אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/ה

יום שני טו שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף ה

השהיית נפל לצורך מחקר רפואי

אשה שהפילה נפל ורוצה הרופא להשהותו ביין שרף

בשו"ת בנין ציון (סימן קיט) נשאל אודות אשה ישראלית שהפילה נפל שכבר נגמר באבריו. ועתה רוצה רופא ישראל להשהותו, ולהשימו בצלוחית יין שרף, למען יעמוד ימים רבים, להתלמד בו חכמת הטבע כמנהג הרופאים, אם מותר לעשות כן.

בתשובתו עומד רבי יעקב עטלינגר על שלש נקודות שמחמתן יש לאסור פעולה זו. הראשונה, מצד חיוב קבורת נפל, שמצאנו בענין זה מחלוקת פוסקים גדולה.

מחלוקת ההגה"מ והמגן אברהם אם נפל חייב בקבורה

דהנה בהגהות מיימוניות (מילה פ"א אות י) כתב: שהמנהג להסיר ערלתן של נפלים, אינו דוחה אפילו יום טוב שני של גלויות. שכל מה שאמרו חז"ל שיו"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן, היינו דוקא מת שהיה בר קיימא, שעובר המלינו בלאו ויש בשהייתו בזיון. אבל נפלים, דאין מצוה לקוברן כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמטילין אותן לבור, אין יום טוב נדחה על עסקי קבורתו, ע"כ. מבוארת דעת ההגה"מ שאין נפל חייב בקבורה.

ובשו"ע (יו"ד סימן רסג ס"ה) כתב: תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בקנה כו'. וכתב הרמ"א: ואין עושין כן אפילו בי"ט שני של גלויות, דאסור לקבור ביום טוב הנפלים, דאפילו לטלטלו אסור כו'. וכן הוא בהלכות יום טוב (או"ח סימן תקכו ס"י): נפלים שנהגו להסיר ערלתם בצרור אבן או בקנה, אסור אפילו ביו"ט שני של גלויות. וכתב הרמ"א: ואסור לקברו ביום טוב, אלא מניחו עד למחר.

והמגן אברהם (סק"כ) הביא מה שכתב הב"י בבדק הבית (שם בסוף הסימן) שכל דברי ההגה"מ היינו באופן שיודעים בו בודאי שלא כלו לו חדשיו, אך אם לא כן קוברים אותו ביום טוב.

והביא המג"א טעם ההגה"מ שאין מצוה לקבור נפל, וראייתו מהמבואר בגמרא בכמה מקומות שמטילין אותו לבור. וביאר כוונתו לדברי הגמרא בפסחים (ט.) שפחה שהטילה נפל לבור, וכן שנינו באהלות (פט"ז מ"ה) בור שמטילין לתוכו נפלים. ותמה המגן אברהם על ראיות אלו, שהרי יש לומר שעצם הטלת הנפל לבור - היא קבורתו, וכמו שכתב הר"ש באהלות (שם). וכן אפשר שאיירי בנפל שהוא שפיר ואינו נפל ממש [כמבואר בע"ז (מב.)].

ועוד הוכיח המג"א שאין דרכם של ישראל בהטלת נפלים לבור, שכן אמרו בגמרא בנדה (נו:) שכך היה מנהג הכותים שלא לקבור את נפליהם אלא להשליכם, ודרשו כן מהפסוק שכל שיש לו נחלה יש לו גבול - ומשמע שאנן לא דורשים כן אלא מנהגנו לקבור הנפלים. וכן בגמרא בבבא בתרא (קא:) ובסנהדרין (מח.) מבואר שהיו עושין כוכין לנפלים.

וכן בספרי (פ' אמור פ"א ה"ז) ילפינן מקרא שאין הכהן מטמא לבנו ובתו הנפלים, ומשמע שמצוה לקוברן, שהרי אין כהן מיטמא אלא לצורך קבורה כמבואר ברמ"א (יו"ד סימן שעג ס"ה). ולפי זה הניח המגן אברהם דין השו"ע והרמ"א בצ"ע - כי מאחר שחייבים בקבורה ממילא עוברים בלאו ד"לא תלין" אף על נפלים, ומדוע לא יתעסקו בו ביום טוב. הרי שנחלקו ההגה"מ והמג"א אם נפל חייב בקבורה או לא.

ולפי זה כתב הבנין ציון שיש לתלות הנידון הנ"ל במחלוקת זו, כי לדעת המג"א שנפל חייב קבורה א"כ פשוט שאסור להשהות הנפל בביתו מחמת איסור זה ד'לא תלין' וחיוב קבורה המוטל עליו. אמנם בסימן קי"ג האריך לדחות כל קושייות המגן אברהם, וקיים דעת ההגה"מ שאכן נפל פטור מקבורה - ולפי זה עדיין יש מקום לדון להתיר השהיית הנפל בביתו.

טעם הנודע ביהודה לחייב קבורה משום חשש תקלה בהנאה

אלא שמוסיף הבנין ציון טעם נוסף לאסור השהיית הנפל, וזאת על פי מה שכתב התוספות יום טוב (שבת פ"י מ"ח) על המבואר במשנה שם: המוציא... כזית מן המת... חייב. ופירש רש"י והרע"ב החזיק אחריו, שטעם שיעור זה לפי שכך שיעור טומאתו. ותמה התוספות יום טוב, שהיה למשנה לנקוט שיעור שרגיל להצניע ולא שיעור טומאתן. וביאר, ששיעור כזית הוא שיעור שרגיל להצניע, כיון שחייב בקבורה. ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן צ) רצה השואל להביא ראיה מדברי התוספות יו"ט שנפל מצוה לקוברו. ותמה עליו הנודע ביהודה שהרי הטעם שנפל פטור מקבורה אינו מחמת שיש שיעור לקבורה, שעל כך אפשר להשיב מדברי התוי"ט שמהם מבואר שאין שיעור לקבורה ואפילו כזית צריכה קבורה. אלא טעם פטור קבורת נפלים הוא משום שקבורה משום כבוד המת הוא שלא יהיה מוטל בבזיון, ולכן אפילו כזית מן המת שיש בו בזיון חייב לקוברו, משא"כ נפל שאין בזיון במה שלא נקבר - אינו חייב לקוברו.

ומכל מקום הוסיף הנודע ביהודה שם שאף שנפל אינו מחוייב בקבורתו, מ"מ הרי הוא כדברים הנקברים שאף שאין חיוב לקוברם, אעפ"כ צריך לקוברם כדי שלא יכשל בהם באיסור הנאה, כמו כן נפל אף שאין בו חיוב קבורה, מ"מ צריך לקוברו כדי שלא יכשל בו להנות ממנו. ועפ"ז כתב הבנין ציון טעם נוסף לחייב קבורה בנפל זה, כיון שסו"ס אסור בהנאה ואם כן יש לחוש שמא יכשל בהנאתו.

אלא שעל עיקר הנחת הנודע ביהודה שאף להסוברים שנפל אינו חייב קבורה מכל מקום אסור בהנאה, תמה הבנין ציון שם, שהרי מקור דין איסור הנאה במת נלמד בגמרא בסנהדרין (מז.) מהפסוק 'ותמת שם מרים ותקבר שם' בגזירה שוה מעגלה ערופה או מעבודה זרה, ואם כן יש לומר שדוקא מת הטעון קבורה, דומיא דמרים, הוא שאוסר בהנאה.

ותלה הבנין ציון נידון זה במחלוקת הראשונים, המובאת במשנה למלך (אבל פי"ד הכ"א) לענין מת עכו"ם אם מותר בהנאה. ודעת הסוברים שמותר בהנאה, לפי שילפינן דומיא דמרים דישראל דוקא אסור בהנאה, ואם כן הוא הדין שיש למעט נפלים שאינם דומיא דמרים. משא"כ לדעת הסוברים שגם מת עכו"ם אסור בהנאה, וע"כ דלא בעינן דומיא דמרים, ואם כן אף נפלים יש לומר שאסורים בהנאה. ולפי זה כיון שהוכיח המל"מ שם מדברי הירושלמי שמת עכו"ם אינו אסור בהנאה, אם כן אף נפל אינו אסור בהנאה, ואם כן אף מהלך זה לאסור השהיית הנפל מחמת תקלה - נפל לבירא.

פסק הבנין ציון לאסור השהיית נפל מדין ציון על הקברים

אמנם מהלך שלישי מציע הבנין ציון, ומכוחו מסיק שאכן יש לאסור השהיית הנפל לצורך אותו מחקר. וזאת מדברי הגמרא במסכת מועד קטן (ה.): אמר רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה מנין, תלמוד לומר "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". אמר ליה רבינא לרב אשי, הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה כו', אלא... גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. ועוד מאריכה הגמרא ומביאה כמה דעות אמוראים הלומדים דין זה של ציון קברים מכמה פסוקים בתורה. ושורש דין ציון על הקברות, שיש לציין כל דבר המטמא באהל, וכדאמרינן בהמשך הסוגיא (עמוד ב) שאף על כזית מן המית אם אינו מצומצם, מציינים עליו.

ומעתה, כיון שאף נפל מטמא באהל, כמבואר בגמרא בחולין (פט.) ואפילו אם לא נתקשרו אבריו בגידין, ממילא יש לחייב ציון אף על נפל. ואם כן כל שכן שאוסר להשהות נפל בבית, שאין לך חשש גדול מזה, וקרוב לודאי הוא שיבואו שם כהנים ברבות הימים ויטמאו באהל.

טעם הציון משום טומאת כהנים או אוכלי תרומה

והנה רש"י (ד"ה מציינין) כתב בטעם הציון: כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם, וכ"כ הר"ן. ולפי זה משמע שכל החשש הוא רק משום אוכלי תרומה ולא משום חשש שמא יטמאו הכהנים, וא"כ יש לומר שבזמן הזה שכולנו טמאי מתים אין חשש זה קיים. אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות (מע"ש פ"ה) כתב ששופכין סיד על מקום הקבר כדי שידעו שאותו מקום טמא ויפרשו ממנו הכהנים, וכ"כ בפירוש המשניות בשקלים שציון הקברות משום טומאת כהנים.

וכן מוכח ממה שהביאו הרי"ף והרא"ש הדין שמציינים הקברות בחול המועד, ודרכם כידוע להביא רק ההלכות הנוהגות כיום, ואם משום אוכלי תרומה, אין זה שייך היום שכולנו טמאי מתים, וע"כ שחששו לטומאת כהנים. וכ"כ להדיא בשו"ע (או"ח סימן תקמד) שמציינין הקברות בחול המועד כדי שלא יטמאו הכהנים. ואף בדעת רש"י יש לומר שחד מתרתי נקט, שהרי כל הטעמים המפורשים בגמרא שייכים גם על טומאת כהנים. [ואמנם במק"א הצענו ביאור במחלוקת רש"י והרמב"ם בזה].

עוד מעיר הבנין ציון שעיקר דין חיוב ציון קברות יש לדון אם הוא מן התורה או מדרבנן, שלשון הגמרא משמע שעכ"פ לדעת רבי שמעון בן פזי הוא מדאורייתא, הלכה למשה מסיני. ולפי זה יש לומר שאף שאר האמוראים הוי הלכה למשה מסיני והסמיכוהו אקראי. [ובמק"א הארכנו אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן]. אך מכל מקום אף אם נאמר שאינו אלא מדרבנן, עדיין יש טעם לאסור השהיית נפל בבית כיון שמטמא באהל ויש לחוש לטומאת כהנים. ומכח כל זה תמה הבנין ציון על התוספות יום טוב והנודע ביהודה שלא מצאו טעם לחייב קבורה לכזית מן המת ולנפל אלא משום חשש חלוש של חשש תקלה באיסור הנאה, ולא העירו על דין זה דציון שאפשר שהוא מן התורה ועכ"פ מדרבנן.

נידון ר"י אייבשיץ בעני שרצה לסובב עם נפל משונה להשתכר בראייתו

בתשובת רבי משה ליב הכהן דיין ק"ק ניקלשבורג אל הבנין ציון, הוא מציין לנידון דומה שהובא בספר בינה לעיתים לרבי יהונתן אייבשיץ (יו"ט פ"א הכ"ג) שם כתב: וזה שנים רבות אשר נשאלתי מן הרבני החסיד המופלג אשר רבים השיב מעוון, מחבר שמחת הנפש, אשר שם בגלילתו איש עני חסר ללחם שהפילה אשתו נפל משונה בצורתו. ושאל, אם יכול לסבב עמו בעיירות וכפרים להראות חזותו לרבים. ויהיה הרואה אותו יתן פרוטה או שתים וחייתה נפשו בגללו. וכתב על כך רבי יהונתן שמנע מלהתירה מלבד מה דעכ"פ מנהג ישראל לקוברו ואל תטוש תורת אמך, אף גם משום שמת אסור בהנאה ואף נפל בכלל זה.

ומוכח מדברי הבינה לעיתים שאף הוא נקט כדבר פשוט כדעת הנודב"י שנפל אסור בהנאה. ואמנם חידש בדבריו חידוש עצום שסיבוב בעיירות עם נפל זה וקבלת מעות עבור ראייתו, חשובה הנאה מהמת, ודנו בזה רבים ואכמ"ל.

ובלבושי שרד (סימן תקכו סק"ה) ציין לשו"ת ארבעה טורי אבן (סימן כג), שם דן כעין זה ברופא אחד שלקח נפל בן עשרה שבועות כדי להתלמד בו הלכות רופאים. ושאל הרופא אם רשאי להניח הנפל בביתו בלא קבורה, או שצריך לקבור הנפל מיד כשאר מתים שאסור להלין המת אם לא לכבודו. עי"ש שדן מצד הנידון הראשון אם יש חיוב קבורה בנפלים.

תמיהת רבי אהרן אסאד מה הנאה שייכת בנפל ויישוב המהר"ם שיק שלימוד החכמה חשוב הנאה

והנה רבי אהרן אסאד מניקלשבורג פקפק בטעמו השני של הבנין ציון שיש לאסור השהיית הנפל משום שאוסר באיסור הנאה, ותמה מה הנאה שייך בנפל כזה. ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שדמ) העיר שודאי איסור הנאה משמע כל הנאה, וממילא יש לאסור אף עצם לימוד חכמת הרפואה ממת זה, משום שאף הוא חשוב הנאה. והוכיח זאת מדברי הגמרא בנדרים (לה:) שמותר ללמד מודר הנאה הלכות ואגדות, ופירש הר"ן הטעם לפי שמצוות לאו להנות ניתנו. ומאידך מבואר בגמרא שם (מח.) שאם אסרו בני העיר הנאה זו על זו, אסורים בלימוד בספרים של בני אותו העיר. וצ"ב שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, וע"כ שההנאה היא במה שהיו צריכים לקנות ספרים מממונם. ולפי זה הוא הדין ללמוד חכמת הרפואה מנפל זה, חשוב הנאה כיון שבכך אינו צריך לדבר אחר כדי ללמוד ממנו דבר זה. וזו כעין סברת רבי יהונתן אייבשיץ הנזכרת.

עוד דן כעין זה בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג סימן כא) אותו נפל מת שנולד בבית החולים והרופאים ממאנים לתתו לקבורה כי רוצים לנתחו להתלמד מבנה גופו, למען ידעו תחבולה שלא תפיל אשה עוברה. ודן שם בשני הטעמים שהביא הבנין ציון, משום חיוב קבורה ומשום חשש תקלה באיסור הנאה. וכן נשאל בשו"ת הלל אומר (יו"ד סימן ריג) מרופאי הדסה בירושלים, אם מותר להשהות נפל מנפלי ישראל כדי להתלמד בו. והשיב לאיסור עכ"פ מדרבנן ומכח תשובת הבנין ציון.