אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/צג

יום שני י אדר - מסכת פסחים דף צג

קטן שהגדיל בין שני פסחים

בברייתא המובאת בסוגייתנו (צג.) נחלקו רבי ורבי נתן בגדרו של פסח שני, האם הוא רגל בפני עצמו או שהוא תשלומים לפסח ראשון. הנפקא מינה המובאת בברייתא היא, גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, האם הוא מחוייב עכ"פ לעשות פסח שני. לדעת רבי הוא אכן מחוייב בכך מאחר שפסח שני הינו רגל העומד בפני עצמו, ואילו לדעת רבי נתן הגר והגדול-הטרי פטורים מלעשות פסח שני, זאת מאחר שכל מהותו של פסח שני הוא כתשלומים לפסח ראשון וכיון שבו לא היו מחוייבים אינם חייבים לעשות אף את הפסח השני.

הרמב"ם (קרבן פסח פ"ה ה"ז) פוסק להלכה כדעתו של רבי: גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני. אלא שמוסיף הרמב"ם ואומר עוד, ואם שחטו עליו בראשון פטור. כלומר, למרות שהקטן מחוייב עתה בהקרבת קרבן פסח שני אם כבר בפסח ראשון שחטו עליו את הפסח למרות שלא היה בר חיובא, עלה לו פסח זה ואינו חייב עתה לעשות את הפסח השני.

הכסף משנה תמה על פסק זה של הרמב"ם, שהלא כיון שכלל אינו בר חיובא כיצד תועיל ההקרבה שהקריבו עליו בפסח ראשון לפוטרו מהחיוב החדש שנתחייב בו עם גדלותו, פסח שני. והוא מביא את יישובו של מהר"י קורקוס שדעת הרמב"ם שמינוי קטן לפסח הוא מדאורייתא וכיון שרחמנא ריבה את הקטן לענין זה בודאי שנפטר מכך מחיוב הפסח שלו גם זה שנתחדש עתה בפסח שני. וע"ע אור שמח.

אמנם בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הקשה על יישוב זה, שהרי מסקנת הגמרא בנדרים (דף לו) שדין שה לבית אבות אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ואם כן חזרה קושית הכסף משנה למקומה כיצד יוכל הקטן להיפטר מחובתו על ידי מה שהקריבו עליו את הפסח כשהיה קטן בזמן פסח ראשון.

הוא מוסיף ומחדד את הקושיה, שהרי בגמרא בראש השנה (כח.) מובא שאדם שאכל מצה כשהוא שוטה ואחר כך נשתפה, חייב לשוב ולאכול מצה ואינו יוצא ידי חובתו במה שאכל כשהיה שוטה כיון שבאותה שעה לא היה בר חיובא. במה שונה מכך קטן שעשה פסח בקטנותו ועתה הגדיל הלא בשעת עשיית הפסח לא היה בר חיובא ומדוע לא ישוב ויתחייב עתה בפסח שני.

קטן הופקע ממצוות קרבן פסח אך לא מדין הקרבת הקרבן

ביישובו, מחלק רבינו חיים הלוי בין מצות מצה למצות קרבן פסח. מצות מצה הרי היא כלל המצוות, וכיון שחרש, שוטה וקטן אינם חייבים במצוות, בודאי עליהם לשוב ולקיים המצווה לכשיתחייבו, הקטן כשיגדיל והשוטה לכשישתפה. שונה מכך מצוות קרבן הפסח, לדין הקרבת הפסח שני חלקים, האחד זהה לשאר מצוות שבתורה וזהה למצות מצה, על האדם מוטל החיוב להקריב קרבן פסח. אך מלבד זאת בקרבן פסח ישנו גם דין הקרבת קרבן, דבר הבא לידי ביטוי בכך שהקרבן מוגדר כקרבנו של פלוני והוא קרב עבורו ועולה לו בחובתו, חלק זה במהות קרבן הפסח זהה לשאר הקרבנות העולים לבעלים לשם חובה ומוגדרים בעצם כקרבנו של פלוני. אין זה רק מעשה מצווה גרידא שאדם מביא קרבן, אלא הקרבן עצמו מוגדר כקרבנו של אותו אדם המביאו.

מעתה, אף שהקטן אינו חייב במצוות והוא אינו חייב בהבאת הקרבן, הרי מכל מקום לא הופקע מדין הקרבת הפסח ואפשר שיהיה הפסח קרב עליו ועולה לו לשם פסח. ממילא מובן מאד פסקו של הרמב"ם, כי אכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים מחוייב בפסח שני כיון שהוא רגל בפני עצמו ואינו רק תשלומים לפסח הראשון. אך מאידך, כשם שגדול שהקריב קרבן פסח ראשון שוב אינו צריך להקריב פסח שני, כך גם קטן שהקריבו עליו ולשמו פסח ראשון, אף שלא היה מחוייב, הרי פסח זה הוא פסחו של אותו קטן שלא הופקע מדין הקרבת הקרבן, ואם כן קטן זה שעתה גדול הוא כבר קרב עליו פסח ראשון בשנה זו וממילא פטור הוא מהקרבת פסח שני.

גם רבי נתן מודה בגר שנתגייר

בשו"ת השבי"ט דקדק עוד בלשון הרמב"ם, מדוע שינה הרמב"ם מלשון הברייתא ושינה את לשונו בין גר לקטן, הגר נתגייר בין פסח ראשון לפסח שני ואילו הקטן הגדיל בין שני פסחים, בשונה מהמובא בברייתא "גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים". והוא רוצה לחדש מכח דקדוק זה שלא נחלקו רבי נתן ורבי אלא בדינו של גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, כי מאחר שבזמן פסח שני לא היה שייך כלל לקרבן פסח ממילא פסח שני לגביו הרי הוא כפסח ראשון ובכה"ג אף רבי נתן מודה שחייב הוא בעשייתו. ולא נחלק רבי נתן אלא בקטן שהגדיל, שהרי אף בקטנותו היה לו שייכות לפסח כיון שהיה ישראל (ואולי אף מינויו מדאורייתא וכמו שכתב מהר"י קורקוס) ולכך חולק רבי נתן וסובר שקטן זה כיון שהיה שייך בפסח ראשון ונפטר ממנו מחמת קטנותו שוב אינו מתחייב בעשיית פסח שני.