אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לה

יום שני ו' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לה

משלוח מנות במעות וכלים

ראיית הפתחי שערים מדין מעשר שני לדין משלוח מנות

בברייתא המובאת בכמה מקומות בש"ס (עירובין כז:; בבא קמא נד:; נזיר לה:) שנינו: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" - כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - פרט, "ובכל אשר תאוה נפשך" - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע, ע"כ. דהיינו שדרשו חז"ל בכלל ופרט וכלל שרק דבר שהוא פרי מפרי והוא מגידולי קרקע, אותו ניתן לקנות מכסף מעשר שני לאוכלו בירושלים, ולא שאר דברים.

והנה על אף כל זאת, הדין הוא שיכול לפרוט מעות מעשר שני בפרוטות בירושלים, ובטעם הדבר כתבו התוספות במסכת בבא מציעא (מה. ד"ה השתא) שהוא משום שפורטם כדי לקנות בהם צורך אכילה.

ועל פי זה כתב בשו"ת פתחי שערים (סימן מז) שכשם שמעשר שני בירושלים צריך שיהיה פרי מפרי וגידולי קרקע, ועכ"ז יכול לחלל בירושלים כסף על פרוטות כמו על פירות, מהטעם שכתבו התוספות שיכול לקנות בהם צורך אכילה. אם כן הלא דברי קבלה אינם עדיפים על דברי תורה, וודאי כששולח לחבירו מעות היוצאות בהוצאה ויכול לקנות בהם צרכי אכילה, ודאי שיצא בזה ידי מצות משלוח מנות.

נידון הפרי מגדים אם בעינן שליח דוקא למשלוח מנות דרך חיבה ורעות

אמנם כתב לדחות הראיה על פי מה שכתב הפרי מגדים (סימן תרצה משב"ז סק"ה) לדון, שמא אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות, אלא דוקא באופן ששלחו על ידי שליח ולא נתנו בעצמו. וטעם הדבר משום שעיקר תקנת משלוח מנות היתה דרך חיבה ורעות, וזה על ידי שליח דוקא. ולפי זה יש מקום לומר שהוא הדין לענין שליחת מעות, אף שודאי שליחת צורך אכילה כמוה כשליחת דבר מאכל כמבואר בדין מעשר שני - אך סוף סוף ידי 'חיבה ורעות' אינו יוצא בזה, ולצורך זה צריך לשלוח דוקא דבר הראוי למאכל. ואף שמצאנו בתוספות (סנהדרין מה.) סברא שמעות עדיפות מבגד לאריגה, כיון שיכול לקנות עמם מה שחפץ, מכל מקום לענין 'דרך חיבה ורעות' בעינן דוקא דבר מאכל הראוי לאכילה כמו שהוא.

וכנידון זה הביא גם בחידושיו למסכת פסחים (לב:), שם הוא מוסיף שאחר שנסתפק בדבר מצא שכבר הסתפקו בו בספרים, אם יוצאים בפורים משלוח מנות במעות, כיון שראוי לקנות בהם מנות. ובספרו שער הלקוטות (ב"מ צו. ד"ה נרגא) כתב בפשטות דבמשלוח מעות אין יוצאין במעות.

סברא דומה בטעם משלוח מנות שהוא דרך חיבה ורעות, כתב רבי שלמה אלקבץ בפירושו הנודע למגילת אסתר 'מנות הלוי' (ו כב; ט יט), שכנגד מה שאמר המן 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' תקנו לשלוח מנות כדי להקהל כל אחד עם חברו. ובפירוש אבן יחיא כתב שתקנת משלוח מנות היא כדי 'להורות היות היחוד והאהבה ביניהם'.

תשובת התרומת הדשן בבני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים

בכעין זה כבר דן בתרומת הדשן (שו"ת ח"א סימן קיא), וזה לשון השאלה: בני אדם השולחים לחבריהם בפורים, חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו. ובתשובה: יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. דהיינו שכיון שזה טעם דין משלוח מנות, הרי באופן ששולח חלוקים וסדינים אף שיכול למוכרם ולקנות בדמיהם דבר מאכל, עדיין אינו יכול לקיים מיד הסעודה, ואין בכך תועלת זו שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. והוסיף להביא שם ראיה לגדרו זה בדין משלוח מנות, מהמבואר בגמרא במגילה (ז:) שאבי בר אבין ורב חנינא בר אבין היו מחליפים סעדותיהם זה עם זה וקיימו בכך מצות משלוח מנות, ומשמע שעיקר ענין משלוח מנות הוא בכדי שיהיה לכל אחד כדי לקיים הסעודה.

ולכאורה עדיין יש מקום לחלק בין 'חלוקים וסדינים' ל'מעות', כי חלוקים וסדינים הרי צריך לטרוח למוכרם כדי שיהיה בידו מעות לקניית צרכי הסעודה. משא"כ מעות הרי הם צרכי סעודה ממש ויכול לקנות תכף ומיד צרכי הסעודה, ואפשר שבכך יודה התרומת הדשן. משא"כ אם ננקוט שהסברא היא שיהיה המשלוח 'דרך חיבה ורעות' הרי שאינו יוצא כלל בדבר שאינו דבר מאכל, אף אם הוא מעות ויכול לקנות בהם מיד צרכי הסעודה.

חילוק ההלכות קטנות שבדבר שיכול לקנות ממנו צרכי סעודה מיד מהני

ובאמת מצאנו מי שכתב לחלק באופן זה, אלא שהוא מוסיף שכשם שמעות שיכול לקנות בהם צרכי סעודה מיד, מקיים בהם מצות משלוח מנות, כך גם אם שולח כסות וכלים באופן שיכול למוכרם ולקנות בהם סעודתו - גם באופן זה מקיים מצות משלוח מנות. וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות לרבי יעקב חאגיז (ח"ב סימן קסג).

ואף ראיה הביא לדבריו מדברי המשנה במגילה (ח.) ובנדרים (נדרים לה:): אין בין מודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש.

וכוונתו למה שמבואר בגמרא שכלים שאין עושים בהם אוכל נפש לא הותרו אלא במקום שאין משכירים כיוצא בהם, אבל אם משכירים כיוצא בהם אסור - שכן בכך שנותן לו בלא שישלם, נמצא שמהנהו בפרוטה והיא 'הנאת מאכל' כיון שיכול לקנות בה דבר מאכל. ואם כן, כשם ש'מודר מאכל' אסור בהנאת פרוטה זו כיון שיכול לקנות בה מאכל, כך גם 'משלוח מנות' כיון שיכול לקנות במעות צרכי מאכל, יוצא בזה ידי חובתו.

ועוד ראיה הביא לדבריו מהמבואר בגמרא במגילה (ח:) שרב מרי שלח לרבה כמשלוח מנות, זנגבילא ופלפלי, ואף שאינם דברי מאכל אלא רק מיני תבלין המועילים למאכל - הרי לנו שאף דבר שאינו מאכל ממש, אך מביא הוא לידי מאכל, יוצא בו ידי חובת 'משלוח מנות'.

דקדוק התרומת הדשן בדברי הרמב"ם שמשלוח מנות מהני רק במידי דמאכל ומשתה

אמנם התרומת הדשן הוסיף בתשובתו טעם נוסף: ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכך דקדק גם בדברי הרמב"ם, שבדין משלוח מנות (מגילה פ"ב הט"ו) כתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ע"כ, ואילו לגבי מתנות לאביונים כתב: מעות או מיני מאכלים. ומשמע שלגבי משלוח מנות לא מהני מעות אלא רק מיני מאכלים. ולפי זה גם מעות דינם כשאר דברים שאין מקיים בהם משלוח מנות. ולדקדוק זה בלשון הרמב"ם כיוון מדעת עצמו גם בשו"ת שאילת יעקב (סימן סא).

וכ"כ בספר מטה משה (סימן תתרטו) כתב: ומצות מנות הוא דוקא מיני מאכל ומשתה, והביא דברי התרומת הדשן כמקור דבריו. והלבוש (סימן תרצה סק"ד) כתב גם כן שלשון 'מנות' מורה על מאכל ומשתה דוקא.

ובשו"ת מועדים וזמנים (ח"ב סימן נד) הקשה באמת על ההלכות קטנות שהתיר שליחת מעות ודברים שיכול למוכרם ולקנות בהם מיד צרכי סעודה, מכח דקדוק הרמב"ם, וכראיית התרומת הדשן.

ובספר בפסקי תשובה (סימן קמא), העתיק דברי הפתחי שערים, ובהערה כתב שכן נראה מתשובת התרומת הדשן ודיוקו ברמב"ם. והוסיף להביא לתשובת הלכות קטנות במה שחידש שכלים שיכול למוכרם מיד מועילים למשלוח מנות, ותמה על דבריו, וציין למש"כ בקונטרס 'משלוח מנות' שבו הוכיח שדעת הרבה ראשונים שאפילו במשקים אין יוצאים ידי חובה אלא רק במידי דאכילה. והוסיף שכן מצא ב'מעשה רב' שדעת הגאון נוטה.

ובספר יד אהרן (סימן תרצה הגה"ט) הביא דברי ההלכות קטנות שאם יכול למוכרם מיד לקנות צרכי סעודה מהני, וכתב שמדברי התרומת הדשן 'משמע קצת' דלא מהני. ובספר דברי שלום (הל' פורים סימן קכח) הניח דבריו בצ"ע מדוע כתב ש'משמע קצת' מדברי התרומת הדשן דלא כדברי ההלכות קטנות, הלא באמת מפורש הוא בדבריו להדיא שאפילו מעות לא מהני וכל שכן כסות וכלים אף שיכול למוכרם מיד.

מקורות נוספים בדברי המפרשים מהם משמע שטעם משלוח מנות לצורך סעודת פורים

וכסברת התרומת הדשן, כ"כ גם הלבוש (סימן תרצה סק"ד): שאין טעם המשלוח אלא כדי שיהיה לכל אדם לאכול די סיפוקו, ודברים המענגים ומשמחים את האדם, כדי לשמוח בפורים. ואחד ממהדירי תרומת הדשן, הוסיף בהערה להביא סמך לסברתו מדברי רבי יהודה הלוי בפיוטו 'מי כמוך ואין כמוך', שברומזו למצות משלוח מנות, הביא את הפסוק (נחמיה ח י) "ושלחו מנות לאין נכון לו" - ומשמע גם כן שטעם המשלוח כדי שיהיה לו מנות לאכילה בסעודת פורים. וכן מבואר בארחות חיים (הל' פורים סימן לו) ובכל בו (סימן מה) שכתבו שניהם שאם חל פורים בשבת, נדחית הסעודה ליום ראשון כיון שאי אפשר לקיים מצות משלוח מנות בשבת, ומבואר שדין משלוח מנות הוא לצורך הסעודה.

וכ"כ גם בטורי אבן (מגילה ז: באבני שהם) שיש לחלק בין משלוח מנות למתנות לאביונים, "דמצות משלוח מנות ליתא אלא במידי דמיכל ומשתי דוקא, וכמו שכתבו המפרשים, וכמו: 'ושלחו מנות לאין נכון' בספר עזרא, דדרשינן בפרק ב' דביצה (טו:) דמי שלא הניח עירובי תבשלין, וקאמר להם דישלחו לו מידי דמיכל שיהיה לו מה למיכל ביום טוב. וכמו: בית שמאי אומרים, אין משלחין ביום טוב אלא מנות (שם יד:), והיינו דברים המוכנים ועומדים לאכילה ביום טוב. אבל מתנות לאביונים - מצוותן אפילו במידי דלאו מיכל, ובכסף ושוה כסף נמי סגי", עכ"ד.

וטעם נוסף מצאנו במפרשים שהיא תקנה להרבות שמחה, וכ"כ הרלב"ג. והב"ח (סימן תרצה) כתב: ולענ"ד בטעם מנות ומתנות אלו, שהוא כדי שתהא השמחה כוללת שמחת עבודת יוצר הכל, והם המתנות לאביונים, וגם כן כוללת שמחת האדם עם אוהביו וריעיו והם המנות וכו', ע"כ. ולכאורה לפי טעם זה אפשר שגם בנתינת מעות או שאר דברים כסדינים וכיו"ב, הרי הוא מרבה שמחה עם רעיו ואוהביו, ויוצא ידי חובתו.

תליית נידון זה במחלוקת המנות הלוי והתרומת הדשן בטעם מצות משלוח מנות

ובספר הגיוני הפרשה (פ' כי תשא) רצה לתלות במחלוקת המנות הלוי והתרומת הדשן, דין זה אם יוצאים ידי חובת משלוח מנות במעות - שכן לדעת התרומת הדשן מבואר שצריך ליתן מיני מאכל דוקא לצורך הסעודה, ואילו לדעת המנות הלוי שעיקר המתנות להרבות אהבה ואחוה, אם כן יש לומר שלזה סגי נתינת מעות.

והמהדיר לתרומת הדשן שם כתב לדחות סברת האומרים כן, שכן סוף סוף בפסוק מפורש שהמשלוח הוא של 'מנות' דוקא - ומנות היינו מיני מאכל, וכל המחלוקת היא בטעם הדין לשלוח מנות, אך עדיין אין מקום להתיר שליחת שאר דברים שאינם בכלל 'מנות'.

מאידך, הביאו שמצאנו בדברי רבותינו הפוסקים שנהגו לשלוח מנות גם בדברים שאינם מאכל או מקשה. בהקדמת ספר מנות הלוי, כתב ששלח ספרו זה לחמיו כמנהג הבחורים 'כדין וכהלכה שתי מנות לאדם אחד'. וכ"כ הרמ"א בהקדמה לפירושו על המגילה - מחיר יין - שבשנת שט"ז כשברחו יהודי קרקוב מחמת מחלת החולי-רע, ולא יכלו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, שלח לאביו ספר זה בימי הפורים. ומהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (סימן רו) כותב 'ויקבל ממני פאר רו"מ חידוש זה במקום משלוח מנות איש לרעהו'. אמנם פשוט שאין בכל מובאות אלו ראיה שאפשר לקיים הלכה למעשה מצות משלוח מנות בדבר שאינו דבר מאכל, ולא אמרו כן אלא בתורת רמז וסימנא בעלמא.