אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/ל

יום שלישי כ"ו אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף ל

כיבוד ומורא בדבר שאינו שייך לאב

קושיית המזרחי מה שייך למעט 'רשות אחרים עליה' בחיוב 'מורא'

בגמרא בקידושין (ל:) תנינא להא דתנו רבנן, "איש" [אביו ואמו תיראו], אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר "תיראו" – הרי כאן שנים. אם כן מה תלמוד לומר 'איש' – איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב, נתגרשה שניהם שוים [- נתגרשה, הרי היא כאחיה במצות כיבוד. רש"י].

והקשה המזרחי (ויקרא יט ג): בשלמא במצוות כיבוד, יש הפרש בין 'נתגרשה' ל'לא נתגרשה', שבנתגרשה שאין רשות אחרים עליה חייבת להאכילו ולהשקותו ולהלבישו ולכסותו ולהכניסו ולהוציאו, כדתניא (קידושין לא:), אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה ומכניס ומוציא. וכשלא נתגרשה, שאינה מצויה אלא אצל בעלה והוא מוחה בידה ללכת אל בית אביה, פטרה הכתוב מכל אלה. אבל במצות מורא, שאין עניינו לעשות שום שירות לאביה, אלא שלא תשב במקומו ושלא תדבר במקומו ושלא תסתור את דבריו, כדתניא (שם), אי זהו מורא, לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו – מה הפרש יש בין 'נתגרשה' ל'לא נתגרשה'.

מלבד זאת מוסיף הרא"ם ומדקדק גם את לשון הברייתא 'איש סיפק בידו לעשות' – ו'לעשות' שייך לכאורה רק במצות כבוד ולא במורא שאין בו "עשיית שירות לאביה". ושורש קושיית המזרחי היא שהרי הפסוק עוסק במצות מורא, כמו שנאמר "איש אביו ואמו תיראו", וכיון שכן אף אם נלמד מדין מורא לדין כיבוד, אך על כל פנים צריך שיוכל להתקיים דין זה גם בפרשה שבה נתחדש – כלומר, במצות מורא – ועל זה תמה המזרחי שלכאורה מה שייך לפטור אשה נשואה מחובת מורא מחמת ש'רשות אחרים עליה'.

ומבאר הרא"ם שאכן סוברת ברייתא זו, מכח סתירת המקראות - 'איש' הממעט אשה, ו'תיראו' המרבה אשה – שעל כרחך באה הברייתא לחלק בין אשה שרשות אחרים עליה ובין אשה שאין רשות אחרים עליה, ומאחר ואין קיום לחילוק זה לגבי מורא אב, על כרחך צריך לומר 'אם אינו ענין למורא תנהו ענין לכיבוד' וכאילו נכתב בפסוק 'איש אביו ואמו תכבדו'.

ובדומה לזה מציין המזרחי לדברי הגמרא ביבמות (ה:) שם שנינו בברייתא: יכול יהא 'כיבוד' אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר 'תיראו ואת שבתותי תשמרו' – כולכם חייבים בכבודי. הרי שעל אף שהפסוק עוסק ב'מורא' למדו ממנו חז"ל שאין 'כיבוד' אב דוחה שבת, ואף דרשה זו היא בדרך 'אם אינו ענין'.

חידוש המקנה שבכלל 'סותר את דבריו' אם ציווהו אביו לעשות דבר אף שאין לו בו הנאה

בספר המקנה (קידושין לא:) סולל דרך אחרת ביישוב הערת המזרחי, וזאת בהקדם חידוש עצום בהלכות 'מורא אב'. בגמרא בקידושין [[[בבלי/קידושין/לא/ב|לא:]] הובאה לעיל בדברי המזרחי] מבואר שאחד מפרטי דין 'מורא אב' הוא 'לא סותר את דבריו', ומחדש המקנה ש"כל דבר שמצווה לו אביו, אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו – שאינו נכלל בכלל כיבוד – אפילו הכי אם אין לבן שום הפסד ממנו, זהו בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו".

ראיה ליסוד זה מביא המקנה מהדין המבואר ברמ"א (יו"ד סימן רמ סכ"ה) ומקורו בדברי המהרי"ק, שאם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב. והנה באופן זה הרי יש לבן הפסד במה שאינו נושא את האשה שחפץ לשאתה, ומשמע שדוקא באופן זה אינו צריך לשמוע לו, אבל בדברים אחרים אפילו שאין לאב הנאה הימנו, כל זמן שאין לבן הפסד מכך, צריך לשמוע לו.

'רשות אחרים עליה' במורא באופן שציווה האב לעשות דבר ואינה יכולה לעשותו

הוכחה נוספת מביא המקנה לדין זה מקושיית המזרחי הנזכרת, שכן בגמרא מבואר ש'איש' בא למעט אשה שרשות אחרים עליה, והרי פסוק זה במצות מורא כתוב, ולכאורה צריך ביאור מה שייך 'רשות אחרים עליה' ביחס למצות 'מורא'. אכן, לפי יסוד זה שמדין 'לא יסתור את דבריו' חייב לשמוע לציווי אביו אף בדבר שאין לאביו הנאה ממנו, יש לקיים את הדרשה מ'איש', באופן שציווה לה אביה איזה דבר, באופן שאינו בכלל 'כיבוד' אלא רק בכלל 'מורא', ואינה יכולה לקיימו כיון שצריכה להיות אצל בעלה לשמשו.

ויש להעיר על ראייתו בתרתי: א' מהיכי תיתי שיש דין מורא באופן זה גם בדבר שאין לו הנאה ממנו, שמא רק בדבר שיש לו הנאה ממנו והוא בכלל כבודו, בזה אם סותר את דבריו ואינו מכבדו – יש בכך גם משום מורא, ודרשת הכתוב מ'איש' היא על אופן זה שלולי רשות בעלה היתה מחוייבת בו הן מדין 'כיבוד' והן מדין 'מורא', ועתה כשרשות אחרים עליה פטרתה התורה הן מ'כיבוד' והן מ'מורא'. וצריך לומר, שעיקר חידוש המקנה הוא להחשיב 'אי שמיעה לציוויו' כ'סתירה לדבריו' לומר שהוא כלול בחיוב מורא, וכיון שכן כבר אין מקום לחלק בין אם הדבר הוא בדבר שיש לו הנאה ממנו – וכלול גם ב'כיבוד' – ובין דבר שאין הנאה ממנו, סוף סוף כיון שאינו עושה ציוויו הרי הוא סותר לדבריו ומבטל עשה של 'מורא אב'.

ובחידושי מהר"ם שיק (קידושין ל:) הקשה אף הוא מה שייך 'רשות אחרים עליה' לענין מורא, וכתב על פי דברי הגור אריה שכתב שאם מצווה אביו שיעשה לו דבר מה לאכול, כגון לשחוט או לבשל לו, וביטל הבן ולא עשה, יש בו משום ביטול ב' מצוות, מצות כיבוד שמחוייב לעשות לו תענוג, להאכילו ולהלבישו, ומצות מורא שאסור לסתור דבריו, והוא הדין שלא ישליך דבריו אחר גוו. ועל זה בא המיעוט 'איש' למעט באופן זה את שני החיובים – הכיבוד והמורא – והוא ממש כדברינו.

עוד יש להעיר על דברי המקנה, מאחר וכבר סייג המקנה את חידושו, שמה שאינו שומע לציווי אביו כלול בסתירת דבריו ובמצוות מורא הוא רק באופן שאין לבן שום הפסד ממנו, אם כן מה הוצרכה התורה לחדש שאשה שברשות בעלה אינה מחוייבת בכך, הלא ודאי כיון שאשה מחוייבת לשמש את בעלה, הרי אין לך הפסד גדול מזה אם בגלל ציווי אביה לא תוכל לקיים חובתה לבעלה. ואין כאן סתירה בין חיובה לאביו לחיובה לבעלה, שהרי באופן שיש לה הפסד, מחמת רצונו או חיובה לשמש את בעלה, אין כאן כלל סתירה לדין מורא [כי אילו היה בכך סתירה ל'מורא', לא היה מקום לפוטרו כיון ש'יש לו הפסד'], וי"ל.

דעת הרשב"א שכיבוד בדבר שאין לאב הנאה בו 'אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא'

אמנם הרשב"א (יבמות ו.) כתב: ואעפ"י שאמר לו האב לחמר אחר הבהמה... אין זה עיקר כיבוד, אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקידושין, איזהו כיבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום – אין זה כבוד שנצטווה עליו, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו 'יכול אמר לו אביו היטמא' [- שנתבאר בגמרא שם שלא ישמע לו כיון שהוא דבר איסור, באופן שהוא כהן], לא לחינם אמר לו שיטמא – דהא לא צריכא קרא – אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו 'אל תחזיר' [- אבידה, שנתבאר בגמרא שם שאינו צריך לשמוע לו מחמת חובת השבת אבידה], כדי שלא יבטל מלהאכילו וכיוצ"ב קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. [וכ"כ הרמב"ן שם].

והנה מבואר לכאורה מדברי הרשב"א שלענין 'כיבוד' אינו חייב אם אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום. אמנם בביאור הגר"א (יו"ד סימן רמ ס"ק לו) כתב "משמע מדבריו שדוקא לדחות לאו". וכוונתו לדקדק מדברי הרשב"א, "וכבוד זה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא" – שכל מה שאין בו 'עשה של תורה' הוא רק לענין זה 'שידחה אפילו לאו גרידא', אבל במקום שאינו דוחה לאו, אזי אף באופן זה שאמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום, הרי הוא חייב לעשותו.

וכ"כ בביאור דבריו החזון איש (נשים סימן קמח, על תוס' קידושין לב. ד"ה רב יהודה): ואפשר דכוונת רשב"א דמכל מקום הוא חיוב דאורייתא שהרי רצון התורה בכיבוד אב ומוראו, אלא שעיקר העשה הוא בכיבוד של מאכילו ומשקהו. ובברכת שמואל (יבמות סימן ג אות ב) ביאר באופן אחר, שכיבוד בדבר שאין בו הנאה של כלום, אף שבעשותו כרצון אביו הרי הוא מכבדו, אבל אם אינו עושה כרצונו אין בכך ביטול המצוה, יעו"ש.

וכעיקר דעת הרשב"א כ"כ החזו"א שם בביאור דברי התוספות (שם) שכתבו בשם ר"י שבאופן שאף לדעת הסובר 'כיבוד אב משל בן' מכל מקום אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו, יעסוק באבידתו, שאף שכיבוד אב בשל בן, היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו, 'לפי שזהו גוף הכיבוד', אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה – אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו, ע"כ. וביאר החזו"א כוונתם, שאין הבן חייב לעשות רצון אביו במה שאין לאב שום תועלת, וכיון שבגוף איבוד האבידה אין לאב תועלת ממילא אינו חייב להניחה כדי לכבד את אביו.

מדוע לא ידחה הלאו מכח 'מצות מורא' באי עשיית רצון אביו

והנה הראשונים העמידו דבריהם על 'מצות כיבוד', אלא שכבר העירו (ראה הערת המהדיר לרשב"א הו' מוה"ק הערה 66) מדוע על כל פנים לא ידחה הלאו משום 'מצות מורא' שהרי אף כשמצוה אותו בדבר שאין לו הנאה ממנו הרי הוא סותר את דבריו, וכמש"כ המקנה.

ויישבו, שקיום מצות מורא אינו בקום עשה – שהרי המורא הוא במה ש'סותר את דבריו', וכשמקיים את דבריו אינו סותרם, ואין שייך לדון בו 'עשה דוחה לא תעשה', שהרי אין עשה דוחה לא תעשה אלא בקום עשה ולא בשב ואל תעשה.

תמיהת החזון איש מדוע לא יהיו נישואי הבן המצערים לאב קלים מסתירת דבריו

אמנם בעיקר פסק המהרי"ק שאין הבן צריך לשמוע בקול אביו כשאומר לו שלא לישא אשה שחפץ הבן לשאתה, תמה החזון איש: אם האב רוצה בתקנת בנו ומצטער כשנושא אשה שאינה לרצון האב, למה יהא רשאי לצערו, ואינו בכלל מורא, ולמה דבר זה קל מסותר דבריו בהכרעת הדעת בלבד.

הערת רבי משה פיינשטיין שאי עשיית מאמר אביו אינה שייכת לסתירת דבריו בדברים

ובדברות משה (קידושין לא:) תמה על עצם הדמיון שהעמיד המקנה בין 'סותר את דבריו' ובין 'לא ישמע לו', כי בשלמא אם יאמר הבן לאב שלא ישמע לו אולי יש לדמות, אבל כשלא יאמר הבן כלום לאביו, אלא רק לא יעשה מה שאמר לו לעשות – אין זה ענין לסתירת דבריו בשעה שמדברים. ואדרבה לענין 'סותר את דבריו' הרי ברור שלמעשה אם סובר דלא כאביו, בדבר הלכה, אסור לו להסכים ולעשות כדברי אביו, וכפי שמצאנו בכמה מקומות מחלוקות בין רבי לרשב"ג אביו ובין רבי יהודה לרבי יוסי בנו, וכמבואר בגמרא בקידושין (ל:) אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה לזה. ואף שלבסוף נעשים אוהבים זה לזה כמבואר שם, אין הכוונה שלבסוף באו לידי הסכמה אחת, שהרי המחלוקות הנ"ל נשארו כל הימים, רק ביאורו כמו שמצאנו ביבמות (יד:) לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאף שהיתה המחלוקת בכל הדורות, נהגו חיבה ורעות אלו באלו לקיים מה שנאמר (זכריה ח יט) "האמת והשלום אהבו". וכל האיסור הוא רק בלשון – שידבר עמו בלשון כבוד. ואם כן הוא הדין בדבר הרשות, אין להחשיב את עצם המעשה שעושה שלא כדברי אביו – כ'סותר את דבריו' הכלול בחיוב 'מורא' – אלא רק שלא יסתור את דבריו בלשון בשעה שמדברים.

ביאור העמק שאלה בדעת השאילתות שכל מצער אביו בכלל מבזה שהוא בארור

ובשאילתות (משפטים, שאילתא ס) כתב: דאסיר ליה לאינש לצעורי אבוה ואמיה, ומאן דלייט אבוה ואימיה חייב קטלא. ותמה הרד"ל, שלשון 'לצעורי' אינו ענין ל'ללייט', שהרי מקלל אביו ואמו אין איסורו משום צער, ואפילו עשה כן שלא בפניו או לאחר מיתה חייב.

ובהעמק שאלה (אות ו) כתב: ואני אומר, דכל מצער הרי זה בכלל 'מבזה', וקאי ב'ארור מקלה אביו ואמו', וכמו שכתבו הרמב"ם (ספ"ה מהלכות ממרים) ובשו"ע (יו"ד סימן רמא) שכל המבזה אביו ואמו אפילו בדברים אפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר 'ארור מקלה אביו ואמו'. ומקלה מעין מקלל, אלא שהמקלל עונשו חמור וחייב מיתה ואפילו שלא בפניו, ומשום כך התחיל רבינו ש'אסור לו לאדם לצער אביו ואמו' – אפילו בצער בעלמא, 'ומי שמקלל אביו ואמו – חייב מיתה', עכ"ד.

לפי דברים אלו שמעתי להעצים קושיית החזון איש, כיצד מתיר הרמ"א לאדם לשאת אשה שאין אביה חפץ בה – אף אם אין בכך משום כבוד ומשום מורא – הרי על כל פנים יש בכך צער לאביו, שאינו שומע לדבריו – והרי הוא בכלל 'ארור מקלה אביו ואמו', וצ"ע.