אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ו

יום ראשון ז' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ו

שיעור שלושים יום בכהנים פרועי ראש

לימוד 'פרוע ראש' בכהן מ'גדל פרע' בנזיר

בברייתא המובאת בגמרא בנזיר (ו:) איתא: "עד מלאת הימים" (במדבר ו ה) שומעני מיעוט 'ימים' שנים. תלמוד לומר "קדוש יהיה גדל פרע" – אין גידול שער פחות משלשים [- כמנין 'יהיה'. תוספות], דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר "עד מלאות הימים", אי אלו הן ימים שצריכין למלאות, הוי אומר שלשים [- כלומר, חודש, שפעמים משלשים יום ופעמים חסר אחד, ע"כ.

נתבאר כי גידול שער בנזיר לעולם לא יפחות משלשים יום; לדעת רבי יאשיה מקרא ד'יהיה' שעולה למנין שלושים, ולדעתו של רבי יונתן מקרא ד'עד מלאות' הרומז למנין ימי חודש שהוא ימים שצריכין למלאות, פעמים חודש מלא ופעמים חודש חסר.

ולגבי כהנים נאמר בפסוק (ויקרא י ו) "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף" וגו'. ומהכתוב "ראשיכם אל תפרעו" למדו חכמים מצות לא תעשה שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער (לשון החינוך מצוה קמט). וכך תרגם אונקלוס: "לא תרבון פרוע", ובספרי: 'ראשיכם אל תפרעו' – אל תגדלו פרע.

וביחזקאל (מד כ) נאמר "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם" – הרי שפירוש 'ראשיכם אל תפרעו' הוא 'ופרע לא ישלחו'. ולמדו חז"ל במסכת סנהדרין (כב:) שכהן הדיוט מגלח אחת לשלושים יום, וזאת מגזירה שוה מנזיר: ויליף 'פרע-פרע' מנזיר, כתיב הכא 'פרע לא ישלחו', וכתיב התם 'גדל פרע שער ראשו' – מה להלן שלשים אף כאן שלשים.

ומבואר שדין כניסת כהנים למקדש כשהם מגודלי שער, נלמד בגזירה שוה מדין נזיר, וכשם שנזיר מנין ימיו שלושים כך מנין ימי גידול השער האסור בכהן הוא שלושים יום.

ספק המנחת חינוך בכהן ביום שלושים אם כבר עבר על לאו דפרועי ראש

והמנחת חינוך (אות ג) כתב להסתפק האם דין פרוע ראש בכהן הוא דוקא ביום שלושים ואחד, או שמא כבר ביום שלושים חשוב פרוע ראש. ושורש הספק הוא שכן דינו של נזיר שאף שלכתחילה צריך לגלח ביום שלושים ואחד, מכל מקום בדיעבד אם גילח ביום שלושים יצא ידי חובתו [- כדעת רב מתנא בגמרא בנזיר, שסתם נזירות שלושים יום, ומקצת היום ככולו]. ומעתה, כהן שדינו נלמד מדין נזיר – יש להסתפק, האם כשם שנזיר סתם נזירות שלושים יום אם כן גם גידול פרע האסור בכהן הוא בשלושים יום, וממילא רק כשהשלים גידול שער של שלושים יום, והוא כיום ביום ל"א אז עובר על לאו דמגודל שער במקדש. או שמא כיון שאף נזיר יכול בדיעבד לגלח ביום שלושים, ואומרים מקצת היום ככולו – אם כן הוא הדין גבי פרוע ראש דכהן, יש לומר שכל שהתחיל יום שלושים כבר חשוב 'פרוע ראש'.

וכתב המנחת חינוך ש"כן נראה, כיון דיצא [- הנזיר] בתגלחת [- ביום שלושים], ואמרינן מקצת יום ככולו, אם כן בודאי הוי פרע, ד'גדל פרע' כתיב בנזיר. אם כן הכא נמי" – דהיינו שכהן שגדל פרע שער ראשו שלושים יום ואפילו מקצת יום שלושים, כבר אסור להיכנס במקדש, ואם נכנס לוקה.

דקדוק לשון הראשונים שדין 'פרועי ראש' הוא רק בגידול יותר משלושים יום

אמנם שוב ציין המנחת חינוך לדברי רש"י בסנהדרין (פג.) שם מונה הגמרא כמה חייבי מיתות: האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר ששימש, וטמא ששימש וכו', ובכללם מונה הגמרא גם "פרועי ראש". וכתב רש"י (ד"ה פרועי): ששימשו פרועי ראש, שעברו עליהם 'יותר משלשים יום שלא גילחו ראשם', עכ"ל. הרי נראה שנזקק לנידון המנחת חינוך והכריע שלא כדבריו – אלא שצריך שיעברו 'יותר משלשים יום' כדי שיהיה בהם דין 'פרועי ראש' האסורים להיכנס למקדש, ואילו ביום שלושים עצמו אינו נקרא 'פרע'. והניח המנחת חינוך קושייתו בצריך עיון.

כעין זה ציינו בשולי המנחה ללשון היראים (סימן שכא) שגידול פרע הוא "יותר משלושים יום", הרי שאף מדבריו מדוקדק כמדברי רש"י שדין גידול פרע הוא רק אם גידל שלושים יום שלמים, ואף שלענין נזיר אמרינן מקצת היום ככולו.

הערת הבית יצחק איך כהן גדול יקבל נזירות לעבור על דין תורה של פרוע ראש

והנה המנחת חינוך (אות ז) דן עוד בכהן גדול שקיבל עליו נזירות, וכתב שבודאי אסור לו לגלח, ולא מיבעי אם נאמר שמצות עשה של 'קדוש יהיה גדל פרע' דוחה לא תעשה של כהן פרוע ראש ["את ראשו לא יפרע"], אלא אפילו אם נאמר שאינו דוחה כיון דהוא עשה קל שהרי יכול להשאל עליו, ועשה דאיתא בשאלה אינו דוחה ללא תעשה, מכל מקום אסור לגלח כי יעבור על לאו דנזירות של "תער לא יעבור על ראשו" ואין לא תעשה דוחה לא תעשה, ולכן לא יגלח ויעבור על לאו דפרועי ראש בשב ואל תעשה, ומוטב כך משיעבור על לאו דנזיר בקום ועשה.

ובשו"ת בית יצחק (לרבי יצחק יהודה שלמקס זצ"ל, יו"ד ח"ב, מפתחות והגהות ליו"ד סימן סב) הקשה לפי זה כיצד יכול כהן גדול לקבל עליו נזירות, כשבכך יעבור בודאי על דין תורה, כיון שאסור לו לגדל שערו שלושים יום, ומאידך מדין נזיר אסור לו לגלח קודם שלושים – ונמצא שבקבלתו נזירות, הרי הוא כמקבל על עצמו לעבור על דין תורה.

והנה אם היינו נוקטים ש'גידול פרע' הוא דוקא שלושים יום שלמים, ואף שלענין נזירות אומרים מקצת היום ככולו, אם כן אפשר היה ליישב הקושיא – שכן הכהן הגדול יכול לגלח שערו ביום שלושים ובכך לא יעבור על הלאו של 'גדל פרע', כיון שעדיין לא עברו עליו שלושים יום בגידול שער, ואילו לענין נזיר קיים דינו שכן בדיעבד אם גילח ביום שלושים יצא. אמנם מקשה הבית יצחק, שמאחר וכל מקור הדין שאסור לכהן לגדל שערו שלושים יום הוא מדין נזיר, אם כן כדי שלא יעבור הכהן על גידול פרע, צריך הוא על כרחך לגלח שערו ביום כ"ט, ואילו בקבלו עליו נזירות ע"כ יצטרך לעבור על דינו ולשהות מלגלח עד יום שלושים – ונמצא שנזירותו היא קבלה לעבור על דבר מצוה.

וכתב, שמכל מקום מבואר בגמרא בנזיר (ד.) שאם נשבע לשתות יין ואח"כ קיבל עליו נזירות, אתי נזירות וחלה על מצוותו לקיים שבועתו, והוא הדין לענין כהן גדול שמחוייב לגלח בתוך שלושים, ונזר ומתחייב מעתה שלא לגלח עד יום שלושים – חלה נזירות על חיוב הגילוח שמצד כהונתו. ועכ"פ שורש דבריו הם דברי החינוך שכיון שלומדים דין גידול שער בכהן מנזיר – על כרחך שכל כמה שנזיר מגלח ביום שלושים בדיעבד, הוא הדין כהן גדול שלא יגלח עד תחילת יום שלושים כבר חשוב 'פרוע ראש' ועובר.

קושיית המאירי איך אתה מוצא כהן גדול ונזיר הלא זה אסור בגידול פרע וזה מצווה עליו

ואמנם כך באמת הקשה המאירי (ברכות כ.): שמא תאמר, היאך אתה מוצא כהן גדול ונזיר – והלא זה אסור בגידול פרע. ואם תאמר בנודר נזירות לפחות משלושים יום, אין זה כלום, שאפילו נדר נזירות ליום אחד הרי הוא נזיר שלושים, כמו שיתבאר במקומו. ויישב בשני אופנים: א' שמא יום שלושים עולה לכאן ולכאן. ב' או שמא מנה נזירותו ואין לו להשלים בהם ל' ונתמנה כהן גדול, עכ"ל.

דהיינו שהמאירי עומד על קושיה זו שכהן גדול לא יוכל לנדור בנזיר, כיון שנזיר מחוייב בגידול שער, ואילו נזיר אסור לגדל פרע. ויישב ש"יום שלושים עולה לכאן ולכאן". דהיינו שביום שלושים יגלח, ואזי מתקיימים שני הדינים: דין נזיר – בגילוח ביום שלושים שיצא בו מעיקר הדין, ודין כהן – שכן לא גידל שערו שלושים יום אלא קודם לכן כבר גילחו.

ואמנם לכאורה ביישובו השני שהוצרך לפרש באופן אחר, נראה שבאמת הסתפק בדבר זה וכמו שהסתפק החינוך, ולפי יישובו השני באמת כהן גדול אסור גם בגידול פחות מל' יום כל שהתחיל יום השלושים ומקצת היום ככולו אף לענין זה, ולכן העמיד באופן שכבר היה נזיר ואזי התמנה לכהונה גדולה.

מחלוקת הראשונים אם למסקנת הגמרא נזירות חלה על כל יין מצוה

ולכאורה יקשה על עיקר קושיית המאירי, מדוע באמת לא יישבה כפי שיישבה הבית יצחק – שכן בגמרא בנזיר מבואר שנזירות חלה אף אם נשבע קודם לכן שישתה יין, ואם כן מאי שנא איסור נזיר שיחול על איסור גידול שער של כהן.

ואמנם הגמרא שם אחר שלמדה מהכתוב "מיין ושכר יזיר" לאסור יין מצוה כיין הרשות, דנה הגמרא מהו אותו "יין מצוה" שעליו חל דין הנזירות. והציעה הגמרא לפרש שהוא יין קידוש והבדלה – ודחתה הגמרא "מושבע ועומד מהר סיני הוא", ומכח זה פירשה הגמרא דהיינו באופן שנשבע לשתות יין וחזר ונדר בנזיר. ובביאור דחיית הגמרא "מושבע ועומד מהר סיני הוא" נחלקו הראשונים, רש"י מפרש שהקושיא היא כיצד יוכל לנזור אחר שהוא מחוייב בשתיה זו, והגמרא הסכימה עם קושיא זו ונטתה לפרש שה'יין מצוה' שעליו חלה הנזירות הוא יין מצוה כזה שאינו מחוייב בו בעצם מהר סיני, רק שהוא גרם שיחול עליו חיוב – על ידי שנשבע לשתותו. ולפי זה נמצא שלמסקנת הגמרא באמת אין נזירות חלה על דבר שהוא מושבע בו מעיקר הדין.

אמנם התוספות שם חלקו על פירושו של המפרש, ופירשו באופן אחר שהקושיא היא בלשון תימה, וגורסים בגמרא "וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא" – דהיינו, וכי קידוש והבדלה חייב לשתות בהם יין מהתורה, וכיון שאינו חיוב מהתורה אין צריך פסוק ללמדנו שתחול על כך נזירות. ולכן צריכה הגמרא לתור אחר 'יין מצוה' אחר שבו יתחדש הדין ש'נזירות חלה על דבר מצוה' – ונמצא לפי זה שלמסקנת הגמרא באמת נזירות חלה על דבר מצוה, ואין מקום לחלק בין מצוה שחייב בה ממש ובין מצוה שחייב רק בעיקרה וכמו שבועה שרק מחמת שנשבע חלה החיוב על היין.

והנה לפי ביאור התוספות נמצא שבאמת נזירות חלה על דבר מצוה, ואם כן יש ליישב כמו שכתב הבית יצחק שכהן שנזר תחול נזירותו על איסור גידול פרע של כהן – שכן נתחדש בפסוק שנזירות חלה על דבר מצוה. משא"כ אם נפרש כדעת רש"י שלא נתחדש אלא שנזירות חלה על דבר מצוה באופן שאינו מושבע על דבר זה מהר סיני, אם כן שפיר הקשה המאירי שכהן גדול שמחוייב מהר סיני שלא לגדל פרע – כיצד תחול עליו נזירות לחייבו לגדל שערו.

אמנם המאירי עצמו בנדרים (ג:) תמה על ביאור רש"י ועל החילוק שבין מצות קידוש והבדלה למצות שבועה: שבודאי ממצוות סיני הוא לקיים שבועתו, ואם אין הנזירות חל לבטל את המצוה משאר המצות, אף שנשבע עליו מצוה היא, ומכח זה נטה לפרש כדעת התוספות, ואם כן נמצא שמסקנת הגמרא שנזירות חלה על דבר מצוה – ומדוע לא יחול איסור תגלחת בנזירות על חיוב תגלחת דכהן גדול. ואפשר שהמאירי סובר שכל הלימוד מ'יין ושכר יזיר' הוא רק לענין 'יין מצוה' דוקא ולא לענין תגלחת מצוה.

ראיית רבי יצחק הוטנר מדברי התוספות שכהן נעשה פרוע ראש רק ביום ל"א

חשבון נפלא לפשוט את ספקו של המנחת חינוך, מעלה רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו תורת הנזיר (פ"ד ה"א), והוא לאור דברי התוספות בסוגיא דנזיר עולם. דהנה בגמרא בנזיר (ה.) נחלקו תנאים בדינו של נזיר עולם, אימתי מקל את שערו, אם אחת לשנה, אחת לשלושים יום, או אחת לשבוע. ודעת רבי נהוראי שנזיר עולם מגלח אחת לשלושים יום, ומבארת הגמרא שלמדים דינו מכהנים שחשובים פרועי ראש אם אינם מגלחים שלושים יום – ומבואר שאם מגדל אדם שערו שלושים יום איכא 'כובד', וה"ה נזיר עולם כיון שגידל שערו שלושים יום ואיכא 'כובד' שוב מותר לו להקל שערו.

והקשו התוספות (ד"ה מ"ט) שהרי כל המקור לדין שלושים בכהן הוא מנזיר סתם, ואם כן למה לנו ללמוד נזיר עולם מכהן וכהן מנזיר סתם, נילף נזיר עולם מנזיר סתם. ויישבו התוספות שנח לו ללמוד נזיר עולם מכהן ששניהם קדושתם קדושת עולם, ולא ללמוד נזיר עולם מנזיר סתם שזה קדושתו קדושת עולם וזה קדושתו לשעה.

והנה לכאורה לשני צדדי המנחת חינוך, בין אם כהן עובר ביום שלושים ובין אם עובר ביום שלושים ואחד, נראה פשוט שאינו דומה ממש לנזיר סתם – כי נזיר סתם יש בו חילוק בין לכתחילה ודיעבד, ואומרים בו מקצת היום ככולו, ואילו לגבי כהן נראה ברור שלא שייך חילוק זה. ואם כן כשדנים נזיר עולם מכהן, גם כן יהיה דינו מוחלט ככהן.

מעתה, אחר שתירצו התוספות שנח לחז"ל ללמוד נזיר עולם מכהן ששניהם קדושתם קדושת עולם, נראה פשוט שלא יתכן שמחמת זה יצא דינם להקל יותר מאילו היינו לומדים את נזיר עולם מנזיר סתם – וכי כיון שקדושתו קדושת עולם לכך נקל בו. ומעתה אם נאמר שכהן נעשה פרוע ראש כבר ביום שלושים, ואם כן נזיר עולם שנלמד מכהן אף הוא יגלח ביום השלושים, נמצא שנזיר עולם קל יותר מנזיר סתם שאינו מגלח אלא ליום שלושים ואחד, וזה אי אפשר לומר. ועל כרחך מוכרח מכאן שכהן אינו נעשה פרוע ראש אלא ביום שלושים ואחד, וממילא גם נזיר עולם אינו מגלח אלא ביום שלושים ואחד ואזי דינו חמור יותר מנזיר – שסתם נזיר מועיל בו גילוח בדיעבד ביום שלושים משא"כ נזיר עולם.