אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לח

יום חמישי ט' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לח

הוראת שתוי בדיני ממונות

שתה רביעית יין אל יורה

בגמרא בנזיר (לח.): אמר רב אלעזר, עשר רביעיות הן. ונקיט רב כהנא בידיה, חמש סומקתא [- יין ודם] וחמש חיורתא [- מים ושמן]. חמש סומקתא, נזיר, ועושה פסח, שהורו, במקדש, ומתו. וחמש חיוורתא, חלת, נזיר, ומצורע, שנפסלו, בשבת. ומונה הגמרא את פרטם של עשר רביעיות אלו, ובכללם מבארת הגמרא את הסימן 'שהורו' המנוי כאחד מהרביעיות: 'שהורו' – שתה רביעית יין אל יורה.

ובמפרש הביא מקור הדין: כדכתיב (ויקרא י ט) 'יין ושכר אל תשת', וסמיך ליה (שם פסוק יא) 'ולהבדיל ולהורות' – דמשמע דלענין הוראה נמי לא ישתה.

ובגמרא בעירובין (סד.) מובאת גם כן מימרא זו בשם רב יהודה אמר שמואל, שתה רביעית יין אל יורה. אמנם הגמרא מוסיפה ומביאה את דברי רב נחמן, שאמר על מימרא זו "לא מעליא הא שמעתא, דהא אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי".

דעת התוספות שאל יורה היינו איסור והיתר אך דן דיני ממונות

ובמשנה במסכת סנהדרין בתחילת פרק חמישי, פרק 'היו בודקין' (מ.) מבואר שביום שבו דנו דיני נפשות: לא היו שותין יין כל היום. ובגמרא (מב.) מבארת הגמרא את טעם מניעתם משתיית יין: אמר רבי אחא בר חנינא, אמר קרא, "ולרוזנים אי שכר" – העוסקין ברזו של עולם, אל ישתכרו.

וכתבו התוספות: העוסקים ברזו של עולם, היינו דיני נפשות, אבל לא דיני ממונות. והא דאמר שתה רביעית יין אל יורה, היינו הוראה דאיסור והיתר. ובהגהות הב"ח הוסיף ונתן טעם לדבר, שלשון 'רזו של עולם' מורה על דיני נפשות, שכן על מות המתאווים במדבר הליץ דוד בזמירותיו ואמר (תהילים קו טו) "וישלח רזון בנפשם", וכמו שפירשו שם המפרשים, וכל לשון 'רזון' הוא חסרון ואיבוד, וכ"כ גם בשו"ת הב"ח הישנות (סימן מא).

ומדברי התוספות מבואר ג' חילוקים בדין שתיית יין בעת הוראה, כי בעוסקים בדיני נפשות מבואר שלא היו שותים יין כל אותו היום, ובגמרא בכמה מקומות מפורש ש'שותה רביעית יין אל יורה' ודין זה הוא בהוראת איסור והיתר, ואילו בדיני ממונות אין שייכים שני דינים אלו, אלא מותר למי ששתה רביעית יין להורות.

פסיקת ההלכה בדין שתוי מורה בהוראה ובדיני ממונות

והרמב"ם (ביאת מקדש פ"א ה"ג) כתב: וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל, להורות כשהוא שתוי... שנאמר 'ולהורות את בני ישראל'. וכ"כ הרמ"א (יו"ד סימן רמב סי"ג): ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שותה יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט וכו'.

ובתרומת הדשן (סימן מב) שהביא פסק התוספות משאנ"ץ בסוף פרק היו בודקין בסנהדרין (שם) ששתויי יין מותרים לדון דיני ממונות. והביאו דבריו הדרכי משה (יו"ד סימן רמב סק"ו), והב"ח (חו"מ סימן ז). והשולחן ערוך (שם ס"ה) כתב: יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות. וציינו הבאר הגולה והגר"א בביאורו לדברי התוספות בסנהדרין.

קושיית האחרונים מדברי המדרש שכפל דין 'אל יורה' ו'אל ידין'

ועוד ציין הגר"א וז"ל: במדרש רבה (במדב"ר י כא) דיין ששתה רביעית אל ידון וכן וכו', עכ"ד. וכוונתו להקשות על דברי התוספות מכח דברי המדרש, שכן לשון המדרש שם הוא: מכאן אמרו, דיין ששתה רביעית יין אל ידון, וכן חכם ששתה רביעית יין אל יורה. והנה מבואר מכפילות לשון המדרש, שמלבד הדין שמי ששתה רביעית יין אל יורה, בהוראת איסור והיתר, יש דין גם שדיין ששתה רביעית יין אל ידון – הרי שאף בדיני ממונות נאמר דין זה, הפך המבואר בדברי התוספות. וכך ציין הרש"ש בחידושיו למדרש: עיין תוספות סוף פרק ה' דסנהדרין, דכתבו היפך המבואר כאן.

וכבר הקשה כן בכנסת הגדולה (חו"מ שם הגב"י אות ג) שבמדרש מוכח שאפילו בדיני ממונות אסור, מכך שחילק לשני בבות את דין הדיין הדן ודין הרב המורה. ובפרט שלגבי דיין נקט לשון 'אל ידין' ובחכם נקט לשון 'אל יורה', ולשון דין מורה על דין בין איש ובין רעהו, ואילו לשון הוראה נופל על הוראת איסור והיתר.

אמנם הכנסת הגדולה מציע שאכן התוספות סוברים שהבבלי חולק בזה על המדרש, שהרי בבבלי הלשון הוא 'אל יורה' ולשון זו כפי שנתבאר מורה על הוראת איסור והיתר, וכיון שהבבלי לא חזר ואמר שדיין אל ידין, משמע שאכן דיין הדין ממונות מותר בשתיית יין. וכיון שהבבלי חולק על הירושלמי, פוסקים הלכה כדעת הבבלי.

יסוד הב"ח שחכמים הוסיפו על איסור השתיה מדאורייתא ומדברי קבלה

ובשו"ת הב"ח (סימן מא) דין בדבר השאלה "שתוי אם רשאי לדון דיני ממונות". בתשובתו מקדים הב"ח ומביא את סוגיית הגמרא בסנהדרין, הלומדת איסור שתיית יין כל היום לדן, מהפסוק 'ולרוזנים אי שכר'. ומבאר הב"ח שאף שהפסוק עוסק בשכרות, מכל מקום כיון שמדברי קבלה [שהם כדברי תורה] אסור בשכרות, החמירו חכמים שאף לא יהיה שתוי ולכן אסרו שתיית יין כל אותו היום.

ובספר מנחת עני לרבי דוד זינצהיים (ע' שתויי יין) העיר שלא משמע כן, שהרי המשנה אמרה הדין שאין שותין יין כל היום ומשמע אפילו כל שהו, ועל זה מביאה הגמרא את הפסוק, ומשמע שהפסוק הוא מקור לעצם דין המשנה. והביא כן גם בשם ספר דינא דחיי (חלק העשין, צ"ח, קיא. ד"ה ולא) שביאר שהאיסור הוא שלא ישתו שכר המביא לידי שכרות, אך אין לפרש שלא ישתכרו ממש, אבל אם אינו משתכר אינו בכלל האיסור, שהרי הרמב"ם והשו"ע סתמו 'ולא היו שותין כל עיקר', וכך גם לשון המשנה, ומשמע שמחמת איסור זה לא היו שותים כל עיקר.

והב"ח הוסיף להביא דברי התוספות שלמדו שדין הגמרא הוא דוקא בדיני נפשות, וכתבו עוד שמה שאמרו שתה רביעית יין אל יורה היינו בהוראת איסור והיתר, ואילו בדיני ממונות מותרת שתייה בעלמא בלא שכרות אף מדרבנן. וביאר הב"ח שהתוספות דקדקו כן מלשון הפסוק 'ולהורות' שמשמעו דוקא הוראת איסור והיתר ולא דיני ממונות.

ומה שהוצרכו התוספות לדקדק שדין המשנה הוא בדיני נפשות, מדברי הגמרא, מדרשת העוסקים ברזו של עולם, ולא דקדקו כן מעצם המפורש במשנה שהוא דין מדיני נפשות. ביאר הב"ח, שדין המשנה אפשר היה לפרשו שבדיני נפשות מחמירים לאסור שתיית יין כל היום, אבל בשעה שהוא שתוי ממש אפשר שאף בדיני נפשות אסור. ולכן הביאו התוספות ראייתם מסוגיית הגמרא, ששם מבואר שכל דין שכרות אסור רק בדיני נפשות, ואגב כך אסרו חכמים גם שתיה בעלמא, אך בדיני ממונות שאין איסור מדאורייתא בשכרות, גם לא אסרו חכמים שתיה בעלמא.

הכרעת הב"ח מכח המדרש דלא כהתוספות וכדעת רבינו יונה בספר היראה

על עיקר חידוש התוספות תמה הב"ח כתמיהת הכנסת הגדולה והגר"א, מכח דברי המדרש רבה, שם מבואר להדיא שבין דיין הדן ובין חכם המורה – לא ישתו יין. ובמדרש הביאו דין זה על הפסוק 'ולרוזנים אי שכר' אשר ממנו דקדקו התוספות שהוא דין בדיני נפשות דוקא. ומבאר הב"ח שאופן הדרשה כך הוא: לא מיבעיא העסוקים ברזו של עולם שאל ישתכרו, שזה פשיטא שאסור כיון שנוגע ברציחת נפש שלא כמשפט, אלא גם שאר דיני ממונות נמי אסור, שכין יש לחשוש שיעוות את הדין ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי.

ואכן מכריע הב"ח להלכה: והכי נקטינן, דאסור לדון דיני ממונות אפילו אינו אלא שתוי בלבד, ודלא כדברי התוספות. ומוסיף הב"ח: ואולי אם היו התוספות משימין על לבם ההיא דבמדבר רבה, לא היו כותבין היתר אדיני ממונות. ואחר מקום החותם הוסיף בה עוד דברים: שוב ראיתי כך להדיא בספר היראה להר"ר יונה, וז"ל: אסור לעשות שום הוראה, בין בדין ובין באיסור ובין בהיתר, אחר שאכל ושתה וכו'. הרי שגם 'בדין' אסור להורות בהיותו שתוי.

ביאור הכנה"ג שהתוס' נקטו שהבבלי חולק על המדרש ותמיהת האו"ת על דבריו

ואמנם הבאנו דברי הכנסת הגדולה שרצה לומר שאף התוספות הכירו דברי המדרש, אלא שדקדקו לשון הבבלי והסיקו שהבבלי כוונתו לחלוק על הירושלמי בזה, ולכן הכריעו כהבבלי נגד הירושלמי.

על דברי הכנסת הגדולה, תמה האורים ותומים (סימן ז סק"ו), שכן אין ראיית התוספות ראיה ברורה כל כך לסתור את דברי המדרש. שהרי כל ראיית התוספות היא ממה שבדיני נפשות לא היו שותים יין כל היום כולו, מהכתוב 'ולרוזנים אי שכר' ודרשו שהעוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו. ומזה למדו התוספות שדין זה הוא דוקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. ולכאורה אין זו ראיה, שכן יש לומר שתוספת דין זה שאף כשמלינים את הדין למחר – מכל מקום אסורים בשתיית יין ואף שיינם יסור מעליהם עד שעת הדין, תוספת זו היא שנתחדשה בדיני נפשות ואכן אינה קיימת בדיני ממונות. אבל עדיין אין ראיה שאדם שותה יין באופן שרוצה לגמור את דינו בעוד היין בקרבו ולא סר מעליו, שמותר בדיני ממונות. ומוסיף האו"ת: "ולמה יהיה קל מאיסור והיתר, הלא אין לך מקצוע יותר בתורה מדיני ממונות (ברכות סג:) שצריך יישוב ובקל הדברים מתחלפים וצריך יישוב הדעת למאוד".

ואמנם הכנסת הגדולה נראה שנזקק לזה ולכן פירש שראיית התוספות היא מלשון 'אל יורה' שמשמע ממנו שלדון בדיני ממונות מותר. אך האו"ת לא נוח לו לפרש כן, והוא מדקדק מדברי התוספות שלא הוסיפו דין זה ש'אל יורה' אלא כדי שלא יקשה לנו על מה שכתבו שדין המשנה הוא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. שעל כך הוסיפו שמה שכתוב שם ש'אל יורה' אינו סותר לדברינו לענין דיני ממונות, כיון שהוא עוסק בהוראת איסור והיתר.

חילוק התומים בין דיין מומחה הדן יחידי לשלשה דיינים

ולכן רוצה האורים ותומים לומר שאין כוונת התוספות שבדיני ממונות יכול לדון אף בשעה שהוא שתוי, רק כוונת התוספות שבהוראה שיכול לדון לבדו בלי עוד דיינים, אזי אסור כלל בשתייה, משא"כ בדין שצריך שלשה דיינים אין לחשוש שישתו וישתכרו כולם, וממילא מותר לדיין לשתות יין כיון שהשניים יזכירו אותו אם יראו שדעתו אינה צלולה מרוב יין, ויראו שלא ימהר לחתוך את הדין. אבל ודאי שיחיד מומחה שדין דין יחידי, אף שהוא דין ממון – אסור לשתות יין כמו חכם המורה, וכדברי המדרש.

דיני ממונות נפסקים בכח רוחני שמושפע על ידי שתיית יין ואיסור והתר בשכל אנושי

בספר ישמח משה (פ' שמיני) עמד אף הוא לבאר את דברי התוספות המחלקים בין הוראת איסור והיתר לדיני ממונות, ותורף הערתו כהערת התומים: מאי שנא דיני ממונות מדיני הוראת איסור והיתר, הלא על דיני ממונות אמרו ש'אין לך מקצוע בתורה יותר מהם'.

וביאר, בהקדם הבנת דברי רב נחמן שאמר 'אנא עד דלא שתינא רביעית לא צילא דעתי'. וביאר, שאכן יש חילוק בדבר בין שכל אנושי לשכל רוחני בהשפעת רוח הקודש. שבאמת שכל אנושי יין טורדו, אך לענין שכל רוחני כבר מצאנו שיין הוא דבר שמחה של מצוה, וגם מביא לידי רוח הקודש, כמו שאמר 'סוד השם ליראיו' ו'סוד' בגימטריא שבעים, כמספר 'יין'.

ואם כן יבואר היטב החילוק שבין הוראת איסור והיתר להוראת ממון, כי הוראת איסור והיתר מסתמא היא בשכל אנושי, ולכן שתוי אסור להורות. משא"כ דיני ממונות, אי אפשר לשכל אנושי לירד לעומק הדין אם לא בהשפעת רוח הקודש, ולזה הרי לא מזיק השתוי יין. ובדיני נפשות אף שדומה בזה לדיני ממונות, אך כיון שראוי להצטער על איבוד נפש, אם כן אין מצוה אז ביין, ובודאי שלא יישפע רוח הקודש על ידי דין זה.