אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/ה

יום שני ג אב - מסכת סוכה דף ה

אליהו הנביא מלאך או אדם?

אליהו לא עלה אלא למטה מעשרה

מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהילים קטו טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". כך דעתו של רבי יוסי בברייתא המובאת במסכת סוכה (ה.). על דברים אלו מקשה הגמרא: ולא עלו משה ואליהו למרום, והכתיב (שמות יט ג) "ומשה עלה אל האלקים", ומיישבת הגמרא: למטה מעשרה. ועוד מקשה: והכתיב (מלכים ב' ב יא) "ויעל אליהו בסערה השמים", ומיישבת אף כאן: למטה מעשרה.

בשו"ת רדב"ז (ח"ח סימן פח) הקשה על יישוב הגמרא, ואם תאמר איך איפשר שנאמר שאליהו לא עלה למרום אלא עד למטה מעשרה כדקאמר תלמודא, והלא התם במרום קאי עד השתא. דהיינו, שידוע לנו שמקומו של אליהו במרום ושם הוא נמצא עד היום הזה, ואם כן ע"כ שעלה למרום.

ויישב הרדב"ז: ויש לומר דהכי פירושו, דהא דקאמרינן "ומשה ואליהו לא עלו למרום" - בגוף ונפש קאמר. ופריך, והלא כתיב "ומשה עלה אל האלקים" וכו' "ויעל אליהו" וכו'. ומשני, בגוף ונפש עלה עד סמוך למרום, ושם נזדכך חמרו ונהפך בשרו ללפידי אש, ועלה בדיוקן רוחני אלוקי דומה לגוף החמרי אשר פשט, ועדיין הוא קיים ז"ל. ובתוספת ביאור כתב החת"ס (ח"ו ליקוטים סימן צח) שעלו לרקיע העליונה שמי שמים, ושם נשארו באויר למטה מי' טפחים של אותן השמים.

הוכחת הגמרא מאליהו שאין תחומין למעלה מעשרה

כהבנת הרדב"ז שאליהו עלה עם גופו עד סמוך לרקיע מתחת לעשרה, כן מבואר גם בדברי הפרי מגדים. דהנה הגמרא בעירובין (מג.) מביאה את ספקו של רב חנניא האם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה [- דהיינו האם יש דיני תחומין כשמהלך מעל גובה עשרה מפני הקרקע, לדוגמה: בספינה, או בקפיצה]. ומוכיח הגמרא: תא שמע, הני שב שמעתתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא, ובהדי פניא דשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא, מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו, אלמא אין תחומין למעלה מעשרה [אלו שבע השמועות שנאמרו בבוקר שבת לפני רב חסדא בסורא, ולפנות ערב של שבת לפני רבא בפומבדיתא, וכיון שלא שייך לבוא ממקום זה למקום זה, ע"כ שאליהו אמרם ואם כן מוכח שאין תחומין למעלה מעשרה]. ודוחה הגמרא: לא, דילמא יוסף שידא אמרינהו [- יתכן שלא אליהו אמרם אלא שד ששמו יוסף שאינו שומר שבת].

ומבואר שלפי ההו"א בגמרא שאליהו הוא שהלך לסורא ופומבדיתא, מוכח מכאן שאין תחומין למעלה מעשרה כיון שאליהו עבר על תחומין. וביאור הדבר, כתב הפרי מגדים (סימן רצ"ה א"א סק"א) על פי המבואר בפסחים (צד:) שבין רקיע לארץ מהלך ת"ק שנה. והיינו שבביאתו מהרקיע לארץ עבר על איסור תחומין.

מנהג ישראל להזכיר את אליהו במוצ"ש כיון שלא בא בשבת

וברמ"א (או"ח סימן רצה ס"א) כתב שנהגו לומר ולהזכיר אליהו הנביא במוצאי שבת להתפלל שיבא ויבשרנו הגאולה. ובמגן אברהם (סק"א) ביאר טעם הדבר בשם הלבוש, שאין אליהו בא בערב שבת, וגם בשבת עצמה הוא ספק בגמרא אם יש תחומין למעלה מעשרה, ואם כן דלמא הלכה שיש תחומין וממילא לא יבוא בשבת, ולכן אומרים במוצאי שבת. ובפרי מגדים שם הוסיף שאף שמקילים בספק דרבנן מכל מקום אי אפשר להתפלל על כך שיבוא בשבת.

קושיית החתם סופר מביאתו בברית מילה

אמנם החתם סופר (שם) הקשה, ממנהג העולם לומר במילה "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב", וכן המוהלים מתפללים שאליהו יעמוד לימינם לסומכם, ואומרים זאת אפילו בשבת. וצ"ב איך אומרים כן והלא אפשר שיש תחומים למעלה מעשרה ואם כן אין ראוי להתפלל על זה, וכמו שכתב הפרי מגדים.

חידוש החתם סופר שפעמים בא כמלאך ופעמים כאדם

ומכח זה כתב החתם סופר לחדש: כי מעולם לא עלה אליהו בגופו למעלה מי' טפחים, אך נפרדה נשמתו מגופו שם והנשמה עולה ומשמש למעלה בין מלאכי שרת, וגופו נתדקדק ושורה בגן עדן התחתון בעולם הזה. וביום הבשורה במהרה בימינו תתלבש נשמתו בגוף הקודש הלז.

ומוסיף החתם סופר שאין מקום לדון את אליהו בדיני התורה, ולהוכיח ממנו לדיני תחומין אלא אם כן הוא לבוש בגופו, שאז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל, והוא מוסמך מרבו אחיה השילוני או ממשה רבינו עליו השלום אם הוא פנחס. ולעתיד לבוא כשיתגלה ויתלבש בגופו, הוא יסמוך את חכמי ישראל. ואז יש לו דין ככל בני ישראל, וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעולם הזה מלובש בגופו הזך.

ועל פי זה יישב החתם סופר הסתירה בין ביאתו של אליהו בשבת לברית מילה, ובין ראיית הגמרא מהני שב שמעתתא שנאמרו על ידי אליהו. כי בברית מילה יכול אליהו שפיר לבוא מהשמים לארץ וממקום למקום בלא כל חשש, כיון שאז מתגלה בנשמתו ואינו מחוייב במצוות, שהרי "במתים חפשי". ואף ראיית הגמרא לגבי תחומין אינה ממה שירד מהרקיע לארץ שהרי גופו נשאר בארץ וכשהוא בנשמתו אינו מחוייב במצוות, וכל הראיה היא אחרי שהתלבש בגופו כאן בארץ כיצד הלך מסורא לפומבדיתא, על כרחך שבא בקפיצה, ואם כן יש ראיה שאין תחומין למעלה מעשרה.

וההכרח שבאותה שעה היה לבוש בגופו ואין אומרים שאף אז בא בנשמתו כבשעת הברית, שהרי לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול, ולכן כשבא להורות הוראה וקיבלוה ממנו על כרחך שבא בגופו ממש, וממילא יש ראיה שאין תחומין למעלה מעשרה.

הערת הגרח"ק מדוע לא יהפוך עצמו למלאך במקום תחומין

רבי חיים קניבסקי בספרו דרך אמונה (שמיטה ויובל פ"א ביאוהה"ל ד"ה סוקרין) מביא מה ששאל למרן החזו"א זצ"ל שעדיין יש להקשות לחילוק החת"ס, מה ראיית הגמרא מאליהו, דילמא אחר שאמר ההלכות בסורא נהפך למלאך והלך לפומבדיתא ואחר כך נהפך שוב לאדם ואמר ההלכות שם.

ומביא הגרח"ק מה שיישב לו החזו"א בבדיחותא, שאם היה בן אדם באותה שעה היה אסור לו שיהפך למלאך כיון דהוי נטילת נשמה. וכתב על כך הגרח"ק דנראה שלא אמר כן אלא לבדיחותא בעלמא, דרחוק לומר דזה שנהפך למלאך מיקרי מעשה, ואם כן אין בזה איסור שאין זה נטילת נשמה טבעי [עי"ש שדן לגבי כמה דינים אם פעולה שאינה טבעית אסורה, כמו ללכוד נחשים על ידי לחש בשבת, עשיית סגולה לגידול פירות בשביעית, ומחשבה במן שיתהפך טעמו אי חשיב מתקן בשבת].

נדון התרומת הדשן בהתר אשת אליהו

ובעיקר הנדון אם אליהו הנביא חשוב אדם או מלאך אחר שעלה בסערה השמימה. אנו מוצאים דברים בדברי התרומת הדשן, במה שדן לגבי אשת אליהו: וששאלת אשת אליהו הנביא ז"ל או אשת ריב"ל אם יכולים לינשא לאיש אחר כו', תמהני טובא למה טרחת לשאול שאלה כזאת כו' י"ל אשת רעהו אסור ולא אשת מלאך שכולן רוחני ולא גופני. הרי שנקט בפשיטות שאליהו הרי הוא מלאך ואשתו אינה בכלל אשת רעהו. וכן הביאו להלכה בדרכי משה (הקצר, אהע"ז סימן יז סק"ה) והבית שמואל (סימן יז סקי"א).

והמקשן שם הביא ראיה בתוך דבריו ממעשה המובא בגמרא בבבא מציעא (קיד.) שרבה בר בר חנה פגש את אליהו בבית הקברות ושאל לו "והלא מר כהן הוא" הרי שנהג אליהו ככל דיני התורה וע"כ שדין אדם לו ולא דין מלאך. והשיב לו מהרא"י שאין מכך כל קושיה כי פשוט הוא ששמר את כל דיני התורה וכפי שמצאנו בגמרא בעירובין (מג:) ששמר אף תחומין שאינם אלא מדרבנן.

אלא שהתרומת הדשן אינו נותן טעם לחילוקו, מדוע מחד גיסא תהיה אשתו מותרת כיון שאינו מוגדר כאדם ואין אשתו בכלל אשת רעהו, ומאידך שמר את כל התורה כולה אף דינים דרבנן. וגם צ"ב מה ראיה הביא התרומת הדשן לדבריו מהגמרא בעירובין, הלא אדרבה גם בגמרא שם מוכח שאכן דין אדם לו וכדמות הראיה מהגמרא בבבא מציעא.

אמנם יש לציין שבחכמת שלמה (שם סעיף א) הוכיח באמת מדברי הגמרא בעירובין לגבי תחומין ומדברי הגמרא לגבי מעשה דרבב"ח ואליהו בבית הקברות, שאכן אליהו חשוב אדם כיון שלא מת, והסיק מכח זה שאף אשתו אסורה ודלא כדברי מהרא"י.

אם פקעו קידושי אליהו כשנעשה מלאך ולא מת

ולדברי החתם סופר שפעמים שאליהו מלאך ופעמים שהוא אדם, יש לדון האם בשעה שהיה מלאך פקעו קידושיו והרי אשתו מותרת, ואף שנעשה אדם אינו חוזר לאישות הראשונה. אך בלשון התרומת הדשן משמע שכל ההתר הוא משום "אשת רעהו" ולא אשת מלאך, ולא מטעם שפקעו קידושיו. ובאמת במשנה בקידושין אמרינן שהאשה נתרת בגט או במיתת הבעל, ומשמע שכל שלא מת הבעל לא פקעו הקידושין אף שנעשה מלאך.

וכעין זה העיר הקובץ שיעורים (ח"ב סימן כח) שהגמרא בקידושין מביאה מקור לכך שמיתת הבעל פוטרת, ואף שאחרי שמת כבר אינה אשת רעהו, וע"כ שמכל מקום כיון שנאסרה שעה אחת אסורה כל שלא התחדשה בה היתר ע"י מיתת הבעל. ואם כן אליהו שלא מת מדוע אשתו מותרת. ועי"ש שרצה לתלות זאת במחלוקת רמ"ה ובית יוסף אם אשה שמת בעלה מותרת מחמת המיתה או מחמת שאין לה בעל ואינה "אשת רעהו".

רבי הוציא בקידוש אחרי שנפטר

רבי אליעזר יהודה ולדנברג מביא בתשובתו (שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סימן ו) מקור נוסף העוסק בקיום מצוות על ידי אדם ששב מארץ החיים, כשמקור זה מהווה סיוע לפסקו של התרומת הדשן. בגמרא בכתובות (קג.) מובא שרבינו הקדוש היה בא לביתו בכל ערב שבת.

בספר חסידים (סימן תתשכז, הובא בקיצור בגליון הש"ס לרע"א שם) הוסיף: "רבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות כי אם כחי בבגדים שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית".

מעתה, אומר הציץ אליעזר, אם רבי שנפטר כדרך כל הארץ, בשעת בואו בערב שבת נתחייב במצוות, על אחת כמה וכמה אליהו הנביא שלא נסתלק ולא מת מעולם שבזמן שהוא בא כגוף אדם, דין אדם לו להתחייב במצוות, אך מאידך כשם כשרבי בודאי שאין אשתו חשובה אשת איש ומותרת לכל אדם כן אף אשתו של אליהו הנביא מותרת לכל אדם ואין בכך סתירה לחיובו במצוות.

דעת הבן איש חי שאף כשלבוש בגוף הוי מלאך וראייתו מטומאת התהום

לעומת כל מה שנתבאר עד עתה, דעתו של הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה סימן שפ) שאף בשעה שאליהו הנביא מלובש בגוף בעולם הזה, ויושב עם החכמים ובא עמהם בדמות אדם ממש, עכ"ז עדיין הוא חשוב מלאך ויש לו דין מלאך גמור ואינו נכלל עם בני אדם. והוא מביא לכך ראיה מעניינת:

הגמרא בפסחים (פסחים פא:) מביאה ברייתא העוסקת בהגדרתה של טומאת התהום, טומאה ייחודית שלגביה נאמרה הלכה למשה מסיני לפיה נזיר ועושה פסח שנטמאו בטומאה זו אינם נמנעים מהמשך קיום מעשיהם, הנזיר ממשיך את ספירתו כרגיל ועושה הפסח רשאי להקריב אף במצב זה את קרבנו.

וכך אומרת הברייתא: "המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכו' במה דברים אמורים בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא, ואי זה היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם אבל הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום".

והנה, אומר בן איש חי, אליהו הנביא זכור לטוב ודאי הוא מכיר בה [-בטומאה], ואם נחשב בכלל בני אדם להיותו מלובש בגוף, אם כן בהיותו בעולם הזה ליכא טומאת התהום דהא איכא חד דמכיר בה. אלא ודאי גם בהיותו מלובש בעולם הזה יש לו דין מלאך גמור, ולכן אין ידיעתו והכרתו בזה מעכבת, דאינו בכלל בני אדם. והנפקא מינה לגביה דן הבן איש חי: אם חייב להתפלל וכן בשאר מצוות בהיותו בעולם הזה, ואם יצטרף למנין קדיש וקדושה.