אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/סט

יום שני ט' טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף סט

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו

מחלוקת הר"ן והרמב"ם ב'קיים ומפר ליכי' אם הנדר קיים

בגמרא במסכת נדרים (סט:) מובא ספקו של רבה בדין הפרת וקיום בעל בנדרי אשתו: בעי רבה, קיים ומופר ליכי בבת אחת מהו. דהיינו שנסתפק רבה מה יהיה הדין באופן שהבעל רוצה להחיל בבת אחת הקמה והפרה לנדר אשתו, האם באופן זה מאחר ואין אפשרות שיחולו בבת אחת ההקמה וההפרה, ממילא תחול רק ההקמה שהיא קודמת בדיבורו וההפרה לא תחול, או שמא מאחר והוא אמר להחילם בבת אחת, דבר שאי אפשר שייעשה, ממילא לא חל דיבורו כלל - לא ההקמה ולא ההפרה.

ופושטת הגמרא את ספקה מדברי רבה בקידושין (נ:): כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. וביאר הר"ן: ופשטינן לה מדרבה, דאמר בפרק האיש מקדש גבי המקדש שתי אחיות כאחת, דכיון דלא מצי לקדשינהו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת ליכא לחדא מינייהו ספק קידושין כלל - הכא נמי, ליכא לספוקי בהקמה ובהפרה כלל ומצי בתר הכי להפר ולקיומי כדבעי.

ומבואר אם כן למסקנת הגמרא שהאומר 'קיים ומופר ליכי בבת אחת' אין ממש בדברו, וכמו שהכריע הר"ן להלכה שהאומר כן "מצי בתר הכי להפר ולקיומי כדבעי". אמנם הרמב"ם (נדרים פי"ג הכ"ב) כתב: אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת - הרי זה קיים, ע"כ. הרי להדיא שהכריע ספק הגמרא שבאופן זה חלה הקמתו. והר"ן תמה על פסקו של הרמב"ם וכותב: ולא נתחוורו לי דברי הר"מ במז"ל בזה בפרק אחרון מהלכות נדרים.

מחלוקת הר"ן המפרש והרא"ש אם דנים 'כל שאינו' רק ביחס להפרה או גם ביחס להקמה

אמנם בשונה מביאורו של הר"ן, לפיו הכרעת הגמרא היא שמאחר וכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ממילא לא חלים לא ההקמה ולא ההפרה, הרי שהמפרש ביאר מסקנת הגמרא באופן אחר, וזה לשונו: הכא נמי כיון דאינו בזה אחר זה, שאם אמר לה עכשיו 'קיים ליכי' ולאחר שעה אמר 'מופר ליכי' אין בהפרתו כלום. בבת אחת נמי כי אמר 'קיים ומופר ליכי' אין באותה הפרה כלום, אע"ג דבבת אחת קאמר 'קיים ומופר ליכי', ע"כ. היינו שהמפרש מעמיד את כל דברי הגמרא ש'כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו' רק ביחס להפרה, שכיון שאין ההפרה יכולה לחול אחר ההקמה לכך אינה חלה גם עם ההקמה. וכ"כ בפירוש הרא"ש.

עפ"ז כתב הרדב"ז (שם) כי לא ירד לסוף דעתו של הר"ן בזה, ודברי הרמב"ם מחוורים מפשט לשון הגמרא וכמו שפירשו רש"י והרא"ש, שאין באותה הפרה כלום אע"ג דבבת אחת קאמר קיים ומופר ליכי. והרדב"ז מוסיף שלפי ביאור הר"ן היה ראוי לגמרא לסיים ולומר "הלכך אינו לא מקויים ולא מופר".

וכ"כ הכסף משנה (שם) בביאור מחלוקת הר"ן והרמב"ם, וזה לשונו: ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר, כך פירוש הרא"ש והר"ן [ומש"כ שאף הרא"ש סובר כן, יעויין לעיל שהרדב"ז ס"ל שהרא"ש סובר בזה כדעת הרמב"ם]. אבל רבינו [- הרמב"ם] שכתב דהוי קיים, נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה, כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום, אפילו בבת אחת אינה חלה. ומוסיף הכס"מ דאין לומר דנימא איפכא, שכיון שקיום אינו יכול לחול אחר ההפרה, אפילו בבת אחת אינו חל, ותחול ההפרה לבדה. שכן "כיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא, נקטינן לחומרא".

אמנם העיר הכס"מ על ביאורו, דלפי זה נמצא שכל דין הרמב"ם הוא מחמת ספק, ואם כן היה לרמב"ם לכתוב להדיא שהוא קיים מספק. ולכן רצה הכס"מ לפרש בדעת הרמב"ם כדעת הר"ן, דהיינו שכיון שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ממילא לא חלו בדבריו לא הקמה ולא הפרה, אלא דבאופן שלא הפר ולא הקם - הרי לכשיעבור יום שמעו ממילא הוקם הנדר, וזהו שכתב הרמב"ם שהוא קיים, כיון ששתק. והר"ן פירש שיכול מעתה להפר או לקיים, ואף הרמב"ם מודה לדינו, אך כל שלא הפר ולא קיים בזה יעמוד פסק הרמב"ם שהנדר קיים ממילא מחמת שתיקתו. אך גם על ביאור זה הקשה הכס"מ מלשון הרמב"ם בהכרעת ספקות אחרות שם, שנראה שלא לכך כוונתו, והניח בקושיא.

יסוד הגר"ח שכל שאינו בזא"ז הוא רק כשהניגוד הוא בדין ולא בציור

בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם העמיד אף הוא את תמיהת הר"ן על דברי הרמב"ם: והא משום הך טעמא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, צריכה להיות גם ההקדמה בטלה, דזהו יסוד הדין דאפילו בבת אחת אינו - דשניהם בטלים, וכמבואר בקידושין דף נ"א ועוד בכמה דוכתי.

בכדי ליישב את דעת הרמב"ם מקדים הגר"ח ומייסד שכל הדין ש'כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו' אינו שייך אלא באופן שהמניעה מדבר זה לחול אחר דבר זה הוא מחמת הדין ולא מחמת חסרון מציאותי, היינו שלא יצוייר שיחול האחד אחר חברו, שכן כאשר מצד הדין אין שייך להחיל חלות אחת אחר חברתה, אזי אומרים אנו שהחלויות מנוגדות זו לזו ואפילו בבת אחת אינו יכול להחילם כאחד, אבל במקום שעצם החלויות אינן סותרות זו לזו, ורק שכשחלות אחת חלה לא יצוייר עוד שתחול החלות השניה, אזי בבת אחת שהחלות השניה אף היא יכולה לחול - אין טעם לומר ש'אפילו בבת אחת אינו'.

והנה כשנבוא לדון בחלויות דידן, הם חלות הקמת הנדר וחלות הפרתו, הרי שיש מקום גדול לחלק ביניהם, וזאת משום שהקמת הנדר הרי היא סותרת בעצם להפרתו, שכן גם אחר הקמת הנדר - הנדר לפנינו ובעיקרון היה שייך להפר אותו, אלא שכך הוא הדין שכל שהקים את הנדר שוב אינו יכול להפרו, ונמצא שחלות הנדר סותרת להפרת הנדר מצד הדין ולא מחמת שלא יצוייר להפר נדר אחר הקמתו. שונה מכך הפרת הנדר שאינה סותרת במהותה את הקמת הנדר, שכן יש לומר שגם אחר הפרת הנדר לו יצוייר שהיה הנדר לפנינו היה אפשר לקיימו, אלא שכל שהפר את הנדר בטל הנדר וכיון שבטל הנדר שוב אין נדר שיוכל לקיימו. נמצא שחלות הקמת הנדר סותרת את חלות הפרתו, ואילו חלות הפרת הנדר אינה סותרת את חלות הקמתו.

מעתה, מאחר שנתבאר שדין 'כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו' אינו נאמר אלא באופן שהחלויות סותרות זו לזו, נמצא שדין זה נכון ביחס לחלות ההפרה הבאה אחר ההקמה, שאף שיצוייר שתחול מכל מקום אינה חלה מחמת הדין. אך אינו נכון ביחס לחלות ההקמה אם תבוא אחר ההפרה, שכן שם מחמת הדין יכולה היתה ההקמה לחול גם אחר ההפרה, רק שכל שהפר שוב לא תצוייר הקמה כיון שאין כאן נדר. ולכן פסק הרמב"ם שבבת אחת - חלות ההקמה חלה שכן לא נכון לומר לגביה את הדין ש'אפילו בבת אחת אינו', ואילו חלות ההפרה לא חלה - שכן כלפיה נכון לומר ש'אפילו בבת אחת אינו' כיון שאינה יכולה לחול אחר ההקמה. ולכן פסק הרמב"ם שהנדר קיים.

ספק הגר"ח אם הגדרת 'שאינו בזה אחר זה' היא במניעת האחד לחברו או באי התקיימותם כאחד

אלא שמסתפק הגר"ח בעיקר דין 'כל שאינו בזה אחר זה' - במה נחשב שסותרות החלויות זו לזו והרי הם בגדר 'שאינו בזה אחר זה', האם פירושו שאין יכולות שתי החלויות להתקיים זו לצד זו, וכל שכך הוא שוב אינם יכולים לחול אפילו בבת אחת. או שאין זה גדר 'שאינו בזה אחר זה', וגדר 'שאינו בזה אחר זה' הוא באופן שחלות אחת מונעת את החלות השניה מלחול, אבל כל שאין חלות אחת מונעת את החלות השניה, אף שאין קיום לשתי החלויות זו לצד זו - כבר לא חשוב 'שאינו בזה אחר זה'.

והנפקא מינה בספק זה היא נידון דידן, שכן כבר נתבאר שההפרה בעיקרה אינה סותרת את ההקמה, ואילו היה נשאר הנדר קיים גם אחר ההפרה אזי היה שייך להקימו, וכיון שכן רצה הגר"ח לחדש שלא נאמר לגבי ההקמה 'כל שאינו בזה אחר זה' - שכן מצד הדין יש קיום להקמה אחר ההפרה, כל כמה שהנדר היה נשאר קיים אחר הפרתו. אמנם כל זה אם נפרש שגדר 'שאינו בזה אחר זה' עניינו שחלות אחת (ההפרה) מונעת את החלות השניה (ההקמה) מלחול, שבזה יש מקום לחלק בין מניעה מצד הדין למניעה מצד הציור. אכן אם נפרש ש'שאינו בזה אחר זה' עניינו שאין שתי החלויות יכולות להתקיים זה לצד זה - הרי ודאי שכשם שההקמה מונעת את ההפרה, שאין קיום להפרה לצד ההקמה, כך גם ההפרה מונעת את ההקמה, ואם כן יש לדון כלל זה ש'כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו' - בין לענין ההקמה ובין לענין ההפרה.

ובלשונו של הגר"ח: אשר על כן גם הכא לענין הקמה והפרה, הרי כל דברינו אינם אלא דהפרה אינה חשובה דבר המונעת את ההקמה מלחול, וגם כשחל ההפרה מ"מ יוכל עוד לחול גם הקמה כל שהנדר קיים. אבל מכל מקום הרי עיקר מילתייהו של הקמה והפרה הא הויין שני דברים הסותרין ולא יוכלו להיות חלים כאחת, ואם נימא דבעינן דוקא שיהיו יכולים להתקיים תרוויהו כאחת, אבל כל שעצמן של הדברים סותרים זא"ז שוב דיינינן בזה הך דינא דכל שאינו כו' דבב"א תרוויהו לא חיילי, וא"כ הא גם הכא בהקמה והפרה כיון דסותרות הן זא"ז א"כ הא שוב אית בהו הך דינא דגם בב"א אינו ושניהם בטלים גם ההקמה כיון דההפרה סותרתה בעיקרה וחלותה.

ולכך רוצה הגר"ח לתלות בנידון זה את מחלוקת הר"ן והרמב"ם: ולפי זה נראה דזהו דפליגי הרמב"ם והר"ן, דהרמב"ם סובר דלא מיקרי אינו בזה אחר זה רק היכא דאחד מונע את חבירו מלחול, וע"כ הכא כיון דאין ההפרה מונעת את ההקמה מלחול, ורק הקמה הוא דמונעת את ההפרה, ע"כ פסק דההקמה קיימת וההפרה בטלה. והר"ן סבירא ליה דאם אך סותרות זא"ז אף שאין האחד מונע את חבירו מלחול, מכל מקום כיון דשניהם אינם יכולין להיות כאחת, שוב הוי בכלל כל שאינו בזא"ז, וע"כ גם הכא כיון דההקמה וההפרה סותרים מיהא זה את זה ממילא דשניהם בטלים, עכ"ד.

קושיית החזון איש שהפרה מונעת את ההקמה גם בדין ובלא"ה היה הנדר קיים

אלא שעל עיקר חידושו של הגר"ח שיש לחלק בין הפרה להקמה, שבעוד שהפרה אינה שייכת אחר הקמה מחמת הדין, הקמה אינה שייכת אחר הפרה רק מחמת המציאות שאין הנדר קיים, העיר החזון איש בגליון: צריך עיון, דלכאורה כשם שאין הפרה אחר הקמה, שלא מסרה תורה לבעל רק ההכרעה, וכיון שכבר הכריע פעם אחת [-והקים], שוב אינו בעלים [-להפר]. הכי נמי אין הקמה אחר הפרה, מפני שכבר הכריע [-בהפרתו] ובטל כבר כוחו [-להקים]. ואף אם באמת אין כאן כבר נדר, מכל מקום גם אם היה מה לקיים, לא היה כבר בעלים לקיים, מפני שכבר הפר.

ומוסיף החזו"א עוד שבאמת לו לא היה דין זה שלא מסרה תורה לבעל אלא ההכרעה וכל שהכריע פעם אחת שוב אינו בעלים, הרי שיש לומר שאפילו אחר שהפר היה הנדר קיים והיה תלוי ועומד שמא יקיימנו הבעל, וכל מה שהנדר בטל בהפרת הבעל הוא רק משום דין זה שכיון שהכריע הבעל להפר שוב אין לו כח להקים.

וכך הגדיר זאת רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א בבד קודש (ח"א סימן מ) כביאור בדעת הר"ן. שכשם שבהקמה הוי ב' דברים, א' חלות קיום הנדר, ב' דמפקיע בזה זכותו להפר ע"י מעשה ההקמה. הכא נמי יש לומר דבהפרה תרתי יש בה, א' מה שהפרה עוקרת הנדר, ב' דהוי דין מסויים בהפרה שכל שהפיר לה שוב הפקיע דינו לקיים נדר זה, ואף באופן שעל ידי הפרתו עדיין לא נעקר הנדר, מכל מקום עצם מה שהפיר לה, פקע על ידי זה דינו להקם. וממילא יש לומר דין 'כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו' בין על ההקמה ובין על ההפרה, ולכן הכריע הר"ן שהכל בטל.

חילוק בין חלות דין קיום שמונעת הפרה בעצם להפרה שהיא הגבלת זמן הקיום

ובדעת הרמב"ם כתב לחדש שעדיין יש חילוק בין הקמה להפרה, באופן שאפילו שבהפרתו ביטל את זכותו להקים, מכל מקום עדיין לא שייך בזה דין כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו. וזאת משום שבאמת עצם חלות ההפרה אינה סותרת להקמה, ורק שכאשר מפר בזה מבטל זכותו להקים, וכשם שיש דין 'יום שמעו' שהוא הגבלת זמן לזכותו להפר או להקים, כך גם יש דין שכל שהפר שוב נגמר זמן זכותו להקים. וכיון שכן הרי כל זה אינו אלא בזה אחר זה, שאחר שכבר הפיר שוב תם זמן זכותו להקים. אבל בבת אחת שעדיין לא נתבטלה זכות הקמתו תועיל ההקמה, כיון שחלות ההפרה בחפצא אינה סותרת לחלות ההקמה.

משא"כ מה שאין הפרה חלה אחר הקמה, שם הוא דין בעצם ההקמה, שמלבד ממה שאיבד זכות ההפרה ע"י ההקמה, חל 'דין קיום' בנדר, וחלות דין קיום זו מונעת 'דין הפרה' בנדר זה, ונמצא שחלות הקיום סותר בעיקרו לתורת הפרה, ולכן דוקא לגבי ההפרה אומרים ש'כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו'.