אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עו

יום שני ט"ז טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עו

הפרת נדרים בתוספת שבת

העמדת התנא לדין הפרת נדרים כל היום בליל שבת

במשנה בנדרים (עו:) תנן: הפרת נדרים כל היום... כיצד, נדרה בלילי שבת – יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך, נדרה עם חשכה – מפר עד שלא תחשך, שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. ועמדו הראשונים לבאר מדוע נקטה המשנה דין זה של הפרת נדרים ב'יום שמעו' דוקא לגבי שבת, ולא בשאר ימות השבוע. הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"י ה"ח) כתב: ואמר על דרך משל יום שבת, להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת [ואמנם מסייג הרמב"ם כי למרות שהפרת נדרים מותרת בשבת, אמרו חכמים שלא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר לכי כדרך שהוא אומר בחול, אלא אומר לה טלי אכלי טלי שתי והנדר בטל מאליו. וכמבואר כל זה בהמשך הסוגיא בנדרים].

כך גם מפרש הר"ן: נדרה בלילי שבת, הוא הדין בחול. והאי דנקט שבת, מילתא אגב אורחא קמ"ל דמפירין נדרים בשבת ואע"פ שאינן לצורך השבת וכדדייקינן בגמרא.

ביאור המפרש הרא"ש והשיטה שקמ"ל דבנדרים כשבת היום הולך אחר הלילה

והרא"ש בפירושו כתב דבר אחר בזה, וזה לשונו: האי דנקט בלילי שבת, היינו כלילי שבת ויומו, כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, עכ"ד. ולשונו מקוטע ואינו מובן דיו.

ובשלמי נדרים כתב שכוונת הרא"ש למה שכתב המפרש: והוא הדין נמי כי נדרה במוצאי שבת שיפר כל אותו היום בא' בשבת, אלא הא דנקיט לילי שבת משום דאשמועינן במה שאמרו הפרת נדרים כל היום כלילי שבת ויומו, שהיום הולך אחר הלילה [ולפנינו: שהלילה הולך אחר היום, והוא ט"ס], כדכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אבל לא ליום ולילה, שאם נדרה ביום ולא הפר לה, שוב אינו יכול להפר לה משתחשך, שאין הפרת נדרים אלא אותו יום שנדרה, ומשחשכה כבר נכנס יום אחר, ע"כ. ולזה גם כוונת הרא"ש אלא שחסר בלשונו.

ואכן הביא השל"נ שבשיטה מקובצת נמצא הלשון מתוקן: לילי שבת נקט דבר הידוע דבשבת היום הולך אחר הלילה, והכי תנן בפרק בנות כותים (נדה לו:) רבי אליעזר אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו, ע"כ. ולכך נתכוון הרא"ש בדבריו.

ביאור החת"ס ומוהרש"ח בסלקא דעתך שבנדרים הלילה הולך אחר היום

והחת"ס ביאר ההוה אמינא שלא ילך היום אחר הלילה בנדרים, שכן נאמר בכתוב (במדבר ל טו) ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה וגו', הרי שלשון 'מיום אל יום' היה אפשר לפרשו מתחילת יום זה – היינו מעלות השחר, ועד עלות השחר של יום המחרת. וקמ"ל מתניתין דלא.

והטעם שבאמת אין הלילה דנדרים הולך אחר היום, ביאר החת"ס שהוא משום דפרשת נדרים כתובה סמוך לפרשת מועדות – וסמוך לפרשת מועדים דינו כמועדים, שהם כליל שבת ויומו, שהיום הולך אחר הלילה ולא להפך.

מהלך אחר העלה בתוספות חדשים (על המשניות נדרים פ"י ה"ח) בשם מוהרש"ח, דסלקא דעתך אמינא הואיל וקונם הוא לשון קרבן – יהיה דינו כקדשים, שבקדשים הלילה הולך אחר היום. וקמ"ל שאינו כן, וזאת משום שבשבועות הרי לא שייך דבר זה, כיון שבשבועות אוסר עצמו מהדבר ואינו איסור חפצא כקרבן, וכיון שכן, הלא הוקשו שבועות ונדרים להדדי, ולכך גם דין נדר כדין שבועה שהיום שבו הולך אחר הלילה.

ביאור הידות נדרים שהחידוש הוא שתוספת שבת אינה בכלל 'יום שומעו'

ובעיקר דקדוק הראשונים מדוע נקט התנא דוקא לילי שבת, הביא השלמי נדרים עוד מש"כ בידות נדרים ביד שאול (יו"ד סימן רלד ס"ק כב) וזה לשונו: ולפענ"ד נראה, דקמ"ל דדוקא עד שתחשך, דאם נימא תוספות שבת הוא דאורייתא הוה אמינא דמיקרי יום גם לענין זה, קמ"ל דבזה לענין נדר אינו תלוי רק ביום של תורה והיינו עד שתחשך ודו"ק, עכ"ל.

והנה מפשטות לשונו נראה שדברים עומדים על תוספת שבת במוצאי שבת, היינו מה שמוסיף מחול על הקודש קודם שמבדיל, וכך מבואר בשלמי נדרים בהביאו את ביאור היד שאול, וזה לשונו: דקמ"ל דגם בשבת אינו מיפר אלא עד שתחשך, אבל לאחר חשכה לא, דלא נימא דתוספת שבת הוי כשבת, והיינו תוספת שבת ביציאתו, והוא נחשב עדיין ליום שבת, קמ"ל דלא.

תליית הגרשז"א בחקירה בגדר תוספת שבת אם חשיב 'שבת' או 'יום שישי מקודש'

ובמנחת שלמה הביא נידון השלמי נדרים אם הפרה בתוספת שבת חשובה 'יום שמעו' או לא, וכתב להכריע הנידון, וכה דבריו: ונראה דבין להטעם דתוספת שבת הוי כנדר ומועיל על זה שאלה, ובין להטעם דמוסיף על היום [שנחלקו בזה הלבוש (או"ח סימן רסג) דס"ל שהוא מדין נדר ומהני שאלה, הו"ד בפמ"ג (משב"ז שם סק"ג ד"ה ודע), והאליה רבה שכתב דצ"ע לדינא אם מהני התרה], מכל מקום אין זה חשיב שבת ורק שאסור במלאכה. אך צ"ע להסוברים שמקיימים מצות עונג בתוספת שבת אם כבר חשיב שבת. וכן צ"ע לדעת הט"ז סוף הלכות סוכה שקבלת יום טוב של שמיני עצרת פוטרת מסוכה עיי"ש היטב, דלפי זה אפשר דחשיב שכבר נכנס היום, עכ"ד.

ומה שהזכיר הגרשז"א דעת הסוברים שמקיימים מצות עונג בתוספת שבת, יעויין במחלוקת הראשונים האם תוספת שבת קובעת למעשר או לא, שדעת הבעל המאור (פסחים כא. מדפה"ר) והשלטי גבורים (שם אות ב) שאין תוספת מועילה לענין זה. אמנם הרמב"ן במלחמות שם חולק וסובר שדין קביעות למעשר תלוי בדין עונג, ודין עונג ישנו בתוספת.

ומה שהביא הגרשז"א מדברי הט"ז הוא, שדעת הט"ז (סימן תרסח) שכיון שקיבל אדם על עצמו יו"ט של שמיני עצרת, נמצא שאף שעדיין יום הוא במציאות מ"מ כבר נפקע ממנו חובת סוכה כיון דעתה הוא בקדושת שמיני עצרת ויצא מכלל חג הסוכות. ואם כן לדעת הט"ז נראה שתוספת שבת חשיבא שנכנס ליום ויצא מכלל היום המציאותי, וא"כ יש לומר דה"ה לענין נדרים יהיה דינו כשבת ולא כחול.

הרי לנו שתלה הגרשז"א את נידון השלמי נדרים בחקירה הנודעת בגדרה של תוספת שבת [ובמקום אחר הארכנו בסוגיא זו], והיא האם גדר תוספת שבת הוא שמקדש את החול בקדושת שבת אך אכתי אין זה שבת, ולא נחשב הדבר שנכנס כבר שבת רק הוא יום שישי מקודש, או שמא כיון שנתקדש בקדושת השבת, הרי שמעתה כבר התחיל יום השבת, ויום השבת אינו תלוי בשקיעת החמה, רק כל שנתקדש הזמן בקדושת השבת – הרי הוא בכלל יום השבת.

ועוד זאת דן הגרשז"א בתחילת דבריו שמא תוספת שבת כלל אינה תוספת שמוסיף על היום, אלא רק כעין נדר בעלמא שמקבל עליו דיני שבת אך אין זה בגדר מוסיף על השבת, שלפי צד זה פשיטא שאין להחשיבו כאילו נכנס יום השבת.

הערת חכם אחד שיש לחלק בין תוספת שבת בכניסתה לתוספת ביציאתה

ואמנם שיטות אלו שהזכירם הגרשז"א הרי הם בנוגע לתוספת שבת בכניסתה, ואילו היד שאול העמיד את דבריו בדין תוספת שבת ביציאתה, במה שמוסיפים מחול על הקודש במוצ"ש. ויש לדון שמא אין לדמות העניינים זה לזה, ואף אם ננקוט כדעת הט"ז שתוספת שבת בערב שבת הרי היא כשבת ממש, מכל מקום לענין תוספת שבת בהוספה מחול על הקודש במוצאי שבת, אפשר שאינה אלא בגדר חול המקודש בקדושת שבת ואינו חלק משבת ממש.

ועמד ע"כ חכם אחד בקובץ אהל ישראל אלחנן, וציין למקום בו נראה שאכן יש חומרא רבתי בתוספת שבת שבכניסתה על פי תוספת שביציאתה, והוא לענין אמירה לחבירו שיעשה עבורו מלאכה. שהשו"ע (סימן רסג סי"ז) הביא דעת יש אומרים שמי שקיבל על עצמו שבת קודם שחשכה מותר לו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה. והרמ"א הוסיף על דבריו: וכל שכן במוצאי שבת מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו וכו'.

ובמגן אברהם (ס"ק לא) ביאר לשון כל שכן שהזכיר הרמ"א, שבערב שבת כיון שקיבל עליו שבת שוב אינו יכול לחזור בו, ואפ"ה מבואר בשו"ע שמותר לומר לחברו לעשות לו מלאכה, מכח הטעם שאם היה רוצה יכול היה שלא לקבל ע"ע את השבת, כל שכן במוצ"ש שכל שעה ושעה אם רוצה, מתפלל ומבדיל, מכל שכן דמותר לומר. ונמצא לפ"ד שיש חומרא בתוספת שבת בכניסתה יותר מתוספת שבת שביציאתה.

ואמנם אפשר להוסיף עוד שאין זה רק מחמת הסברא שבמוצ"ש יכול להוציא השבת, כי אין זה סיבה כי אם סימן לכך שגדר תוספת שבת שבכניסתה שנעשה לשבת ממש, ולכן אינו יכול לצאת מן השבת כיון שקבלה על עצמו, משא"כ ביציאתה, זה שיכול להבדיל ולצאת מקדושתה, זה מכריח שאף עתה כשקדושת השבת עודה קיימת, אין זה בגדר 'יום השבת'.

ואם כן יש להעמיד את דברי היד שאול גם לדעת הט"ז, כי כל דברי הט"ז אינם אלא ביחס לתוספת שבת בכניסתה, שבזה חידש הט"ז שגדר תוספת שבת היא שנעשה כיום המחר, משא"כ בתוספת שבת ביציאתה יש לומר שמודה הט"ז שאין זה גדרה – וממילא יודה שגם לענין נדרים אין מוצאי שבת המקודש בכלל השבת לענין זה.

והנה הלבוש הסובר שקבל שבת היא כעין נדר, סובר שם שחומרה יש בתוספת שבת ביציאתה יותר מבכניסתה, שכן בכניסתה אין זה אלא כעין נדר ומהני בה התרה, משא"כ ביציאתה שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה. ואם כן נמצא שכשנבוא לדון בנידון היד שאול בתוספת שבת ביציאתה אם חשוב 'יום שמעו' כבשבת או לא – הרי שיש לומר שלדעת הט"ז בתוספת שבת ביציאתה אינו חשוב כשבת, ואילו לדעת הלבוש חשוב שבת, הפך דברי הגרשז"א שכתב שלדעת הלבוש פשיטא שאינו אלא כנדר בעלמא, ואילו לדעת הט"ז חשוב כשבת ממש – וזאת משום שהעמיד הנידון בתוספת שבת בכניסתה ולא ביציאתה.

חילוק היפה נוף בין שמע נדרה קודם תוספת לשמע נדרה בתוספת קודם כניסת שבת ממש

ועיקר הנידון, בדרך שהעמידו הגרשז"א, נידון כבר בשו"ת יפה נוף לרבי יצחק מזיא זצ"ל (יו"ד סימן קכו) שנשאל בענין זה, וזה לשון השאלה: על אשה היושבת תחת בעלה, שנדרה נדר עינוי נפש, ושמע בעלה בכניסת שבת אחרי יציאה מבית כנסת בעוד היום גודל – עד אימת נמשך 'יום שומעו', אי לילה נחשב ונמשך יום שומעו עד מוצאי שבת, אי יום ולא ימשך אלא עד הלילה. או אם שמע בעלה בלילה הקודם, אי כלתה יום שומעו תיכף אחר התחלת התפילה שהוא קבלת שבת, דמאז ללילה נחשב לכל הפחות לחומרא, אי לאו.

בתשובתו מחלק היפה נוף בין שני האופנים הנזכרים, ומכריע כי אם שמע הבעל את הנדר אחר תפילת ערבית, אזי לא נחשיב את התוספת כתחילת שבת, ו'יום שומעו' לא יהיה אלא עד שתחשך. אמנם אם יום שומעו התחיל כבר בלילה שלפניו, כגון שבליל שישי כבר שמע את הנדר, אזי כל שהתפללו הקהל ערבית – ואפילו אם הוא עצמו עדיין לא התפלל – כבר נחשב שבא הלילה ואינו יכול להפר עוד את נדרו, ע"כ. הרי שנקט לחומרא להחשיבו כיום לקצר את 'יום שומעו' באם שמע הנדר אחר ששב מבית הכנסת, ולהחשיבו לילה לקצר 'יום שומעו' אם שמע הנדר בליל אמש. אמנם בדבריו שם משמע שאינו מכריע כן מכח ספק לחומרא, אלא מעיקר הדין, ויש לברר טעמו.

פסקי ההלכה בנידון זה מספר 'כל נדרי'

ובספר כל נדרי (פמ"ז סי"ב) כתב: אדם שקיבל שבת מבעוד יום, יתכן שאינו יכול להפר נדר ששמע קודם קבלת השבת, שכיון שקיבל שבת נחשב כאילו עבר 'יום שומעו'. ושוב כתב (סי"ג): נדר שנדרה האשה בשבת, אין הבעל יכול להפר לה אלא עד שתחשך בלבד, אך לאחר שהחשיך היום אינו יכול להפר לה, ואפילו בזמן 'תוספת שבת' שבמוצאי שבת.

ובהערה הביא מקור דינו הראשון מדברי הגרשז"א והיפה נוף, שמדבריהם מבואר שכל שקיבל על עצמו תוספת שבת יש לדון שחשוב כאילו נכנס שבת וממילא עבר יום שומעו. ומקור דינו השני הביא מדברי הידות נדרים שביאר הטעם שנקטה המשנה לילי שבת יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך, שבא להשמיענו שאף שתוספת שבת דאורייתא מכל מקום אינו יכול להפר בו הנדר. ואמנם לכאורה סותרים הדינים זה לזה, וכמו שהעיר שם בעצמו שלכאורה לפי דברי הגרשז"א בדעת הט"ז שתוספת שבת הויא ממש יום המחר אף לקולא, אם כן יש לדון שיוכל הבעל להפר את נדרי אשתו גם אחר חשיכה במוצאי שבת ב'תוספת שבת'.

אמנם לפי מה שהובא שיש מקום לחלק בין דין תוספת שבת בכניסתה לדין תוספת שבת ביציאתה, אם כן יש לקיים את פסק הגרשז"א והיפה נוף יחד עם פסק היד שאול, אם כי כפי שנתבאר הגרשז"א עצמו נראה שדימה הדברים.

אלא שלא דן שם הכל נדרי באופן השני שצייר היפה נוף, ששמע הבעל מנדר אשתו אחר שקיבל עליו שבת בתפילתו ועדיין היום גדול, אם בכה"ג חשיב 'יום שומעו' עד מוצאי שבת, או עד כניסת השבת ממש. והיפה נוף נקט שבאופן זה ודאי יש להחשיב את יום שומעו – ביום שישי, וכיון שתכנס השבת ממש, יעבור יום שומעו.