אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נב

יום חמישי כ"ג אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נב

'הושחרו שיניו מתעניות' על כבוד התורה

דעת התוספות שנהג כן לפי שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה

בגמרא בנזיר (נב.) מובאת ברייתא בה נתפרשו ששה דברים שבהם רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים: א' אבר מן המת שבא משני מתים. ב' אבן מן החי שבא משני בני אדם. ג' חצי קב עצמות שבא משני מתים. ד' רביעית דם הבאה משני מתים. ה' עצם כשעורה שנחלקה לשנים. ו' שדרה וגולגולת שבאו משני מתים. ולשון הברייתא: רבי יהודה אומר, ששה דברים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים, וחזר בו רבי עקיבא.

על חזרה זו מביאה הגמרא את דבריו של רבי לבר קפרא: לא תשנה 'רביעית דם' בחזרה. וכך גם חיזק רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא את דברי רבי: עד יום מותו של רבי עקיבא היה מטמא - אם משמת חזר בו איני ידוע. וכתבו התוספות שרבי שמעון בא להכחיש דברי האומר שרבי עקיבא חזר בו, ובא לומר כרבי דרבי עקיבא לא חזר בו, אלא שאמר דרך קנתור כלפי רבי עקיבא, 'אם משמת חזר בו איני יודע'.

על דבריו אלו שאמר רבי שמעון על רבו, אומרת הגמרא: תנא, הושחרו פניו מפני תעניותיו. ופירשו התוספות: הושחרו שיניו של רבי שמעון מפני תעניותיו - שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה, וישב והתענה ימים רבים. והמפרש כתב: לפי שדרך גנאי היה משתעי עליה דרבי עקיבא, ואמר אם משמת חזר בו.

הערת החסדי דוד על המאירי שלמד מכאן הזכרת כל תלמיד חכם דרך כבוד

ובפירוש חסדי דוד על התוספתא (אהלות פ"ד ה"ב) הביא דברי המאירי שכתב: לעולם יזהר אדם בהזכרת תלמיד חכם דרך כבוד בכל ענין, ומעשה היה ונחלקו ברבי עקיבא במה שהיה אומר על רביעית... ואמר אחד מהם ' כל ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע', ודאג בעצמו והחליט עצמו לתעניות עד שהושחרו שיניו, ע"כ.

והעיר החסדי דוד שלכאורה אין ראיה מהגמרא בנזיר אלא לכך שיזהר מלדבר בחוסר כבוד כנגד רבו, שהרי רבי עקיבא היה רבו של רבי שמעון, ומנין הוציא המאירי מגמרא זו שיזהר אדם בהזכרת "תלמיד חכם" סתם. וביאר החסדי דוד שממה שקיבל על עצמו כל כך הרבה תעניות עד שהושחרו שיניו, מזה מוכח החסרון במעשהו, עד שאפילו סתם תלמיד חכם גם כן כפרה בעי, אף שבת"ח סתם ודאי שאינו צריך להחליט עצמו לתענית כל כך עד שיושחרו שיניו.

השחרת שיניו של רבי יהושע בתעניות על דבריו בסתירת דברי בית שמאי

והנה כעין זה מובא בגמרא במסכת חגיגה (כב:) שאמר רבי יהושע על דעת בית שמאי: בושני מדבריכם בית שמאי. ואחר כך נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי וביאר לו טעמם של בית שמאי, "מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה. ומוסיפה הגמרא: אמרו, כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו, ע"כ.

הרי לנו שגם רבי יהושע, שנתבאר מתוך דברי חז"ל בכמה מקומות שהיה מתלמידי בית הלל [ורבות ממחלוקות רבי אליעזר ורבי יהושע, תלו המפרשים במחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהתלמידים סוברים כדעת רבותיהם], ואעפ"כ השחיר שיניו על שאמר 'בושני מדבריכם בית שמאי'. ואם כן אפשר היה שזהו מקורו של המאירי שאף שכאן עשה כן רבי שמעון כלפי רבי עקיבא רבו, אך לא נהג כן רק מחמת שהוא רבו אלא שכן יש לנהוג בהזכרת כל תלמיד חכם.

אמנם המדקדק יראה שלא נתפרש בגמרא בחגיגה כלל שהשחיר רבי יהושע שיניו בתעניותיו על אופן דיבורו כנגד בית שמאי שהיה שלא בדרך כבוד, אלא על עצם מה שביטל דבריהם ואמר 'בושני מדבריכם' מחמת הסברא המבוארת שם, ולכן כשבא תלמיד אחד ואמר לו טעם הדבר - מיד השתטח על קבריהם והשחיר שיניו על שביטל דבריהם מחמת שלא ידע טעמם. ואם כן אין לדמות כלל בין סוגיית הגמרא בנזיר העוסקת בתעניות על דיבור שלא דרך כבוד, שבזה - לולי דברי המאירי - היה אפשר לומר שאינו דין אלא ברבו דוקא. ובין סוגיית הגמרא בחגיגה העוסקת במבטל דברי שוכני עפר מחמת שאינו מבין טעמם - שבזה השחיר רבי יהושע שיניו כנגד בית שמאי.

הערת הכבוד חכמים שרבי יהושע תלמיד אחד הסבירו טעמם של בית שמאי משא"כ רבי שמעון

ובספר כבוד חכמים (לרבי צבי אלימלך קאליש, בני ברק תש"ל, מאמר לט) עמד אף הוא על הערה זו שבגמרא בחגיגה מבואר שהושחרו פניו מפני התענית רק אחרי שהסביר לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי את טעמם, וראה שדברים של טעם הם, ואז נשתטח על קברותיהם והושחרו פניו מפני התענית. "הרי מפורש יוצא מה הביאו ליקח על עצמו את התעניתים הרבים - כיון שנוכח לדעת שב"ש צדקו בדבריהם מה שהוא לא ידע מקודם".

וכך גם מבואר בירושלמי (שבת סופ"ה) שאחר שיצאה פרתו של רבי אלעזר בן עזריה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, וכשנודע לו שדבר זה הוא שלא ברצון חכמים קיבל עליו תעניות עד שהושחרו שיניו מריבוי התעניות - ושם הרי כלל לא נזכר שדיבר לשון של גנאי או של חוסר כבוד כלפי החכמים, רק שנהג שלא כרצונם, וכשנודע לו שכך רצונם קיבל על עצמו תעניות על סתירת דבריהם.

"על כל פנים בכל המקומות שפרטנו היה איזה גורם שלישי שהביאו לתעניות אלו, ואילו כאן בנזיר לא התפרש שום גורם. ואם כן, בצדק נשאל, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. למה אמר תחילה דבר שיצטרך לחזור ממנו לאחוריו, ומה ראה אחרי כן שלא ראה מקודם", יעויין שם שביאר טעם התעניות באופן אחר, וסיים: "ואני מבקש מחילה וסליחה מרבותינו בעלי התוספות ומאור עינינו רשי זכרונם לברכה, שפירשתי את דברי הגמרא באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה, והדרשה תדרש במקום אשר אין נפקא מינה להלכה".

ואמנם לפי מה שנתבאר הרי אין כל בית מיחוש בהערה זו על דברי הראשונים, ואדרבה מכח סוגיית הגמרא בחגיגה מוכח כביאורם, שכן אף להם הוקשתה קושיא זו שלא מצאנו שישחיר אדם שיניו אלא רבי יהושע אחר שסתר הוראת בית שמאי מחמת שלא הבין טעמם, וכשנודע לו טעמם ושדברי טעם דבריהם אז חזר בו והשחיר שיניו בתעניותיו. משא"כ כאן שלא נתבאר בגמרא שהתענה על שחלק על דעת רבי עקיבא, אם כן מדוע באמת החמיר על עצמו כל כך. ועל זה ביארו הראשונים ששאני כאן שהיה רבו "ואין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה".

אמנם לפי זה תתעצם ההערה על דברי המאירי, שכן יש להקשות להיפך, מדוע רבי יהושע לא התענה כן רק אחרי ששמע טעם וסברא בדברי בית שמאי, הלא על עצם דבריו שאמר כלשון הזו 'בושני מדבריכם' היה ראוי - לכאורה - שישב בתענית. ולכאורה הביאור הוא שרבי יהושע שהיה מתלמידי בית הלל - בר פלוגתא הוא לבית שמאי ותלמידיהם, ואורייתא קא מרתחא ביה, ולכך לא חזר בו מלשונו רק אחרי שנוכח לראות שיש טעם בדברי בית שמאי. ואם כן נמצא שמתוך הסוגיות נראה מוכרח שיש חילוק בין 'רבו' ל'סתם תלמיד חכם', וצריך ביאור מה שלמד המאירי מסוגיית הגמרא בנזיר הוראה כללית לדבר בדרך כבוד לסתם תלמיד חכם. ועל כרחנו צריכים אנו לביאור החסדי דוד שאם לרבו צריך להתענות עד השחרת שיניו, הרי שלסתם תלמיד חכם צריך עכ"פ לכבדו ולהזהר בדיבורו.

ביאור החות יאיר שרבי יהושע חשש בודאי משמאי שהיה קפדן ובעל דין קשה

ובספר מר קשישא לבעל החות יאיר (עמוד לח) הביא המעשה ברבי יהושע ובית שמאי, וכתב על כך "שיותר היו חוששין לעונש כי שמאי קפדן ובעל דין קשה". ובספר מגדים חדשים (חגיגה שם) כתב שאפשר שכוונתו ליישב שינוי הלשון, שלגבי רבי יהושע כתוב ש'כל ימיו' הושחרו שיניו מפני התעניות, ואילו בנזיר כתב 'הושחרו שיניו מפני תעניותיו' והתוספות כתבו שהתענה ימים רבים, ולא מוזכר שהתענה 'כל ימיו'. ועל זה פירש שרבי יהושע חשש ביותר כיון ששמאי היה קפדן.

ואמנם לפי מה שנתבאר יש לבאר באופן אחר כוונת החוות יאיר, שהוקשה לו שהרי הראשונים פירשו שרבי שמעון התענה כל כך כיון שדיבר כנגד רבו, ודין זה הוא ברבו דוקא ולא בכל תלמיד חכם [ואף אם כדברי המאירי, הרי התענית היא רק לרבו כפי שביאר החסדי דוד], ואם כן מדוע נהג כן גם רבי יהושע. ולא רצה לחלק כנ"ל בין דיבור שלא בדרך כבוד לסתירת דבריהם כשאחר כך הוברר טעמם, ולכן ביאר שכיון ששמאי קפדן היה חשש רבי יהושע ביותר אף שלא היה רבו. אלא שיש להעיר מדברי הירושלמי לגבי ראב"ע שנהג כן אף שלא דיבר כלל כנגד חכמים, ואף הם לא היו קפדנים, וע"כ צריך לומר שיש שנהגו בתעניות על עצם סתירת דברי חבריהם כשלא ידעו דעתם או טעמם, ואם כן אפשר לפרש שגם רבי יהושע מטעם זה נהג כן.

ובמגדים חדשים שם העיר עוד על עיקר דברי החות יאיר שהרי כאן דיבר כנגד 'בית שמאי' ולא כנגד 'שמאי'. וכתב שאולי גם בית שמאי היו קפדנים. ובאמת צ"ב מה שייך להשתטח על קברי בית שמאי, ומי הם אותם בית שמאי שכנגדם דיבר, ואולי נקט החות יאיר ש'בית שמאי' בשיטת שמאי הם, ופגיעה בהם כמוה כפגיעה בשמאי, והשתטחות על קברותיהם פירושה השתטחות על קברו של שמאי עצמו.

לימוד הפתח עינים להיזהר בהולך לקרב מלחמתה של תורה בכבוד הראשונים וגדולי תורה

ובפתח עינים לחיד"א (חגיגה שם) כתב: מכאן יש ללמוד כמה צריך אדם לדקדק בדבריו, הן בעודנו פניו הולכים בקרב מלחמתה של תורה על הראשונים ועל גדולי הדור - להיזהר בדבריו, ובשגם נראה בעיניו כי לא באו אל נכון, יתלה החסרון בו... ישא ביום ההוא קל וחומר מאריא דבי עילאי, רבי יהושע, שהיה פשוט אצלו שטעו בית שמאי ואמר 'בושני מדבריכם', ועמד תלמיד אחד ואסבריה טעמן של בית שמאי, ומיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי. ועיין בנזיר דאמר רבי שמעון על רבי עקיבא איני יודע אם משמת חזר בו, והושחרו שיניו מפני התעניות. ומי שעיני בשר לו יכיר מיעוט ערכו וקוצר דעתו, ואל יוציא מפיו דבר שאינו הגון נגד גדולים, רק בדרך משא ומתן כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.

החיד"א מוסיף ומבאר לפי זה מה שאמרו "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע" - שהתנא לימדנו מוסר השכל, שאל יגזור אומר המעיין לומר 'קושיא זו לית נגר ובר נגר דיפריקינה' וכיוצא בזה. שכן סופו להישמע, כי על פי רוב, ימצא חכם או אפילו תלמיד שיסביר פנים יפות להעמיד הדבר על בוריו.

מעשים מספר שם הגדולים על אנשים שנענשו בדברם סרה על ספרי קדמונים

ובספרו שם הגדולים הביא כמה מעשים בענין זה, על הספר דברי נבא כתב (ספרים מערכת הד') ששמע מרבו האור החיים הק' שבזמנו חכם אחד מחכמי המערב קרא בו [- בספר דברי נבא] בענין אחד ולא ערב לו, ודבר עליו סרה, ובלילה בא לחנקו, עד שבכה ושאל מחילה וקיבל שלא לזלזל בשום מחבר. עוד כתב (סוף מערכת הה') על הספר היכל קדש: וראיתי במכתב לאחד חכם, שהיו תלמידי חכמים יושבים ללמוד, ונמשכו הדברים שאחד מהחבורה דיבר קצת שלא כהוגן על הספר הנזכר, ותיכף נתנמנם והענישו אותו בחלום על דבריו, ויקץ ויגד לחבריו להזהירם על כבוד הספר הנזכר ומחברו.

וגם באזנינו שמענו מפום רבנן שיש שנענשו על זלזול הספרים והמחברים. והירא לנפשו יכלכל דבריו ביום הלחמו מלחמתה של תורה ויזהר בכתיבתו... וישים בעיניו כי כמה גדולים חשבו שהשיגו על הראשונים ובסוף נתגלה שלא ירדו לעומק דברי הראשונים. ומי לנו גדול מרבי יהושע בן חנינא... שאמר בושני מדבריכם בית שמאי ותלמיד אחד אסבריה ניהליה והושחרו שיניו מפני התענית. ושמעתי דכיוצא בזה אירע להגאון המפורסם רבינו העשיל, שהשיג על מהרש"א ביד חזקה, ונזדמן שם תלמיד אחד ופירש דברי המהרש"א, עכ"ד.

רבי שמעון החמיר על עצמו כיון שהיה מושלם במידת 'נהגו כבוד זה בזה'

ובנותן טעם להוסיף מה שביאר רבי ישראל אדלשטיין שליט"א מראשי ישיבת בית מדרש עליון (חיזוק ו) בטעם שהחמיר רבי שמעון על עצמו כל כך עד שהושחרו שיניו מפני התעניות על שלא דיבר דרך כבוד לרבו. וזאת משום שרבי שמעון היה מאותם התלמידים שהעמיד רבי עקיבא אחר פטירת שני עשר אלף זוגות תלמידיו. והלא פטירתם של אלו לא היתה אלא על 'שלא נהגו כבוד זה בזה', ואם כן התלמידים שבאו אחריהם ודאי היו שלמים בתכלית במידה זו שנהגו בכבוד התורה באופן היותר נעלה - וכיון שדיבר רבי שמעון שלא בדרך כבוד, מיד עמד בתעניות עד שהושחרו שיניו מחמת התעניות [וצריך להוסיף לפי זה שמה שהובא כן גם על רבי יהושע הוא משום ששם טעה גם בהבנת דבריהם, וכמו שנתבאר].