אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עא

יום רביעי י"א טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עא

שלשה חודשי הבחנה בגרושת עצמו

דין ג' חדשי הבחנה בכל הנשים

במשנה במסכת יבמות (מא.) תנן: היבמה, לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלשה חדשים. וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות...

ובטעם הבחנה זו ביבמה, מבואר בגמרא (שם ע"ב) שיש לחשוש שמא מעוברת היא וולדה בן קיימא, ואם תתייבם נמצא שאח המת פגע באשת אחיו שלא במקום מצוה, שכן מצות יבום אינה אלא באופן שלאח המת אין זרע. ומאחר ואינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, שכלל הוא בידינו הנלמד מהכתוב "אם לא יחפוץ" - הא חפץ מייבם, כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

ולענין חודשי הבחנה בשאר נשים, איתא בגמרא (מב.) מחלוקת אמוראים בטעם הדין: רב נחמן בשם שמואל אמר, שנלמד דין זה מהכתוב "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" - להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. וכך גם בדין גר וגיורת שצריכים להמתין ג' חודשים, הוא מטעם זה, להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה.

רבא אמר, גזירה שמא ישא את אחותו מאביו [- שנולד בבית שני, וסבור שהוא בנו, ויבוא לשאת את בת הראשון מאשה אחרת שהיא אחותו מאב], וייבם אשת אחיו מאמו [- אם תלד אמו לשני בן נוסף וימות בלא בנים, ייבם זה את אשתו כי יסבור שאף הוא בנו של השני, והוא אחיו מאב, אך באמת אינו אלא אחיו מאם כי בן הראשון הוא - ונמצא שייבם אשת אחיו מאמו ולא מאביו], ויוציא את אמו לשוק [- אם ימות השני בלא בנים, יסברו שהוא בנו ואמו מותרת לשוק, אף שלפי האמת הוא בן הראשון, ואילו השני מת בלא בנים, ואמו זקוקה לייבום], ויפטור את יבמתו לשוק [- אם לראשון היה בן נוסף ומת בלא בנים, הרי אשתו נפלה לפני זה לייבום, אך כיון שהוא סבור שהוא בן השני, יסבור שיבמתו אינה זקוקה לו והיא מותרת לשוק].

וכך העתיק הטור (אה"ע סימן יג) להלכה: כל הנשים שמתו בעליהם או גרשום, לא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחר מיתת הבעל או אחר הגירושין.

שאלה שנשאל הרא"ש בנשא מעוברת עצמו שהיתה תחת יד חברו אם צריכה הבחנה

ובהמשך דבריו הביא "שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל" (כלל נג סימן ז), וזה דבר השאלה: ראובן הבא על נערה ונתעברה ממנו, והודו שניהם שממנו נתעברה, ואומר שבא עליה לשם קידושין, ואחר כך נתקדשה לשמעון וגירשה שמעון ורצתה לינשא לראובן, אם צריכה להמתין שלשה חדשים אחר גירושי שמעון, [או ד]כיון שידוע שהיתה מעוברת מראובן לא שייך הבחנה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים.

תשובה, צריכה להמתין ג' חדשים, שקדושי ראובן לא היו כלום כיון שלא היו בעדים, וקדושי שמעון היו קדושין גמורים. אע"פ שהיתה מעוברת מראובן תחילה [- ואם כן אין את הטעם של תקנת חודשי הבחנה], לא חלקו חכמים, אלא בכל הנשים הצריכו להמתין שלשה חדשים.

והנה הרואה יראה שלכאורה עירב השואל בשאלתו שני נידונים, א' אם קידושי ראובן קידושין או לא, שלכך הוסיף פרט זה ש'אומר שבא עליה לשם קידושין'. ב' אם כיון שהיא מעוברת מראובן לא שייך בה דין חודשי הבחנה. ועל כך השיב הרא"ש: א' קידושי ראובן שהיו בלא עדים אינם קידושין. ב' אף שהיתה מעוברת מראובן ואין בה את טעם תקנת חודשי הבחנה, מכל מקום חייבת בהם כיון שלא חלקו חכמים.

וכתב הב"ח שבאמת כל סברת השואל היתה מכח זה שאומר שבא עליה לשם קידושין. דהיינו שדעת השואל היתה שיש לומר שכיון ששניהם מודים שלשם קידושין נתכוונו, אם כן קידושי שמעון אינם תופסים באשת איש, וממילא גם הגט אינו כלום, וראובן שהחזירה לביתו - דינו כמחזיר גרושתו שאינו צריך להמתין שלשה חדשים. ועל זה השיב הרא"ש, דאדרבה, קידושי ראובן אינם קידושין כיון שלא היה שם עדי יחוד, ואילו קידושי שמעון שהיו בפני עדים - קידושין גמורים הם, והגט הוא גט גמור, ולכן אע"פ שידוע ששמעון לא בא עליה והיא מעוברת מראובן, מכל מקום צריכה להמתין ג' חדשים ולא חילקו חכמים בין הנשים.

דין מחזיר גרושתו אם צריכה להמתין שלשה חדשי הבחנה

ולכאורה נתבאר מדברי הרא"ש כי המחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין חודשי הבחנה [וכמו שכתב הב"ח להדיא], אף שאפשר היה לחלק בין מחזיר גרושתו שעכ"פ יש כאן קידושין חדשים, לבין ההו"א של השואל שהיה סבור שקידושי שמעון בכלל לא תפסו ואם כן מעולם לא גירש אותה ראובן, ובכה"ג פשוט יותר שלא יהיה דין חודשי הבחנה, כיון שעד עתה היתה אשתו ומעתה היא אשתו, ואף ששהתה אצל שמעון כשסברה שהיא אשתו אך הרי ידוע לנו שלא בא עליה וידוע לנו שהתעברה מראובן, ואם כן לכאורה אין כל צד שיהיה בה דין הבחנה, אף לא מכח סברת 'לא פלוג'.

ובבית יוסף (ריש סימן יג) הביא טעם הדין שצריכות להמתין, את מחלוקת שמואל ורבא, והוסיף: ומכאן משמע בהדיא דמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין, וכ"כ בסמ"ק (סימן קפג). וכן פסק בשו"ע (ס"ד): מחזיר גרושתו, אינה צריכה להמתין. וכתב בנחלת צבי (סק"ט) שהוא משום דלא שייך באופן זה טעמי דין הבחנה. וכ"כ בבאר הגולה (סק"כ) דטעם ההיתר הוא משום טעמו של רבא.

והנה הבית יוסף אחר שהביא שכ"כ הסמ"ק, הוסיף עוד: והריב"ש בתשובה סימן תס"ב מיהו גר וגיורת שהיו נשואים כשנתגיירו צריכים להמתין שלשה חדשים מליזקק זה לזה, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה, כדתניא בפרק החולץ. ובחידושי הגהות (סק"א) הגיה: והריב"ש בתשובה סימן תס"ב כתב מיהו וכו', דהיינו שתיבת 'והריב"ש' היא ענין חדש, והוא מה שכתב הב"י לענין גר וגיורת.

אמנם המעיין בדברי הריב"ש ימצא כי הריב"ש עוסק גם בנידון הראשון שהזכיר הבית יוסף, בדין מחזיר גרושתו שאינה צריכה להמתין חודשי הבחנה. ולפי זה הגירסא היא: דמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין, וכ"כ בסמ"ק והריב"ש בתשובה סימן תס"ב. ואח"כ מביא הב"י בסתמא את דין גר וגיורת המבואר בברייתא ביבמות.

וכך כותב הריב"ש בתשובתו: עוד שאלת, המחזיר גרושתו אם צריכה להמתין ג' חדשים, כמו שצריכה להמתין אם היתה נשאת לאחר. תשובה, דבר ברור הוא שאינה צריכה להמתין, דדוקא לאחר צריכה להמתין משום הבחנה... אבל בבעל עצמו דלא שייך ביה הבחנה כלל ליכא למיגזר... ולא מצינו שצריכה להמתין ג' חדשים בבעל אלא בגר וגיורת שנתגיירו, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה. [ואולי לכן הביא הבית יוסף את דברי הריב"ש לגבי גר וגיורת, וכוונתו למה שכתב הריב"ש שזהו ההיכי תימצי היחיד שבו שייכת הבחנה בין בעל לאשתו].

ראיית הריב"ש מאוקימתת הגמרא בנדרים בבעל שגירש 'ואהדריה ביומיה'

ראיה לנידון זה מביא הריב"ש מסוגיית הגמרא בנדרים (עא:), שם מסתפקת הגמרא האם 'גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא', דהיינו האם אדם שגירש את ארוסתו אחר שנדרה נדר חשוב כאילו שתק ולא הפר ולא הקים את הנדר, או שמא גירושין אלו חשובים כהקמה, שכן ידע אותו ארוס שאחר הגירושין לא יוכל עוד להפר לה, ואעפ"כ לא הפר לה קודם גירושין, וע"כ שכוונתו היתה להקים את הנדר. ודומה הוא למי שלא הפר לאשתו את נדרה כל 'יום שמעו', שאף הוא מקים בכך את נדרה.

והגמרא מביאה נפקא מינה בספק זה, כגון שנדרה, ושמע בעלה וגרשה, והחזירה באותו היום. שכן אם גירושין כשתיקה, יוכל הבעל שעתה שוב היא אשתו, להפר את נדרה. משא"כ אם גירושין הרי הם כהקמה, שוב לא יכול הבעל להפר, שכן אין הפרה אחר הקמה.

והנה לכאורה מדוע ביארה הגמרא נפקא מינה זו דוקא בחזר בעלה ונשאה, הלא לכאורה יכולה היתה הגמרא להעמיד נפקא מינה זו גם באופן שגירשה בעלה, ונשאת לאחר באותו יום. שגם בכה"ג תלוי הדין בספק זה, שאם בעלה כבר הקים לה בגירושיה אין בעלה השני יכול להפר לה, ואם רק שתק לה יוכל בעלה השני להפר לה.

וכתב הריב"ש בשם הריטב"א ליישב קושיא זו, שלא נקטה הגמרא ציור זה, לפי שאחר אינו יכול לשאת את הגרושה ביום גירושיה אלא עליו להמתין ג' חדשים משום הבחנה - משא"כ בעלה יכול להחזירה באותו יום. ומכאן מוכיח הריב"ש כי אין דין הבחנה במחזיר גרושתו. והוסיף הריב"ש בסוף דבריו: גם בספר עמודי גולה [- סמ"ק] כתוב 'לא ישא אדם אלמנת חברו או גרושת חברו תוך ג' חדשים' - משמע בגרושת עצמו ליכא איסור כלל.

ובצביון העמודים על הסמ"ק שם העיר על דברי הבית יוסף שכתב בשם הסמ"ק שמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין, ואילו לפנינו בדברי הסמ"ק ליתא לעיקר הדין, אמנם ציין שהריב"ש הזכיר את דברי הסמ"ק כראיה לנידון זה, דמדלא כתב גרושה סתם אלא מפרש גרושת חברו, מתבאר מתוך דבריו שגרושת עצמו אינה צריכה להמתין, עכ"ד. ובאמת כפי שנתבאר הבית יוסף עצמו ציין לדברי הריב"ש בנוגע לנידון זה וודאי שלכך נתכוון הוא בדקדוקו מדברי הסמ"ק כפי שדקדק הריב"ש מדבריו.

כיצד הוכיחו הפוסקים מדברי הריטב"א בשעה שמדברי הר"ן נראה ראיה להפך

ובביאור הגר"א (אה"ע סימן יג ס"ק יב) כתב על פסק השו"ע: וכן משמע בנדרים ע"א ב' ואהדרה ביומיה, וכתב הר"ן שם ואהדרה לאו דוקא כו', אבל הריטב"א כתב דנקט אהדרה משום דבאחר אסור עד צ' יום. וכוונתו לראיית הריב"ש [שהוא המביא דברי הריטב"א, ואינו במיוחס לריטב"א שלפנינו], והדגיש הגר"א בדבריו שכל הראיה היא רק לדברי הריטב"א שביאר שהגמרא העמידה בדוקא באופן שבעלה החזירה, כי אחר אסור להחזירה באותו היום, ומזה מוכח שבעלה יכול להחזירה ביום גירושיה. אמנם הר"ן (ד"ה ואהדרה) כתב: והא דאמרינן 'ואהדרה' לאו דוקא, דהוא הדין אחר, אלא מילתא דשכיחא נקט, ע"כ.

והנה יש להעיר על מה שהביא הריב"ש ראיה לדינו מדברי הריטב"א, וכ"ה הגר"א, בשעה שמדברי הר"ן נראה להיפך - כי אם הר"ן מסכים אף הוא לדין זה שמחזיר גרושתו אין בו דין הבחנה, מדוע כתב ש'ואהדרה לאו דוקא דהוא הדין אחר', היה לו לפרש כפירוש הריטב"א שנקט 'ואהדרה' דוקא כי אחר אסור לו להחזירה. ובספר ליקוטי שלמה (לרבי שלמה הכהן קליין מפרערוי) כתב שיש מקשים על דברי הר"ן, מדוע כתב דהוה מצי למימר שקדשה אחר, הלא גם בארוסה צריך להמתין ג' חדשי הבחנה [והיינו שנקט בפשטות שבבעלה אינה צריכה להמתין וכפסק הריב"ש, ולכן ס"ל שא"א היה לכתוב שקדשה אחר שכן בזה יש איסור משום חדשי הבחנה]. וכתב שאפשר שזו היא כוונת הר"ן בתירוצו דהוה מילתא דלא שכיחא. ואם כן נמצא שאף הר"ן כוונתו לדברי הריטב"א, אלא שהריב"ש בהביאו ראיה לדבריו הביא את דברי הריטב"א המפורשים, אף שגם הר"ן מסכים עם זה.

אמנם בדברי הגר"א יש משמעות קצת שהר"ן והריטב"א פליגי, ואם כן צ"ב עד שמביאים אנו ראיה לפסק הריב"ש מדברי הריטב"א, נקשה עליו מדברי הר"ן. אך אפשר שהראיה היא מדברי הגמרא, אשר בפשוטם מתפרשים כפירוש הריטב"א, ורק הר"ן הוא שנדחק לבאר הגמרא שלא כפשוטה - אך מ"מ יצא לפי זה שהר"ן חולק לדינא על הריב"ש ומצריך ג' חדשי הבחנה גם במחזיר גרושתו, וזה פלא.

דקדוק החלק יעקב בדעת הריב"ש שמחזיר גרושתו אינה ממתנת ז' נקיים דלא כהשו"ע

והנה הבית יוסף (יו"ד סוס"י קצב) הביא תשובת הרשב"ש בזה הלשון: נמצא בגליוני הצרפתים, שמחזיר גרושתו צריכה להמתין שבעה נקיים, והוא מובן מדברי קדמונינו ז"ל, עכ"ל. ואינו נמצא בתשובות הרשב"ש שלפנינו, אך נמצא בחידושי הרשב"ץ על נדה. וכ"פ השו"ע להלכה (שם ס"ה): מחזיר גרושתו צריכה להמתין שבעה נקיים.

ובספר חלק יעקב (לרבי יעקב חי זריהן, דרוש ז' למעלת דוד המלך) הקשה על פסק הרשב"ץ מכח דברי הריב"ש, שכן הריב"ש הביא ראיה לכך שמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין ג' חדשי הבחנה ממה שהעמידה הגמרא בנדרים את האופן ש'אהדרה ביומיה' בבעל דוקא ולא באחר. ולכאורה כשם שראיה זו ראיה היא ביחס לג' חדשי הבחנה, כן ראיה היא גם ביחס לשבעה נקיים. ואם כן מוכח שלדעת הריב"ש כשם שמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין ג' חדשים, כך גם אינה צריכה להמתין שבעה נקיים. ואכן כ"כ בספר עדות ביעקב (ליקוטים סימן קב) בדעת הריב"ש. ונמצא שנחלקו השו"ע והריב"ש בדין מחזיר גרושתו אם צריכה להמתין שבעה נקיים.

ומעתה מקשה רבי יעקב חי זריהן זצ"ל על דעת השו"ע שמחד פסק את דברי הריב"ש שמחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין ג' חדשי הבחנה, ומאידך פסק שצריכה להמתין שבעה ימים משום דם חימוד, וכיון שראיית הריב"ש היא מכח סוגיית הגמרא בנדרים, ומשם יש ראיה גם שאינה ממתנת שבעה נקיים - הרי שסתרו דבריו להדדי.

ויישב באחד משני דרכים: א' עיקר ראיית הריב"ש אינה מהגמרא בנדרים אלא מסוגיית הגמרא ביבמות, כמבואר שם בדבריו באריכות, ורק כסיוע הביא את דברי הגמרא בנדרים, אך אפשר לדחותם כמו שכתב הר"ן ש'אהדריה' לאו דוקא והוא הדין אחר ונקט לה משום דשכיחא. ב' כל דין המתנת ז' ימים משום דם חימוד הוא דין דרבנן, ואפשר שעדיין לא נתקן באותה שעה ולכן נקטה הגמרא 'אהדריה' דוקא בבעל שאין בו דין המתנת ג' חדשים, וגם דין ז' ימים לא נתקן באותו הזמן וממילא בבעל יכול היה להחזירה ביום גירושיה.

לפי זה יש ליישב הערתנו על הריב"ש והגר"א שהביאו ראיה לפסקם מכח ביאור הריטב"א בסוגיית הגמרא בנדרים, בעוד הר"ן כתב שם ביאור אחר. אך להנ"ל יש לומר שעיקר סמיכתם היא על דברי הגמרא ביבמות שהזכירו הריב"ש והגר"א, ואפשר גם שהר"ן לא ניחא ליה בפירוש זה משום דס"ל שעכ"פ צריך להמתין ז' ימים משום דם חימוד, ולכן הוצרך לפרש שכל הטעם הוא משום דהא שכיחא והא לא שכיחא, אך אפשר שלענין המתנת ג' חדשים מודה - וכיון שבריטב"א מוכח שאין דין הבחנה ובר"ן לא נתפרש שיש - לכך פסקו כדברי הריטב"א. ולפי זה יש לומר שלכך חילק הבית יוסף פסקו, ופסק כהריב"ש לגבי חדשי הבחנה אך לא לגבי שבעה נקיים, כי מהגמרא בנדרים אין להביא ראיה כיון שאפשר לדחותה כדחיית הר"ן, אלא שמכל מקום מדברי הריטב"א מוכח שנקט אף הוא כדברי הריב"ש ומדברי הר"ן לא מוכח להיפך, ולכן הכריע כדעת הריטב"א. משא"כ לענין שבעה נקיים הרי מביאור הר"ן מוכח לא כן, כי אם הוא מודה שאינה צריכה להמתין אף ימים אלו - מדוע לא פירש כפירוש הריטב"א.

פסק רב האי גאון שגרושה מותר להחזירה ביומה ואפילו לשעתה וביאור הרדב"ז

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ח מכת"י, סימן קלז) נשאל על מה שהעלה בתשובה שהמחזיר גרושתו צריכה למנות ז' ימים נקיים, שנמצא כתוב בשם רבינו האי גאון ז"ל שגרושה מותר להחזירה ביומה ואפילו לשעתה ואין בכך כלום.

וכתב הרדב"ז בתשובתו שרב האי למד כן - כמוכח מלשונו - מדברי הגמרא בנדרים, שם נוקטת הגמרא נפקא מינה בשמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומיה, ומכך שהיה יכול לנקוט שנשאת לאחר ביומיה, ולא נקט כן, היינו טעמא משום שבאחר איכא איסור שצריכה להמתין משום הבחנה, אבל כי אהדרה בעלה הוי היתר. ועל כן מפרש הרדב"ז שרב האי לא התכוון בהיתרו אלא להתייחס לדין הבחנת הזרע, שהיה ס"ד לאסור החזרת גרושתו שלא תחלוק בכל הנשים הנשואות ולכך תהיה אף היא צריכה להמתין ימי הבחנה, ועל כך כתב רב האי שמותר להחזירה אפילו ביומה ואפילו לשעתה - "אבל משום חשש נדה לא איירי הגאון ז"ל, אלא אם החזירה מיד ליכא למיחש שלא שייך חימוד, ואם החזירה בעודה בנדתה נמי ליכא למיחש, ואם החזירה לאחר זמן - אם היתה דעתו עליו שיחזירנה בכל שעה הרי היא תבועה ועומדת, ואם גירש אותה לקיים שבועתו ומחזירה אין כאן חימוד שהרי יש לו פת בסלו. אבל אם גירש אותה לגמרי ומחזירה לאחר זמן - רואה אני שצריכה להמתין ז' ימים נקיים מכל שכן דשאר נשים... ואין אלי קושיא מדברי הגאון ז"ל".

ומוסיף הרדב"ז ומוכיח כדברי שלא לכך נתכוון רב האי גאון, שהרי הוא מזכיר רבותא בדבריו "מותר להחזירה ביומה ואפילו לשעתה" - ובשלמא אם טעמו משום הבחנה, הרי שיש רבותא בכך שאינו צריך להבחין כלל, אבל אם טעמו משום דם חימוד הרי אדרבה ככל שהוא קרוב יותר לשעת הגירושין יש פחות חשש חימוד, וא"כ מה הרבותא באומרו "אפילו לשעתה" - אלא על כרחך שאין כוונת רב האי כלל לדין שבעה נקיים אלא אך ורק לדין ג' חדשי הבחנה.