אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/נו

יום שלישי כ"ו כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף נו

עריכת שולחן והצעת מטה לשם מזל

מנהגם לערוך מטה למזל הבית

במשנה במסכת נדרים (נו.) שנינו: הנודר מן המטה - מותר בדרגש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, דרגש בכלל מטה.

ובגמרא: מאי דרגש, אמר עולא, ערסא דגדא. ופירש הר"ן: נוהגים היו להציע מטה למזל הבית, גדא – מזל. וכך כתב המפרש: מיטה שעורכין אותה למזל, ואין שום אדם ישן עליה. והתוספות הוסיפו: מיטה העשויה לכבוד ולמזל, ואין יושבין עליה. והריטב"א כתב שהיו עושים כן למזל יפה שיפרו וירבו בבית.

ובסנהדרין (כ.) פירש רש"י: נוהגים היו לערוך מטה ושלחן בבית ולא היו משתמשים בהם כלל אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש. ודומה לו 'גד גדי וסנוק לא' (שבת סז:).

תמיהת הר"ן לאסור משום דרכי האמורי

והר"ן בחידושיו (סנהדרין שם) הביא פירושו של רש"י וכתב: ואין פירוש זה נכון, דחס ושלום לא תהא כזאת בישראל, דודאי אסור הוא מפני דרכי האמורי, ויותר חמור ממנו.

ולכן פירש הר"ן באופן אחר: שאותה המטה היו עושין לסימן של עושר לומר שיש להם בגדים יותר מכדי צרכן לעשות מטה שלא לצורך, ובדרך השאלה קורין אותה המטה העולם, מטה של מזל טוב.

ומה שהביא רש"י דומה מהמבואר בשבת 'גד גדי וסנוק לא', בפשוטו כוונתו לפרש לשון גדא שהוא לשון מזל, וכמו ששם בגמרא מבואר שהרוצה לחזק מזלו לוחש 'גד גדי' ופירושו התמזל מזלי. אמנם בספר אמרי בינה כתב לבאר עוד שכוונת רש"י להביא ראיה לעיקר הדבר שדרך בני אדם לחזק מזלם. ואמנם לפי זה תתחזק תמיהת הר"ן, שכן בגמרא בשבת מבואר להדיא שלחש זה יש בו משום דרכי האמורי, ואם כן כיצד זה נתיר ניחוש בהצעת מטה ושולחן בבית.

ביאור הרא"ש שאין בו משום חשש ניחוש ששר העשירות בא לבית נקי

ובתוספות הרא"ש (שם) כתב שאף שאמרו חכמים "גד גדי וסנוק לא, יש בו משום דרכי האמורי", מכל מקום בהצעת מיטה זו אין חשש ניחוש, אלא כי הא דאמרינן (ראה פסחים קיא:) שרא דעניות [- שר העניות] 'נביל' שמיה, וכשהבית נקייה ויש בה מטה מוצעת אין שר עניות שוכן בבית, אלא שרא דעתירותא [- שר העשירות] ד'נקיר' שמיה הוא שוכן במקום נקי וצח, ע"כ.

וכך כתב בפירושו לנדרים: מטה העשויה למזל הבית... כי שרא דעתירותא [- שר העשירות] 'נקיד' שמיה, ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות, לכך מכינים תמיד מטה מוצעת לנקיות, ע"כ.

ובפשטות אין כוונתו כדברי הר"ן שעשו כן לסימן בעלמא כאילו יש להם בגדים יותר מכדי צרכן, אלא שמאחר ואין שר העשירות בא אלא למקום נקי, ממילא בהכנת מטה זו, מכינים מקום שנשאר נקי תמיד בבית, ועל ידי זה יבוא באמת שר העשירות. אך עדיין אין בזה משום ניחוש ודרכי האמורי. ואפשר להוסיף עוד, שמעשה זה של הצעת המיטה אינו פעולה הנעשית כדי להביא את שר העשירות אל הבית, אלא הוא פעולה בבית שיהיה בו נקיות וממילא יבוא שר העשירות. וכשם שבודאי שאין איסור ניחוש באדם שמנקה את ביתו כדי לקיים דברי חז"ל ששר העשירות שוכן במקום צח ונקי.

וכ"פ בספר תפארת ציון את דברי הרא"ש, שאף למאן דאמר שאין מזל לישראל, אעפ"כ לא כל אדם זוכה לקבל השפע מאת ה' בלא אמצעי אלא יחיסי סגולה. ולכן באותם דורות היה מותר להם לערוך המטה, לפי שלא היה להם שום חסרון באמונתם ובטחונם בה', ומה שהיו עורכים המטה למזל, לא היתה כוונתם ח"ו לחלוק כבוד למזל, אלא כוונתם היתה להכין מקום שיהיה אפשר להשם ית' לשלוח בביתם המזל של עשירות. אבל בדורות אחרונים שיש לחוש שיהיה כוונתם לחלוק כבוד להמזל, ויהיה בטחונם בו, שזהו יסוד של עבודה זרה, אסור לנו לעשות ערסא דגדא.

ביאור הפני מבין ש'ניחוש' שהזכיר רש"י הוא לשון מושאל

ואמנם רש"י בסנהדרין כתב להדיא 'אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש' הרי שכתב שהוא משום ניחוש, ועל כך תקשה ודאי קושיית הר"ן מקרא ד'לא תנחשו'. אמנם בספר פני מבין ציין שבדברי רש"י במועד קטן שם העתיק רש"י פירושו והשמיט ענין ה'ניחוש', וכתב שלכאורה אף רש"י כאן אין כוונתו ל'ניחוש' כעין 'לא תנחשו' אלא למזל בעלמא ו'ניחוש' לשון מושאל.

ובפסקי התוספות (סנהדרין שם) כתב אף הוא פסק מתוך דברי רש"י: ערסא דגדא שרי, כיון שהבית נקי ומטה מוצעת נקיה ויפה, סימן טוב לבית, ואין בו משום ניחוש, ע"כ. והוסיף בדבריו 'שהבית נקי' – ומשמע מדבריו גם כן כסברא שהזכרנו בדברי הרא"ש שהצעת המיטה אינה הכנת המיטה עצמה עבור שר העשירות, אלא שהיא כחלק מנקיון הבית בכללות, שבאופן זה יכול שר העשירות לבוא אל הבית.

ביאור השיטמ"ק שהניחו מטה לשר הבית כמו כסא של אליהו וכסא של אושפיזין

מהלך אחר בביאור 'ערסא דגדא' כותב השיטה מקובצת בנדרים. לדבריו, מאחר ואין לך דבר שאין לו שר למעלה והוא שלוחו של מקום, ממילא נהגו לעשות מיטה לשרא דביתא – מזל הבית – ולכבוד המקום היו עושים מיטה לכבודו. והוא מכריח את פירושו, שכן אם נפרש כדברי המפרש שהוא לסימן טוב, הרי נראה הדבר כניחוש ורחמנא אמר 'לא תנחשו'. וראיה מביא השיטמ"ק לדבריו ממה שמצינו שמתקנים כסא של אליהו בברית מילה, והוא הדין שלוחו של מקום – שר הבית – שאפשר להציע עבורו מיטה לכבוד המקום.

ובספר אברהם את עיניו (נדרים שם) הוסיף שכן הוא גם מנהג ישראל להכין כסא לאושפיזין בסוכה, וכמבואר בספרים שאם אין מזמינים אותם אינם באים.

ובספר חסידים (סימן תנח) כתב וזה לשונו: ערסא דגדא, אין ניחוש, מפני כי ידוע להם שיש מזל השומר לאדם. וכמו שאמרו שרוח טומאה שורה על הידים, ושלא יתן אדם מאכל תחת המטה כי טומאה שם, שכל זה איננו ניחוש כי ידוע הוא, ע"כ. דהיינו שאיסור ניחוש הוא כשעושה דבר שאין בו טעם וסברא ידועה, אך במקום שידוע שיש מזל השומר לאדם אין בו משום ניחוש.

אמנם לכאורה לא הועילו דבריו אלא להסיר חשש ניחוש, ומה שהקשה הר"ן על דברי רש"י שיש בו משום דרכי האמורי, שאף בזה מצינו שאין האיסור אלא כשעושה דבר שאין בו טעם ידוע. אמנם הר"ן הוסיף בדבריו שערסא דגדא הוא חמור יותר מדרכי האמורי, ובפשטות כוונתו שיש לחשוש לסרך עבודה זרה בהנחת ערסא דגדא, ויכול ח"ו להיכנס בכלל הכתוב (ישעיה סה יא) "העורכים לגד שולחן" וכמו שיבואר להלן. ולזה לכאורה לא יועיל מה ש'ידוע להם שיש מזל השומר לאדם'.

מנהג ארצות ידועות לערוך שולחן עם מיני מאכל בליל הברית

והנה הבית יוסף (יו"ד סימן קעט) הביא בשם רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה קנט::) שכתב וזה לשונו: מה שנוהגין בארצות ידועות לערוך שולחן ולשים עליו מיני מאכל בליל המילה ואומרים שעושין אותו למזל התינוק הנולד, ראיתי לרבותי שנוהגין בו איסור ומוחים בידם ואומרין שזה בכלל העורכים לגד שולחן.

והקשה הבית יוסף על דעתם מסוגיית הגמרא בנדרים, שם מפורש בדברי המפרשים שהיו נוהגים להציע מטה למזל הבית, ומשמע שאין איסור בדבר. וכפי שמביאה הגמרא על זה את דברי המשנה בסנהדרין (כ.) כשמברין כהן גדול, מיסב על הדרגש. ולא מסתבר שמדובר באופן שעשאו באיסור. ולכן כתב הבית יוסף לחלק שכל האיסור הוא בעריכת שולחן דוקא, כמפורש בכתוב 'העורכים לגד שולחן' ולא בהצעת מיטה. וכן בדרכי משה (יו"ד סימן קנ סק"א) הביא דברי רבינו ירוחם על המנהג בכמה ארצות, וכתב עלה שכתבו האחרונים שדוקא שולחן, אבל לערוך מטה שרי, וזהו שאמרינן בגמרא 'ערסא דגדא שרי'.

אמנם יש להעיר לפי זה על דברי רש"י בסנהדרין שם שכתב להדיא נוהגים היו לערוך מטה ושלחן בבית, הרי שבכלל המנהג להניח ערסא לגדא הניחו גם שולחן. אך בדברי רש"י צ"ב מה הוצרך להוסיף שנהגו לערוך גם שולחן, מה שלא נזכר בגמרא כלל רק לשון 'ערסא' שהוא לשון מטה.

והיה נראה לבאר שאין כוונת הבית יוסף לחלק בין עריכת שולחן להצעת מיטה, שזה שולחן וזו מטה, אלא כוונתו לחלק באופן העריכה, שכל האיסור הוא דוקא ב'עורכים לגד שולחן' היינו שולחן ערוך במאכל ומשתה, שזהו האיסור. משא"כ הצעת מיטה לשם נקיות, ואף עריכת שולחן בנקיות – בזה אין משום 'העורכים לגד שולחן'.

קושיית הרדב"ז שהצעת המיטה לשרא דעתירותא יש בה שמץ ע"ז וניחוש

וכך מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ח סימן קכו) שם נשאל על המבואר שהיה מנהגם לעשות 'ערסא דגדא', ופירשו המפרשים שהיא מטה העשויה למזל הבית, כי שרא דעיתרותא נקיד שמיה ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות, לכך מכינים מטה מוצעת תמיד לנקיות. ולכאורה קשה הא איכא בזה שמץ עבודה זרה ושמץ ניחוש, וכתיב 'כי לא נחש ביעקב' כו', ע"כ לשון הקושיא.

ויש להעיר כי פירוש זה שמביא הרדב"ז הוא פירוש הרא"ש, והרא"ש עצמו פירש כן כדי ליישב שאין בכך משום ניחוש, ורק אם נפרש כדעת רש"י שעשו כן למזל אז יש בכך משום חשש ניחוש. ואמנם מדברי הרדב"ז נראה שסבר שאף אם מכינים כן מחמת מה ששר של עשירות מצוי בבית השומרים אותו בנקיות, עדיין יש בכך משום שמץ ניחוש.

ובתשובתו כתב הרדב"ז תחילה לדמות הצעת מיטה זו לשיור לחם על שולחנו האסורה משום 'העורכים לגד שולחן'. שכך אמרו בגמרא בסנהדרין (צב.) אמר רבי אלעזר, כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב, העורכים לגד שולחן הממלאים למני ממסך. ומקשה הגמרא מכך על מימרת רבי אליעזר עצמו: כל שאינו משייר פתיתין על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, דכתיב, אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. ומיישבת הגמרא: הא דאיכא שלימה בהדיה, הא דליכא שלימה בהדיה. היינו שכיון שיש על שולחנו פתיתים ומביא גם שלימה, נראה שמניח שלימה זו לשם עבודה זרה. וממילא מעיר הרדב"ז שגם בנידון דידן, כשמניח מיטה לשם מזל הבית ואין משתמשים בה, הרי יש בזה משום שמץ עבודה זרה.

איסור עריכת שולחן הוא רק בשולחן ערוך בכל מיני מאכל ומשתה

אך מכל מקום מסיק הרדב"ז שאין חשש בדבר, וזאת משום "דלא אסרו אלא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה, שהיו עורכין שולחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא 'גד' או 'מני'. ולכן אסור משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה, אבל לא היו רגילין להציע מצעות ומטות לצורך עבודה זרה, ולא מיחזי כמציע לעבודה זרה כיון שגם עובדיה אין עושין כך". זאת ועוד מוסיף הרדב"ז, שעריכת שולחן נראית כתקרובת עבודה זרה, אבל במיטה שאין מקריבים לעבודה זרה כיוצא בה, אינה נראית כתקרובת עבודה זרה ולכך מותרת.

ואת הקושיא שיש בכך חשש ניחוש, כתב הרדב"ז ליישב שאין בזה משום ניחוש "אלא כעין סימן לחזק המזל, כי הא דאמרינן גד גדי וסינוק לא, כלומר התחזק מזלי ולא תהיה עיף, אף הכא נמי הכוונה לחזק המזל לא לנחש'", עכ"ד. וצ"ב שהרי בגמרא בשבת מפורש שלחש זה אסור משום 'דרכי האמורי' וכמו שהקשה בתוספות הרא"ש, וצ"ע.

ומנהג זה שציין לו הבית יוסף מדברי רבינו ירוחם, כתבו גם הריטב"א בשם הרמ"ה שכשהולד נולד מקצים לו מטה אחת לשם מזלו, ולא היו ישנים עליה, ולסימנא טבא בעלמא הוו עבדי הכי ולא לשם עבודה זרה. אלא שהריטב"א מסיים את דבריו "ואותה מטה נקראת ערסא דגדא והוא מלשון העורכים לגד שולחן". ומבואר מדבריו שה'גד' המוזכר בכתוב אף הוא לשון מזל, שהיו עורכים שולחן למזל לשם עבודה זרה, אלא שמכל מקום מתיר לעשות כן באופן שעושה כן 'לסימנא טבא בעלמא ולא לשם עבודה זרה'.

והוא כדברי הר"ן הנזכרים לעיל, שביאר שאותה המטה היו עושין לסימן של עושר לומר שיש להם בגדים יותר מכדי צרכן לעשות מטה שלא לצורך, ובזה יישב שאין בכך משום ניחוש.

מנהג מקצת אנשים לערוך השולחן בליל שבת כל הלילה בפת שלם

ולענין הלכה כתב השולחן ערוך (יו"ד סימן קעט סי"ז): הנוהגים לערוך שולחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק אסור. והרמ"א ציין לדבריו במק"א (סימן קעח ס"ג) שם כתב: יש מקומות שנהגו לערוך שולחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק, ויש בזה משום העורכים לגד שולחן. אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין.

ובט"ז (סק"ז) הביא דברי הלבוש (ס"ג) שכתב לאסור המנהג שנוהגים מקצת אנשים לערוך השולחן בליל שבת כל הלילה בפת שלם, שאף הוא נתפשט מחוק העורכים לגד שולחן. וכתב על כך הט"ז דלא נהירא לענ"ד, דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד, כי גד הוא מלשון מזל, משא"כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה, ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל, דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השולחן משום כבוד השבת.