אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לד

יום שלישי יב אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לד

איסור הנאה ממעשה שבת

מחלוקת התנאים בדין מעשה שבת

בברייתא המובאת במסכת כתובות (לד.) תניא: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, בשוגג - יאכל למוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר, בשוגג - יאכל למוצאי שבת, לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

ומבררת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר [- דאמר מעשה שבת אסורין באכילה. רש"י]. ומבארת: כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה, "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" (שמות לא יד) - מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה, תלמוד לומר "לכם" - שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג [- תאסר באכילה, אם שגג בבישול], תלמוד לומר "מחלליה מות יומת" - במזיד אמרתי לך ולא בשוגג.

ובהמשך הגמרא מבואר שנחלקו אמוראים [ונחלקו הראשונים אם מחלוקת בדעת רבי יוחנן הסנדלר דוקא, או אף בדעת ר"מ ור"י], אם מעשה שבת דאורייתא, או שאינו אלא מדרבנן, ואילו מדאורייתא יש למעט מעשה שבת מהכתוב "קודש היא" - היא קודש ואין מעשיה קודש.

דברי הפוסקים בדין הנאה ממעשה שבת

בברכת אברהם דקדק שמלשון הגמרא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה, וממיעוט הגמרא שאין לאסור מעשה שבת בהנאה כיון דכתיב 'לכם' - משמע שאין דין מעשה שבת אלא איסור אכילה.

ואמנם בלשון הרמב"ם (שבת פ"ו הכ"ג) לא משמע כן, שכתב: ישראל שעשה מלאכה בשבת, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם. הרי משמע מלשונו שהאיסור אינו דוקא איסור אכילה, והתנאים העמידו דבריהם על איסור אכילה, לפי שעסקו במלאכת מבשל.

כך מבואר גם ממה שמצאנו דין מעשה שבת גם בשאר מלאכות, וכמו שכתב הרמב"ם (שבת פכ"ג ה"ח): אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי... המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת. ובטור (או"ח סימן שיח) כתב: ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת. אבל בעל התרומה כתב, דוקא במבשל בשבת בשוגג מותר אפילו לו, דמעיקרא חזי לכוס [- כשהבשר היה חי קודם בישולו כבר היה ראוי לאכילה], אבל השוחט או שאר מלאכות, דמעיקרא לא חזי כלל - כגון שהדליק נר, אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת.

ואמנם מחלוקת זו היא רק לדעת רבי מאיר, הסובר שבשוגג מותר לו בו ביום, ובזה נחלקו אם לא התיר כן אלא רק במבשל שאף קודם הבישול היה ראוי, משא"כ שאר מלאכות אסור לו באותה שבת, או שדין המלאכות שווה. אך מכל מקום מבואר גם בדברי הטור שאין דין מעשה שבת 'איסור אכילה' בלבד, שהרי להדיא כתב שהדלקת נר אסורה מחמת כן.

ובשולחן ערוך (שם ס"א) העתיק דין מעשה שבת בנוגע למלאכת מבשל, והרמ"א הוסיף בהגה: או שעשה אחת משאר מלאכות.

הצעת הברכת אברהם שאף דבר זה תלוי במחלוקת התנאים

ויישב הברכת אברהם שדרשת הגמרא הלא היא בטעמו של רבי יוחנן הסנדלר, ובדעתו יש לומר שאכן מעשה שבת הוא איסור אכילה בלבד. משא"כ לפסק הרמב"ם שפסק כדעת רבי יהודה, אם כן דין מעשה שבת הוא דין דרבנן שאפשר שגדרו הוא שלא ליהנות מהמלאכה, או שהוא גדר קנס שקנסוהו שלא ליהנות מהמלאכה - ועכ"פ בדין דרבנן אפשר לומר שהאיסור כולל גם איסור הנאה ואינו רק איסור אכילה.

אלא שלפי זה נמצא שישנה נקודת מחלוקת נוספת במחלוקת התנאים, ואין החילוק רק בין שוגג למזיד ובין דין שבת לדין מוצאי שבת ולעולם, אלא ישנו חילוק נוסף בנוגע ל'מה נאסר', שלדעת רבי יוחנן הסנדלר האיסור אינו אלא באיסור אכילה דוקא משא"כ לשאר התנאים, ובגמרא לא משמע כלל חילוק זה.

יסוד הברכת אברהם שנאסרה השתמשות במלאכה ולא איסור בחפצא

ולכך מבאר הברכת אברהם שבאמת מה שנקטה הברייתא לשון אכילה אינו אלא דוגמא בעלמא להשתמשות במלאכה, וכיון שעסקו התנאים במלאכת מבשל נקטו ההשתמשות בבישול שהיא אכילה. אבל אה"נ שכל מלאכה - ההשתמשות בה נאסרה.

אמנם מוסיף הברכת אברהם, שכיוונה הגמרא בדבריה להדגיש שהאיסור אינו חל על ה'חפץ', ואינו דומה לקודש שהחפצא נאסר, אלא האיסור הוא רק על ה'מלאכה'. ולכן מותר ליהנות מדמיו, או ליתנו לפני בהמתו, והאיסור הוא רק לאוכלו שבכך משתמש ב'מלאכת הבישול' שנעשתה באיסור.

דעת הרב פעלים שהשו"ע מודה שדין מעשה שבת הוא בכל המלאכות

ואמנם מה שלא רצה הברכ"א לבאר שאיסור הנאה ממעשה שבת תלוי במחלוקת התנאים, כך נקט בפשיטות רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (כתובות סימן ס ענף א אות א) שכתב שצריך לידע שרבי יהודה ורבי מאיר חולקים על רבי יוחנן הסנדלר, לקולא ולחומרא. דמחד גיסא הם מקילים וסוברים שאינו אסור אלא מדרבנן, אולם מאידך לשיטתם איכא חומרא דמעשה שבת אסור גם בהנאה. ובטעם הדבר כתב כהצעת הברכ"א, דכיון שהוא קנס דרבנן, הרי רבנן אסרוהו בין באכילה ובין בהנאה.

ואכן בשו"ת רב פעלים (ח"ג סימן טז) כתב גם בדעת השו"ע שאף שלא הזכיר דין מעשה שבת אלא במלאכת מבשל, אבל באמת דין זה שייך בכל המלאכות ולאו דוקא בבישול או בענייני מאכלות, ואם עבר וכיבס בשבת אסור לו ליהנות ממנו. ומכך הוכיח הגרב"צ אבא שאול, כדבריו שמעשה שבת אסור בהנאה ולא רק באכילה. אך הדגיש שדין זה אינו אלא לדידן שאנו פוסקים כדעת רבי יהודה שאיסור מעשה שבת הוא מדרבנן, וחכמים לא חילקו בין איסור אכילה לאיסור הנאה. משא"כ לדעת רבי יוחנן הסנדלר לא נאסר בקרא אלא איסור אכילה ולא הנאה, וממילא פשיטא שלא שייך לאסור את מה שכיבס בשבת.

והביא האור לציון ראיה לדין זה מדין המשנה בתרומות (פ"ב מ"ג) לגבי המטביל כלים, והוא כראית הברכ"א מפסק הרמב"ם, אלא שהגרב"צ אבא שאול הביא הראיה ממקור הדין במשנה.

היתר המשנה ברורה להנות מדמי המלאכה ומו"מ בדבריו

והנה המשנה ברורה (סק"ד) כתב על דברי השו"ע "במזיד אסור לו לעולם": להנות מאותה מלאכה, דקנסוהו רבנן, ומכל מקום מותר לו להנות מדמיה של המלאכה. ובשער הציון ציין לדברי הגמרא במסכת בבא קמא שם מבואר שמעשה שבת מותר בהנאה, וסוגיית הגמרא שם היא כסוגיית הגמרא בכתובות.

וכתב בספר ביאורים והערות (כתובות שם) שלפי זה צריך לומר שמה שכתב הרמב"ם שהמטביל כלים בשבת במזיד לא ישתמש בהם עד מוצאי שבת, והביא דבריו הביה"ל (ריש סימן שיח) - הכוונה שלא ישתמש בהם לאכילה. וכן מה שכתבו הפוסקים לשון שלא יהנה מאותה מלאכה - הכוונה רק שלא ירוויח מאותה מלאכה לגבי אכילה. ולפי זה רצה לומר שאם הדליק נר בשבת יהיה מותר לו להשתמש לאורו, וציין שלא מצינו בפסוקים שאסרו שימוש לאור נר שהודלק בשבת אלא לענין אמירה לעכו"ם.

ועפ"ז כתב שמה שכתבו הפסוקים שדין מעשה שבת לאו דוקא לענין בישול נאמר אלא ה"ה שאר מלאכות - הכוונה למלאכות של אכילה, כגון קוצר או חולב או בורר או לש וכדומה, אבל הנאות שלא לאכילה כגון אם ארג בגד במזיד או עשה כלים בשבת במזיד - מותר למוכרו לאחרים והם ישתמש בו, כמ"ש המשנה ברורה שמותר להנות מדמיו, ומסתמא גם לו מותר ללובשו.

והקשה לפי זה מדוע באמת יהיה מותר להנות ממנו - הרי להלכה דין מעשה שבת הוא קנס חכמים, ומדוע חילקו בדבר זה ואסרו רק במעשה שבת השייך לאכילה. והציע לבאר שאף שלדעת התנאים מעשה שבת אינו אלא מדרבנן, מכל מקום סמכוהו על דרשת רבי יוחנן הסנדלר - ולכן קנסו רק באופן של אכילה ולא של הנאה [וכמשמעות השער הציון שציין לדברי הגמרא העוסקת בדעת רבי יוחנן הסנדלר, כביאור לפסקו להתיר הנאה גם בדעת רבי מאיר ורבי יהודה]. ואמנם הסיק בסוף דבריו שכל דבריו לבירור הסוגיא אך לא להלכה, ובספר מאור השבת (ח"א סימן יח) הביא כמה אחרוני זמנינו שכתבו בפשיטות שגם שאר הנאות אסורות אם עשה מלאכה במזיד, והניח הדבר בצ"ע.

אך בפשטות דברי המשנ"ב מורים שלא כדבריו, שהרי לשון המשנ"ב הוא: אסור לו לעולם להנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן, ומכל מקום מותר לו להנות מדמיה של המלאכה, ע"כ. הרי להדיא שלא חילק בין איסור אכילה לאיסור הנאה, אלא חילק בין הנאה מהמלאכה להנאה מדמיה של המלאכה.

וביאור הענין כמו שכתב הברכת אברהם שהאיסור הוא על ה'מלאכה' ולא על ה'חפץ', ולכן כאשר מוכרו מותר לו להנות מדמיו.

ביאור רבי ניסים קרליץ זצ"ל בחילוק שבין איסור השתמשות לאיסור הנאה

והנה בעיקר הסתירה בין המבואר במשנה בתרומות ובפסק הרמב"ם שהמטביל כלים בשבת במזיד לא ישתמש בהם - אשר מפסק זה משמע שאיסור מעשה שבת הוא גם איסור הנאה, ובין המבואר בסוגיית הגמרא שאין איסור מעשה שבת אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה, עמדו על כך כמה מהפוסקים ויישבו הקושיא כל אחד בדרכו.

בספר חוט שני לרבי ניסים קרליץ זצ"ל, חילק בין איסור הנאה לאיסור השתמשות, דהיינו שבאמת מהדימוי לקודש ילפינן איסור השתמשות, ובכלל זה נאסר השימוש בכל חפץ לפי דרך השימוש שבו. וכגון, בגד שתפרו בשבת לא ילבשנו, שהלבישה היא השימוש בבגד שנתפר. וכן נר שהדליקו בשבת אסור להנות ממנו שכן זהו השימוש וה'אכילה' שלו. משא"כ שאר הנאות התמעטו מ'לכם' - שאין כאן 'איסור הנאה', ולכן מותר להנות מדמיה של המלאכה.

והיינו כסברת הברכת אברהם, שנקטה הגמרא הנאת אכילה דוקא, כדי להדגיש שהאיסור הוא להנות מהמלאכה ולא מהחפץ, ולכן כל השתמשות במלאכה אסורה, ואילו הנאה בעלמא - מותרת.

חידוש החיי אדם שאין מעשה שבת במלאכת הוצאה

ובחיי אדם (הל' שבת כלל ט סי"א) כתב: כל העושה מלאכה מן המלאכות האסורות מדאורייתא, כגון המבשל בשבת וכן כולם, אם במזיד... ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו, אבל המוציא מרשות לרשות, שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג - מותר אפילו לו אפילו בו ביום, ואם במזיד - אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל. והו"ד בביאור הלכה (סימן שיח ס"א ד"ה אחת).

ובברכת אברהם שם תמה על חילוק החיי אדם, מנא ליה לחלק בזה. שהרי אם אכן האיסור אינו באכילה בלבד אלא בכל השתמשות במלאכה, אם כן לא נראה טעם לחלק ולומר שכיון שלא נשתנה גוף הדבר תהיה ההנאה מותרת. ובשלמא אם האיסור היה איסור הנאה בעלמא, היה מקום לומר שבאופן שההוצאה לא שינתה את גוף הדבר אם כן אין לומר שהדבר נאסר בהנאה, אך כיון שהאיסור הוא להשתמש במלאכה - סוף סוף כיון שהחפץ נמצא ברשות אחרת, הרי הוא משתמש במלאכת שבת.

יישוב הגרשז"א שאיסור מעשה שבת כולל איסור אכילה וקנס כדין הרחקה

מהלך אחר ביישוב הסתירה בין סוגיית הגמרא ובין דברי המשנה בתרומות, הציע רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שולחן שלמה סימן שיח סק"ד). לדבריו עיקר האיסור של מעשה שבת הוא אכן איסור אכילה כבשר טריפה, אלא שבמשנה בתרומות נאמר עוד דין הרחקה, שיסודו קנס שלא יהנה מהעבירה.

ועל פי זה כתב נפקא מינה בשם הכף החיים, שאם יבשל אדם תבשיל בשבת, והתייקר המאכל על ידי בישולו, ומכר את התבשיל לאחרים - הרי שמדמי הקרן יהיה מותר לו להנות, כיון שמעשה שבת אכן אינו אוסר אלא באכילה, משא"כ תוספת השבח שבא בעקבות העבירה, יש לאסור את דמיה מחמת קנס זה.

עוד כתב המשנה ברורה בשם הרשב"א שקדירה שבישלו בה בשבת נאסרת וצריכה הגעלה. ובספר שיעורי כתובות העיר שבשלמא להבנת הגרשז"א שבאמת איסור מעשה שבת הוא ככל איסור אכילה - אם כן יש לומר שלכן נאסר הכלי ככל מאכלות אסורות. משא"כ לביאור הגרנ"ק והברכ"א שאין כאן דין מאכלות אסורות אלא הוא איסור השתמשות על הגמרא, ואיסור ההשתמשות הוא באכילה או בהשתמשות אחרת - אם כן צריך ביאור מדוע תצטרך הקדירה הגעלה.