אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/נח

יום חמישי כ"ח כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף נח

דבר שיש לו מתירים שהפך לדבר שאין לו מתירים

מחלוקת הר"ן והרע"ב בביאור שביעית אוסרת במינה בכל שהוא

במשנה בשביעית (פ"ז מ"ז) תנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה. ובברייתא המובאת בגמרא בנדרים (נז:-נח.) תניא: רבי שמעון אומר, כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו בהן חכמים שיעור [- ואוסרים התערובת בכל שהוא]. וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם, נתנו בהם חכמים שיעור [ - ובטלים, במינם, תרומה ותרומת מעשר וחלה – במאה, וערלה וכלאי הכרם – במאתים, ושלא במינם – בשישים. ר"ן].

אמרו לו, והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה. אמר להן, אף הם לא אמרו אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ע"כ. ופירש הר"ן: אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור, דכיון שאפשר לאוכלו הוה ליה כדבר שיש לו מתירין. אבל לאכילה, כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, ע"כ לשון הר"ן. דהיינו, שדין שביעית חלוק קודם זמן הביעור ואחר זמן הביעור, כי קודם הזמן הביעור יכול לאכול התערובת, ולכן יש להחשיבו כדבר שיש לו מתירין, ולא בטיל במינו. משא"כ אחר הביעור שפירות שביעית אסורים באכילה, נמצא שאין לו מתירין וממילא יתבטל האיסור בתערובת בשישים.

אמנם הרע"ב בביאורו (שביעית פ"ז מ"ז) פירש המשנה באופן אחר, וכך כתב: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה, לאחר הביעור. אבל קודם הביעור, אין בהם קדושת שביעית עד שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שהיא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה, ע"כ. דהיינו שהפך הדין מן הקצה אל הקצה, והכריע שקודם הביעור בטל בנותן טעם, ואילו אחר הביעור שביעית אוסרת במינה בכל שהוא.

וכתב השער המלך (מאכלות אסורות פט"ו ה"י) שנראה שהרע"ב מפרש דברי רבי שמעון כך: אף הם לא אמרו אלא לביעור, היינו לאוסרו לאחר הביעור בכ"ש, אבל לאכילה – כלומר, קודם הביעור, לא אסור בכל שהוא לענין איסור סחורה ולהצריכו דוקא לאוכלה, אלא בנותן טעם.

ביאור השער המלך בדברי הרע"ב כדעת הרמב"ן בפירושו לתורה

ותמה השער המלך על דברי הרע"ב, דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין, ואם כן אמאי אסור בכל שהוא. ומה השיב להם רבי שמעון, עדיין הקושיא במקומה עומדת, שכן שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, אלא אסרו התערובת בכל שהוא. ומדוע קודם שביעית אינו אסור לעשות בהם סחורה אלא לכשיהא בהם בנותן טעם, ואם משום ש'איסור סחורה' אין לו מתירין, הרי גם אחר הביעור אין לו מתירין.

כדי ליישב את דעת הרע"ב מקדים השער המלך ומביא את דעת הרמב"ן בפירושו לתורה (פרשת בהר) וזה לשונו: שביעית אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים, אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו, ואוכלין והולכין לעולם, ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו, וזו היא שביעית שאוסרת בכל שהוא לביעור, כמו שהוזכר בנדרים, מפני שיש לה היתר בביעור. אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן, אסורים הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור, שאין לה מתירין, ע"כ. היינו שהרמב"ן מפרש ששביעית קודם הביעור חשובה דבר שיש לו מתירין לפי שיכול לבערה ולהוציאה מביתו ולשוב ולאוכלה, משא"כ אחר הביעור אם השאירה בביתו ולא ביערה אזי נאסרו הפירות לעולם ואם נתערבו, הוי תערובת שאין לה מתירין ובטל בנותן טעם.

עפ"ז ביאר השער המלך את דברי הרע"ב, שאין כוונת הרע"ב שאם התערובת נעשתה אחר הביעור שתאסור בכל שהוא, שהרי ודאי כיון שאחר הביעור אין לה מתירין, בטלה בנותן טעם. אלא כוונת הרע"ב שאם התערב בידו קודם הביעור, והגיע זמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאוכלן, אזי נאסרים הם לאחר הביעור בכל שהוא – כיון שהיה לו מתירין בביעור והיה לו לבערם. [ומכל מקום מעיר השער המלך שאם כן מדוע הוצרך הרע"ב לפרש האופן ששביעית בטלה בנותן טעם, בנתערב קודם הביעור לענין איסור סחורה, ולא פירש אף בנתערב לאחר הביעור שאין לו מתירין ובטל בנותן טעם].

חקירה בדין דבר שיש לו מתירין שנתערב והפך לדבר שאין לו מתירין אם בטל

והנה יש לדון בביאור השער המלך בדברי הרע"ב, שכן הציור העולה מדבריו הוא באופן שהתערבו פירות שביעית קודם הביעור – בשעה שהיו 'דבר שיש לו מתירין' מחמת האפשרות לבערם מביתו – והשאירם בתוך ביתו ועתה הם 'דבר שאין לו מתירין' כיון שנאסרו. ומעתה יש לדון מה דינה של תערובת שבשעת התערובת היה האיסור 'דבר שיש לו מתירין' ואילו אחר זמן בטלה אפשרות ההיתר ועתה הוא 'דבר שאין לו מתירין' – האם באופן זה יתבטל מעתה האיסור בנותן טעם, או שכל שבשעת התערובת היה האיסור 'דבר שיש לו מתירין' ולא בטל אפילו באלף, שוב לא יועיל מה שנעשה האיסור 'דבר שאין לו מתירין'. ומביאור השער המלך בדברי הרע"ב מבואר שכל שבשעת התערובת היה זה 'דבר שיש לו מתרין' שוב לא בטיל באלף אף אם עתה – אחר הביעור – כבר אין לו מתירין.

ואפשר לומר שהר"ן שלא פירש כפירוש הרע"ב, חולק בדבר זה וסובר שכל שנעשה 'דבר שאין לו מתירים' הרי הוא בטל אף שהיה בתחילה דבר שיש לו מתירים. אמנם מדקדוק דבריו נראה שאף הוא מודה בדבר זה, שכן הר"ן מפרש מה ששביעית 'לאכילה' אוסרת בנותן טעם, דהיינו "אם נתערבו לאחר הביעור", ולכאורה מדוע פירש שהתערובת נעשתה לאחר הביעור ולא פירש שהנידון הוא על שעה שאחר הביעור, אף אם נתערב קודם הביעור. ומשמע שבכה"ג סובר הר"ן - כסברת הרע"ב לדעת השער המלך - שיהיה לתערובת דין 'דבר שיש לו מתירין' אף שעתה אסורים פירות שביעית באכילה.

סברת המגן אברהם שדבר שלגבי אחד יש לו מתירין חל עליו שם זה גם לגבי אחר

ובאמת דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי דין מבשל בשבת, דהנה דין המבשל בשבת במזיד, שהתבשיל אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת מיד. ובאופן שנתערב תבשיל זה בתבשילים אחרים, כתב הרמ"א (יו"ד סימן קב סוס"ד) שאינו נחשב דבר שיש לו מתירין, שכן לא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר, אבל אם נשאר לאחד אסור לעולם אע"ג שמותר לאחרים, לא מקרי דבר שיש לו מתירים. ולכן אף שלאחרים מותר, למבשל אסור. וכדרך שתרומה אינה חשובה דבר שיש לו מתירים במה שכהן יכול לאוכלה.

והמגן אברהם (סימן שיח סק"ב) תמה על הדמיון, שכן כשנתערב בשבת הרי לאחרים הוי דבר אסור שיש לו מתירין, שבשבת אסור אף לאחרים ולמוצאי שבת מותר, וכיון שחל עליו שם דבר שיש לו מתירים לגבי אחרים, שוב גם לגבי המבשל לא בטיל. וכמבואר במשנה במסכת ביכורים (פ"ב מ"ב) שאם נתערבו ביכורים אסורים אף לזרים, אף שלזרים הוה דבר שאין לו מתירים, כיון שלכהנים הוי דבר שיש לו מתירים שיכולים לאכלם בירושלים, וכמו שביארו שם הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב.

וכתב המגן אברהם ליישב דברי הרמ"א, שהוא איירי באופן שנתערב אחר השבת, שבאותה שעה הרי כבר הותר האיסור לגבי אחרים, ואם כן הוי בדומה לתרומה, שכן פקע שם 'דבר שיש לו מתירים' לגבי האחרים, ולפנינו דבר המותר לזה לעולם ואסור לזה לעולם, שאין דנים בו משום 'דבר שיש לו מתירים'.

מחלוקת רעק"א ופרי מגדים בנתערב תבשיל שנתבשל בשבת בשבת ויצאה שבת

ודנו האחרונים לאור נידון זה, מה יהיה הדין באופן שהתערובת נעשתה בשבת, ויצאה שבת, דהנה כשנתערב התבשיל בשבת סברת המגן אברהם שיש להחשיבו כדבר שיש לו מתירים, שכן כלפי האחרים הוא דבר שיש לו מתירים למוצאי שבת, וכיון שחל עליו שם דבר שיש לו מתירים לגבי אחרים הוא הדין שחשוב דבר שיש לו מתירים לגבי המבשל. אמנם כיון שיצאה שבת הרי מעתה אין זה דבר שיש לו מתירים אף לגבי האחרים, כיון שמעתה הוא היתר גמור לגביהם. ויש לדון אם מכאן ולהבא לא נחשיב עוד את התבשיל כדבר שיש לו מתירים לאסור התערובת על המבשל, או שכיון שבשבת היה לו שם דבר שיש לו מתירים שוב נשאר באיסורו זה.

ובהגהות רעק"א (סק"ד) כתב: והוא הדין כשנתערב בשבת, לאחר שבת מותר, דנהי דביום שבת לא נתבטל מכח 'יש לו מתירין', מכל מקום מתחיל הביטול לאחר שבת, ע"כ, וכ"כ המשנה ברורה (שעה"צ ס"ק יג) בשם אחרונים (יו"ד שם), והעירו על דבריו שהאחרונים שם חלקו על כל יסוד המג"א, ואך רע"א (באו"ח) הוא שביאר כן בדעת המג"א, וצ"ב לאלו אחרונים התכוון המשנ"ב. ועכ"פ מבואר שלדעתם אף שחל שם דבר שיש לו מתירין על התערובת מכל מקום כל שבטל שם זה לאחר זמן שוב אינו דבר שיש לו מתירין והתערובת מותרת.

אמנם בשו"ע הגר"ז (סימן שיח ס"ד) כתב שאם התערב התבשיל בשבת, כיון שלגבי אחרים חל עליו שם 'דבר שיש לו מתירין', שכן להם יהיה מותר לאכול תבשיל זה במוצאי שבת, ממילא חל שם זה גם לגבי המבשל (סברת המג"א), ונאסר לו התערובת הזו לעולם, ע"כ.

וכ"כ הפרי מגדים (יו"ד סימן שפד ס"ק טו) וזה לשונו שם על דברי המגן אברהם: ומשמע מדבריו שם דאם נתערבה בו ביום, אסור לו לעולם אף למוצאי שבת, ודוקא נתערב במוצ"ש דלאחרים לא נאסר עכשיו, משא"כ בו ביום הואיל וחל פעם אחת דשיל"מ, ויש לעיין, ע"כ. ומה שכתב שכך משמע מדבריו היינו ממה שחילק המג"א בין נתערב בשבת לנתערב במוצאי שבת, ולא חילק בנתערב בשבת בין שהנידון עתה הוא בשבת או שעתה מוצאי שבת.

הרי להדיא בדבריהם שהתערובת נאסרת לעולם אף לכשתצא שבת. ומוכח שדעת הפמ"ג והגר"ז שכל שחל שם איסור תערובת בדבר שיש לו מתירין, שוב אין פוקע האיסור אפילו אם בטל ההיתר והוה ליה דבר שאין לו מתירים.

ביאור האמרי יושר שאין לדון ענין ביטול אלא כשנתחדש דבר בגוף התערובת

ובביאור סברתם כתב בספר אמרי יושר (ח"ב סימן פד) שכיון שבשעה שנפל בשבת קודש לא בטיל אז משום דהוי דבר שיש לו מתירים לאחרים, שוב ממילא גם אחר שבת לא יתכן לומר שבטל. כיון שלא נתחדש שום דבר עתה, רק שהותר לאחרים, אבל בגוף התערובת לא השתנה דבר, וממילא לא שייך עתה ענין ביטול. וזאת משום שביטול הוא רק בעת התערובת, או אחר כך באופן שנתחדש דבר בגוף התערובת כגון דבר חשוב שהתרסק. אבל כאן שלא התחדש שום דבר בגוף התערובת, מלבד מה שהותר בדין לאחרים, אפשר שאינו מועיל שיתחדש מעתה ענין ביטול.

סברת החוות דעת שאין לדון ביטול בשישים אלא כשהוכר ההיתר לעצמו

גם בספר ראשית בכורים (לרבי אברהם וינברג זצ"ל הי"ד חבר ר"מ דישיבת בית אברהם, בכורות כה:) העיר על דעת הגר"ז שלכאורה אינו מובן, כיון שבמוצאי שבת שוב לא הוי דבר שיש לו מתירים. וכתב לפרש דבריו על פי סברת החוות דעת (סימן קו סק"א) על מה שאמרו בחולין (קח.) שחתיכה שנאסרה ע"י שקיבלה טעם מאיסור, שוב אינה חוזרת להתירה אפילו אם נתבשלה בשישים. וביאר החוו"ד על פי דברי המרדכי (חולין סימן תשלז) שהקשה על מה דאמרו ביבמות (קה.) שיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק. וכן בבבא קמא (כה.) אמרו שזב שראה קרי מטמא במשא, כי אי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה. והקשה המרדכי מדוע לא נאמר שיתבטל הרוק בדם והזיבה בקרי. ויישב המרדכי בשם רבינו משולם שכיון שההיתר לא היה ניכר קודם הביטול, שכן מעולם לא עמדו הדם והקרי בפני עצמם בלי הרוק והזיבה, ממילא אין לדון בהם ביטול ברוב.

ועפ"ז ביאר החוות דעת שכיון שכל זמן שטעם האיסור נרגש בחתיכה הרי כולה איסור, ואף אחר שנסחט האיסור ויצא מכל מקום נשאר בה משהו, ומשהו זה אינו בטל בחתיכה שכן ההיתר לא היה ניכר מעולם בלי תערובת האיסור, וממילא אי אפשר לדון כאן ביטול.

העמדת הראשית ביכורים לדעת הגר"ז בתערובת לח בלח ולא יבש ביבש

ובכך ביאר הראשית ביכורים את דעת הגר"ז והפמ"ג שכן גם בנידון מעשה שבת זה, בשעה שהיה בתערובת דין דבר שיש לו מתירים, הרי חל שם איסור על כל התערובת, ולכן אף במוצאי שבת שפקע שם דבר שיש לו מתירים מהתבשיל שנתבשל בשבת, מכל מקום אינו בטל בשישים כיון ששאר התבשילים מעולם לא הוכרו בלא איסור המעורב בהם.

אלא שתמה הראשית ביכורים על דבריו, שהרי מפורש בגמרא בגיטין (נד:) שאגוזי פרך שחשובים ואינם בטלים מחמת חשיבותם, אם נתפצעו הרי הם מתבטלים, ואין דנים שכיון שבתחילה נאסרה כל התערובת חל שם איסור על הכל וממילא אף לכשנפצעו לא הוכר ההיתר לעצמו. ולכן כתב הראשית ביכורים לחלק בדין זה בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש, שכל דברי החוו"ד הם דוקא בתערובת לח ולח, שבה דנים שאין ההיתר עומד בפני עצמו, משא"כ באגוזי פרך שהם תערובת יבש ביבש. ועפ"ז כתב להעמיד דברי הגר"ז דוקא בתערובת לח בלח שיש לדון בה שאין ההיתר ניכר בפנ"ע ואינו מבטל אף במוצאי שבת.