אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/קא

יום שלישי יח אדר - מסכת פסחים דף קא

קיום קידוש במקום סעודה בשתיית יין ואכילת פירות

בסוגייתנו העוסקת בדיני קידוש במקום סעודה, מובאת דעתו של רב שבני אדם שקידשו בבית הכנסת ולא אכלו שם דבר ואף לא טעמו מן היין, יצאו ידי קידוש, והטעם לפי שדעתו של רב שאין צריך שיהיה הקידוש במקום סעודה. אמנם דעת שמואל, וכן דעת רב הונא ורבה וכן נפסק להלכה שלא יצאו ידי חובתם כיון שצריך שיהיה הקידוש במקום סעודה.

ומהי סעודה זו שעליה יש לקבוע את הקידוש, כתב השו"ע (סימן רעג ס"ה): כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס של יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא. והרמ"א הוסיף והביא דברי הבית יוסף שלפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה כשמלים בשבת כיון שמקיימים בכך דין קידוש במקום סעודה, אך הביא שאין המנהג כן אלא המנהג ליתן לתינוק לשתות ולא נהגו שישתו בעצמם.

אם יין הקידוש עצמו חשיב במקום סעודה

ודייק הט"ז ממה שרצה הרמ"א להתיר למוהל ולסנדק לשתות מכוס הברית, שאם יטעם מכוס של קידוש שיעור יין שיהיה חייב עליו ברכה אחרונה יצא בכך ידי חובת קידוש במקום סעודה. אלא שהוא תמה על כך שאם כן כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה, שהרי צריך לשתות מלא לוגמיו ואם כן שיעור זה לבד כבר מספיק בכדי להיחשב קידוש במקום סעודה. ולכן הוא מסיק שבודאי גם לדעת הגאונים ששתיית יין חשובה כקידוש במקום סעודה היינו כאשר אחרי ששתה שיעור מלא לוגמיו לשם קידוש, הוא מוסיף ושותה שוב שיעור נוסף של ברכה אחרונה, שאז תוספת שתיה זו עולה לו כסעודה ומקיים בכך קידוש במקום סעודה. וממילא מוהל וסנדק ששותים כוס אחת אינם יכולים לשתותה ואינה עולה להם לקידוש במקום סעודה.

המחצית השקל מעיר שהרי לכאורה ידי חובת קידוש יוצא כששותה מלא לוגמיו ואילו כדי להתחייב ברכה אחרונה עליו לשתות רביעית, ואם כן מה הקשה הט"ז שכל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה והרי יש נפקא מינה באופן שישתה רק מלא לוגמיו שאז אינו נחשב מקום סעודה מחמת היין וצריך לאכול פת לקיים דין קידוש במקום סעודה. אלא שביאר המחצית השקל, שהרי אנו מסופקים אם מלא לוגמיו אינו שיעור המחייב בברכה אחרונה ולכן לכתחילה צריך לשתות רביעית שלימה כדי להתחייב בברכה אחרונה וכיון שכך הרי שוב חזרה קושיית הט"ז למקומה שבכל קידוש כיון שכבר שתה מחמת הקידוש מלא לוגמיו ושוב נכנס לספק ברכה אחרונה וצריך בשל כך להוסיף ולהשלים לשיעור רביעית כדי להתחייב בברכה אחרונה בתורת ודאי, ואם כן כבר אינו צריך להמשיך בסעודה כיון שכבר שתה שיעור רביעית שנחשב לדעת הגאונים, כהבנת הרמ"א, לקידוש במקום סעודה.

ובמחצית השקל הוסיף והביא בשם הלבוש ראיה נוספת, שהרי היין הזה בא במקום הפת, וכשם שכשמקדש במקום סעודה הפת היא מלבד היין אותו שותה המקדש מדין הקידוש, הוא הדין כשרוצה לקיים דין קידוש במקום סעודה בשתיית יין יש לו לשתות יין אחר מלבד היין שעליו הוא קידש.

מדוע רב הונא לא השלים את שתיית כוס הקידוש

ראיה מעניינת לנדון זה מסוגייתנו, מביא בספר נחלת יהושע לרבי יהושע קושמאן וודיאנר. הגמרא מביאה מעשה שארע עם רב הונא שקידש ואחר הקידוש קודם שאכל נפל הנר וכבה, והוצרכו להעלות את כליו לבית חופתו של רבה בנו ששם היה נר, והוא שב וקידש ואכל כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה. ואם אכן דעת הגאונים כפי שכתב הבית יוסף, וכפי שהכריע בספר האבן העוזר כדעתו, שכוס הקידוש בעצמה נחשבת לקיום קידוש במקום סעודה וכי לא יכול היה רב הונא להשלים את שתיית הכוס אף שהנר כבה ובכך היה מקיים דין קידוש במקום סעודה ולא היה צריך לשוב ולקדש כשהמשיך את סעדותו בבית חופת בנו.

הנחלת יהושע דוחה את ראייתו, כעין טענת המחצית השקל המובאת לעיל. יתכן, הוא אומר, שרב הונא שתה תחילה מלא לוגמיו אך קודם שהשלים לשיעור רביעית הפסיק בכדי אכילת פרס או בכדי שתיית רביעית ובאופן זה אין השתיה האחרונה מצטרפת לשתיה הראשונה כדי להתחייב ברכה אחרונה וכדי לקיים בכך דין קידוש במקום סעודה.

כמובן שאין להקשות כיצד הפסיק אחרי מלא לוגמיו והרי בכך נכנס לספק ברכה אחרונה וכפי שכתב המחצית השקל, שהרי רב הונא רצה לאכול פת וממילא בברכת המזון ייפטר מברכה על היין וכפי שאנו איננו מברכים אחרי הקידוש אלא פוטרים את היין בברכת המזון, אלא שלבסוף כבה הנר וכך לא יכול היה רב הונא לקיים את רצונו הראשון לאכול פת ואף אם היה משלים את שתיית היין לא היה מועיל בכך כיון שכבר הפסיק בין שתיה לשתיה ואין השתיות מצטרפות.

קידוש במקום סעודה באכילת פירות

הבאנו את דברי השו"ע שכתב: ודוקא אכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא. אמנם דעת השלטי גבורים (הובא במג"א סקי"א) שאף באכילת פירות יצא, כיון שכל סעודת שבת נחשבת אכילת קבע. והסיק המגן אברהם שדעת הטור והשו"ע עיקר שאכילת פירות אינה מועילה, אך מכל מקום אכילת מיני תרגימא מחמשת מיני דגן מועילה, שהם חשובים יותר לסעודת שבת מיין. עוד כתב ששכר אף על גב שהוא חמר מדינה אינו יוצא בו ידי קידוש במקום סעודה כיון שאינו סועד כמו היין.

ובשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סימן יב) הביא רבי יצחק אלחנן ספקטור מעשה שהיה בבית הכנסת ביום טוב שני, שהיה מברך המוהל ברכת הכוס של ברכת המילה על שכר, והורה הרב שם שישתה המוהל עוד כוס של שכר ובכך יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, אך כל לומדי עירו חלקו עליו מכח דברי המגן אברהם הנזכרים, שהרי רק לדעת השלטי גבורים יוצא אף בפירות אך לדעת הטור והשו"ע אינו יוצא ואף אינו יוצא בשכר כיון דלא סעיד כיין.

הטור והשלטי גבורים נחלקו בטעמים המובאים ברשב"ם

רבי יצחק אלחנן מבאר את שורש המחלוקת בין השלט"ג והשו"ע בשני טעמים המובאים בדברי הרשב"ם בסוגייתנו בנוגע לעיקר דין קידוש במקום סעודה. שכן כתב רשב"ם (ד"ה אף): אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג. ומדרש הוא. וסברא זו מוזכרת גם בתוספות בסוגייתנו (ד"ה אף).

וברשב"ם הוסיף טעם נוסף: אי נמי סברא היא מדאיקבע קידוש על היין, כדתניא לקמן זוכרהו על היין, מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע, דחשיב.

מבואר ברשב"ם שני טעמים לכך שאין קידוש אלא במקום סעודה, הטעם הראשון הוא ילפותא מהכתוב וקראת לשבת עונג, לפי דרשה זו דין קריאה שהוא הקידוש צריך להיות במקום עונג, ועונג זה הוא הסעודה. והטעם השני הוא מסברא שתקנת חכמים לקדש את השבת על היין היינו כשסועד את סעודת השבת שאז יש חשיבות לקידוש על היין.

מעתה, אומר רבי יצחק אלחנן, יש לומר שדעת השלטי גבורים כטעם הראשון שעיקר הדבר שיש לעשות הקידוש במקום סעודה הוא משום דכתיב וקראת לשבת עונג. ואם כן יש מקום להוכיח שאף אכילת פירות תהיה חשובה כמקום סעודה שהרי מצינו שאכילת פירות בשבת חשובה עונג, שהרי בגמרא בביצה (לד:) מבואר ששבת קובעת למעשר מדכתיב וקראת לשבת ענוג, שאכילת שבת היא אכילה חשובה ולכן קובעת למעשר, והרי שם מדובר באכילת פירות ומבואר שאף אכילת פירות נחשבת עונג. ואם כן גם לענין קידוש במקום סעודה יש להחשיב את הפירות כסעודה שהרי שני דינים אלו נלמדים מאותו הפסוק.

מאידך הטור והשולחן ערוך שפסקו שאכילת פירות אינה נחשבת כמקום סעודה, יש לומר שהם נקטו כטעם השני שכתב הרשב"ם שמסתמא על היין שבשעת סעודה איקבע דחשיב. ולטעם זה יש לומר שצריך דוקא סעודה גמורה, כזו שיוצאים בה משום סעודת שבת, ולכן לשיטתם צריך דווקא פת ואין פירות חשובים מקום סעודה.

אלא שדוחה רבי יצחק אלחנן הסבר זה, שהרי גם לדעת השו"ע והטור אפשר לקיים דין קידוש במקום סעודה על ידי יין ואם כן מוכח שאף דבר שאינו יוצא בו ידי חובת סעודת שבת יכול לצאת בו ידי חובת קידוש במקום סעודה, ואם כן הוא הדין שיוכל לצאת בפירות וכדעת השלטי גיבורים. והביא שבחיי אדם כתב שבשעת הדחק באמת אפשר לסמוך על דעת השלטי גבורים ולקיים דין קידוש במקום סעודה באכילת פירות.