, דשיחה היינו דוקא כשמדבר עם חבירו, שהוא פוסק מתפילתו שעומד ומדבר לפני הקב"ה והוא פונה לחבירו, על כן הוי הפסק. אבל כשמדבר לפני הקב"ה, אע"פ שאינו מענין התפילה, לא הוי כשח, ואינו נקרא הפסק בדיעבד. ולפי זה הוא הדין לענין 'למדני חוקיך' שאינו הפסק ואינו צריך לחזור לראש.


פסק החיי אדם שהמסופק בהלכות תפילה יכול לשאול דינו באמצע התפילה

סברא נוספת בביאור דין הריטב"א, שיכול לומר למדני חוקיך כדי להציל עצמו מברכה לבטלה ואינו חשוב הפסק בתפילה, כתבו האחרונים, על פי דברי החיי אדם (כלל כה ס"ט הו"ד במשנ"ב סימן קד סק"ב) שהעומד בתפילה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל, כגון ששכח איזה דבר בתפילה. מותר לו לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר. והוסיף החיי אדם שלענין אם מותר לשאול ההלכה במקום שאינו יודע מה יעשה, צריך עיון, ונראה לי שמותר.

ומבואר מדברי החיי אדם שבמקום שמפסיק לצורך התפילה אינו חשוב הפסק, ואפילו אם מפסיק בדיבור. ולפי זה כתבו מאחרוני זמננו לבאר, שהוא הדין לענין אמירת 'למדני חוקיך', אף שהלומד באמצע התפילה חשוב הפסק וצריך לחזור לראש, שאני הכא שאומר כן כדי למנוע עצמו מברכה לבטלה, וכדי שיוכל לחזור ולהזכיר מה שצריך להזכיר. ובכה"ג חשובה אמירה זו בכלל 'צורך תפילה' ואינה חשובה הפסק. וכעין זה השיב הגר"ח קניבסקי לאחד משואליו (שאלת רב, ח"ב פ"ח שאלה ג), על מה ששאלו למה הטועה בשמונה עשרה ונזכר אחר שאמר בא"י, יכול לסיים למדני חוקיך, והרי עושה הפסק לכתחילה. והשיב לו: אינו הפסק, רק תיקון.

והנה בעיקר מחלוקת הראשונים אם יאמר 'למדני חוקיך' בכל הזכרה או רק בהזכרה שחוזר עליה, יש להבין דעת רבותינו הצרפתים ופסק המשנה ברורה, שאינו אומר 'למדני חוקיך' אלא באופן שלולי שיאמר זאת יהיה דינו לחזור. ולכאורה ממה נפשך, אם אמירה כזו חשובה הפסק בתפילה אם כן גם כשצריך לחזור לא יועיל לומר כן, כיון שסו"ס הפסיק בתפילתו וצריך לחזור לראש התפילה. ואם אמירה זו אינה הפסק מכל טעם שיהיה, אם כן למה לא ינהג כן אף במקום שאין מחזירין אותו, כדי לקיים הדין לכתחילה באותה הזכרה.

ובפשטות צריך לומר, שלדעת גדולי הצרפתים תיקון זה של 'למדני חוקיך' אין עושים אותו אלא בשעת הדחק, כי מאחר שהזכיר שם השם מתחילה לצורך הברכה אין ראוי לשנותו לשם פסוק אלא בשעת הדחק. ולכן סבירא להו שלא ינהג כן רק באופן שצריך לחזור בתפילתו. משא"כ דעת הרב החסיד שעדיף טפי שתפילתו תהיה כהוגן יותר משינוי השם מברכה לתפילה.

אמנם לפי מה שנתבאר, אפשר לפרש פלוגתת הראשונים בדרך אחרת. והיא, ששורש מחלוקתם הוא מכח קושיית האחרונים הנ"ל שלכאורה באמירת 'למדני חוקיך' הרי הוא מפסיק בדיבור בתפילתו ודינו לחזור לראש התפילה. ועל כרחך צריך לומר כמו שנתבאר שבאופן שמפסיק בתפילתו לצורך התפילה אינו חשיב הפסק. ומעתה יש לומר, שבמקום שאם לא יזכיר תתבטל התפילה כולה ויצטרך לחזור לראש, בהא מודו כולי עלמא שחשיב 'צורך תפילה' ויאמר 'למדני חוקיך' ואין צריך לחשוש להפסק. משא"כ באופן שאף אם לא יזכיר תהיה התפילה מוכשרת, סבירא להו לגדולי הצרפתים דלא סגי במה שיש דין הזכרה בתפילה זו כדי להגדיר ההפסק שבאמירת 'למדני חוקיך' כ'צורך תפילה', ולכן פסקו שלא יאמר למדני חוקיך בכהאי גוונא. משא"כ הרב החסיד ס"ל ליה שגם באופן זה חשיב צורך תפילה, כיון שסו"ס על ידי הזכרה זו מקיים עיקר דינו להזכיר כן בתפילה.


הצעת הצמח דוד שהמסופק אם בירך יברך עם הזכרת 'למדני חוקיך'

והנה בצמח דוד על שו"ת רעק"א (סימן כה אות א) רצה למצוא עצה למי שנסתפק אם בירך, שיוכל לברך ואעפ"כ לא יהיה לו איסור של הזכרת שם שמים לבטלה. וזאת על ידי שיאמר ברוך אתה ה' למדני חוקיך מלך העולם ויסיים הברכה. כיון שאמירת 'אלוקינו' אינה מעכבת, ובכהאי גוונא ליכא חשש שם שמים לבטלה כיון שאומר פסוק, ומאידך אם אכן לא בירך - יצא ידי חובה בברכה זו כיון שאין כאן הפסק שהרי תיקן וסיים הברכה כתיקנה תוך כדי דיבור.

אלא שדחה רבי דוד רפפורט, שאפשר לומר שבכהאי גוונא חשיב הפסק אף תוך כדי דיבור, וזאת מכח דין מי שהיו מי רגלים שותתין על רגליו שחוזר לראש, וטעם הדבר דכיון ש'גברא לא חזי', היינו שבאותה שעה לא יכול היה להתפלל, לפיכך חשוב דיחוי וצריך לחזור לראש. וממילא הוא הדין כאן כיון שאינו יכול לומר הברכה אם לא שיפסיק באמירת למדני חוקיך, אם כן שפיר חשיב הפסק אף שהוא תוך כדי דיבור, וממילא אין כאן ברכה.

אמנם העיר שם הגרד"ר שהרי לפי האמת, עד כמה שלא בירך תחילה והוא צריך עתה לברך, אם כן ראוי הוא לגמור הברכה בלי הפסק 'למדני חוקיך'. ומה שהוא צריך להפסיק היינו רק מחמת שהוא אינו יודע אם בירך או לא, ואם כן יש מקום לחלק בין זה למי שהיו מים שותתין על רגליו.

ולכאורה לפי מה שנתבאר שבמקום שאמירת 'למדני חוקיך' מועילה לתיקון התפילה אינו חושב הפסק, וחשיב צורך התפילה, אם כן הוא הדין לענין ברכה היה מקום לומר שלא יהיה הפסק כיון שהוא לצורך הברכה. אמנם יש לחלק, שהרי כאן באמירתו זו משנה כל מטבע הלשון בברכה, ואף תחילת הברכה אינה מתייחסת לברכה הלא מעתה היא חלק מאמירת פסוק. והצמח דוד רצה לדון שאמירת 'למדני חוקיך' לא תהיה חלק מהברכה רק שלא תפסיק מחמת דין תוך כדי דיבור, אך לומר שתהיה אמירה זו חלק מהברכה ולא תפסיק כיון שהיא צורך הברכה, זה אי אפשר לומר כיון שאדרבה אמירה זו מעקרת כל תוכן ומטבע הברכה [ועדיין יש להעיר מדוע בעינן שיהיה חלק מפסוק ולא סגי לומר שתיבות 'למדני חוקיך' הוה כדיבור בעלמא אך מכל מקום אינן הפסק כיון שהם לצורך תיקון הברכה, ויל"ע. ואם נפרש לענין תפילה שאינו הפסק משום דחשיב תחינה ובקשה, אתי שפיר דאי"ז שייך בברכה, אך לא בדרך זו דרכו האחרונים הנ"ל].