אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/שקלים/יא

יום חמישי יט ניסן - שקלים דף יא

אין עניות במקום עשירות

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשיירי הלשכה

במשנה (י:) נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא מה היו עושים בשיירי הלשכה. מהכסף שלא נתרם בתרומת הלשכה היו עושים את צרכי העיר וכדומה ונדון התנאים הוא בכסף שנשאר אחרי תיקון כל צרכי העיר. לדעת רבי ישמעאל בכדי שהכסף לא 'ישכב' ללא תועלת היה ההקדש קונה בו יינות, שמנים וסלתות ואחר כך היה מוכר אותם ביוקר למי שנצרך לכך לצורך קרבנותיו, ואת הרווחים היה לוקח ההקדש לצורך קיץ המזבח, עולות נדבה של ציבור. לדעת רבי עקיבא "אין משתכרין בשל הקדש" ולכן היה הכסף מונח במקומו עד שהיה בו צורך לעשיית צרכי העיר אך לא היו 'משקיעים' את הכסף בכדי להשיג רווחים נוספים.

הבבלי בכתובות (קו:) מבאר את שיטתו של רבי עקיבא כך, בשל הקדש מאי טעמא לא - אין עניות במקום עשירות. דשל גבוה עשירות הוא ואילו היו משתכרין בשל הקדש דמי כאילו הקדש צריך הוא כעני זה שצריך להשתכר בשלו וליכא מעות מצויות ליתן לפי שלקחו בהן פירות (שיטה מקובצת בשם רש"י מהדורא קמא).

הגבלת הירושלמי כשרוצה שיהיה ההפסד שלו

נחלקו המפרשים האם גם הירושלמי מבאר את שיטתו של רבי עקיבא בדרך דומה. הנדון הוא בנוגע להגבלה המבוארת בסוגיית הגמרא דידן (יא.) לפיה "אם רצה שיהיה ההפסד שלו והשכר להקדש מותר", כמובן שכוונת הגמרא שהשכר יהיה מחציתו של הקדש ומחציתו שלו, שאם לא כן לא יהיה מי שירצה לעשות עסק זה עם ההקדש כשההפסדים כולם שלו והרווחים כולם של הקדש. כך גם מבואר בהמשך הגמרא "כהדא בר זימנא אתפקד גביה מלאי דיתמי, אתא ושאל לרבי מנא, אמר ליה אין בעית די ההפסדה דידן ואגרה דתרוויכון שרי [כאותו בר זימנא שהופקד אצלו אוצר של יתומים, בא ושאל את רבי מנא אם יוכל לסחור באוצר זה. אמר לו: אם תרצה לקבל עליך כל ההפסד ושהשכר יהיה של שניכם (אתה וההקדש) - מותר].

ודנו המפרשים האם הגבלה זו היא בדעת רבי ישמעאל, שאף רבי ישמעאל לא התיר לסחור בשל הקדש אלא באופן שלא יבואו מעולם לידי הפסד ואילו רבי עקיבא אף במקרה כזה אינו מתיר לשכור בשל הקדש [וכך ביאר שיורי הקרבן ובשו"ת חיים שאל ח"ב סימן לה ד"ה אתאן]. או שהגבלה זו היא למעשה הרחבה של דעת רבי עקיבא, שאף רבי עקיבא שאמר שאין שוכרין בשל הקדש לא אמר כן אלא כשיש חשש שיבואו לידי הפסד אבל אם מבטח את הקדש שלא יבוא לידי הפסד על ידי שמקבל על עצמו את ההפסדים, אף רבי עקיבא מתיר לשכור בשל הקדש [כך פירש ר"ש סירילאו].

טעמו של רבי עקיבא לדעת הירושלמי

לפי הפירוש הראשון שרבי עקיבא בכל אופן אינו מתיר לשכור בשל הקדש, אפשר בהחלט לומר שאף הירושלמי מבאר את טעמו של רבי עקיבא כביאור הבבלי שאין עניות במקום עשירות וכך באמת ביאר ריבב"ן (לעיל י:) וקרבן העדה (שם). לעומת זאת, לפי הפירוש השני שאף רבי עקיבא מודה שבמקרה בו בודאות לא יפסיד ההקדש אזי מותר לסחור בשל הקדש ע"כ שאין זה טעמו של רבי עקיבא, כי טעם זה של אין עניות במקום עשירות שייך גם במקרה שבו ההקדש בודאי ירוויח.

ואכן התקלין חדתין (יא.) ביאר את טעמו של רבי עקיבא "אין משתכרין בשל הקדש, שמא יהיה הפסד", הרי שנטה מפירוש הבבלי ופירש שלפי הירושלמי טעם האיסור הוא שמא יבוא הפסד להקדש ולכן אם באמת ההקדש מבוטח מהפסד אין כל חשש.

נמצא אם כן שלדעת הבבלי נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם אומרים כאן את הסברא של "אין עניות במקום עשירות" ואילו לדעת הירושלמי בדעת רבי עקיבא נחלקו המפרשים אם טעמו משום "אין עניות במקום עשירות" או שאף הוא מודה שאין טעם זה שייך בנדון דידן וטעמו אחר הוא שמא יבוא ההקדש לידי הפסד.

בירור התשובה מאהבה

בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן ד) חקר - מצינו ארבעה פעמים בענייני כלי מקדש שהתורה חסה על ממונן של ישראל ולית מאן דפליג בזה, ולעומתם מצינו ארבעה פעמים בהם אין עניות במקום עשירות והמה ממש שני ההפכים בנושא אחד, ושני פעמים מצינו פלוגתא בזה.

התשובה מאהבה הולך ופורט את כל המקומות בהם גבר הטעם שהתורה חסה על ממונן של ישראל וארבעת הפעמים שבהם אומרים אין עניות במקום עשירות ואת המקומות בהם נחלקו בכך. אחד המקומות הוא משנתנו: אמרו במסכת שקלים פרק ד' משנה ג' אליבא דרבי עקיבא אין משתכרין בשל הקדש, ואמרו רבנן בטעמא במסכת כתובות דף ק"ו ע"ב שאין עניות במקום עשירות, וקיימא לן כרבי עקיבא. ויש לדחות, עכ"ל.

כללי הנודע ביהודה בדין 'אין עניות'

את תשובות של רבו הנודע ביהודה הוא מביא בתשובה סמוכה (סימן ז) וכך הוא כותב: מה שתמהת שבקצת מקומות אמרו אין עניות במקום עשירות ובקצת מקומות אמרו התורה חסה על ממונן של ישראל. והראית דרכי הבקיאות בכל מקומות שהוזכר מהם דבר מזה. והנודע ביהודה מפרט שני כללים מרכזיים בדין זה של אין עניות במקום עשירות.

ראשית, הוא אומר, דבר שהוא מוכרח בכלי שרת אמרינן ביה אין עניות במקום עשירות, כלומר כל הדין של אין עניות במקום עשירות הוא כשיש דבר שע"כ אנו מוכרחים לעשותו ואיננו יכולים לטעון שהתורה חסה על ממונם של ישראל ולכן לא נעשהו כלל והוא מכלי שרת, אזי אומרים אין עניות במקום עשירות.

הכלל השני הוא, שכסף לא מקרי עניות, ולכן אפילו בכלי שרת אמרינן ביה התורה חסה על ממונן של ישראל ועושין אותו של כסף אם לא שיש גזירת הכתוב שצריך לעשותו משל זהב. אלא שהנודע ביהודה לא מתייחס בדבריו לסוגייתנו בדבר סחורה בשיירי הלשכה. [שאלה ותשובה זו נדפסו גם בספר עולת חדש השלישי בדרוש ח].

להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו

התפארת ישראל על משנתנו מתייחס לשאלה זו והוא מבאר שמצד הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל חששו להפסד מרובה דווקא, ואילו התנאים במשנתנו נחלקו האם גם לגבי הפסד מועט חוששים ואומרים התורה חסה על ממונם של ישראל או שאומרים בכהאי גוונא אין עניות במקום עשירות. ומשנתנו שאין בה אלא משום מניעת רווח דומה להפסד מועט שבו נחלקו אם אומרים התורה חסה על ממונם של ישראל.

נמצא לפי זה שאדרבה הטעם לסחור בכסף הקדש הוא מפני שהתורה חסה על ממונן של ישראל, וכיון שכאן אין מדובר בהפסד מרובה ואף לא בהפסד מועט אלא רק במניעת רווח ממילא דעת חלק מהתנאים שבכהאי גוונא יש לנו להעדיף את סברת 'אין עניות' על פני סברת 'התורה חסה'.

הכל לפי הצורך

חילוק נוסף מביא התפארת ישראל בפרושו לתמיד (פ"ה מ"ה) וכך הוא כותב: נראה לי דהכל לפי ההפסד והכל לפי כבוד העבודה ולפי הצורך כו' ובהא מתורץ כמה סוגיות בש"ס, דלפעמים קאמר 'התורה חסה' ולפעמים קאמר 'אין עניות'. כעין זה כתב בספר יום תרועה (לרבי משה חביב ר"ה כז.): ויראה לי דאיתא להא ולהא. יש דברים שצריך להתיר בהם פיסת יד שאין עניות ויש דברים שצריך לדקדק בהוצאה דהתורה חסה. וזה תלוי בשקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר.