אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לב

יום ראשון י אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לב

'קים ליה בדרבה מיניה' ו'כדי רשעתו' בעונשי שמים

משום רשעה אחת ולא משום שתי רשעיות

בגמרא בכתובות (לב.-לב:) מובאת מחלוקת אמוראים בביאור הדין ש"אין לוקה ומשלם". דעת עולא שכל מקום שנתחייב אדם בממון ומלקות - ממונא משלם מילקא לא לקי, ומסקנת הגמרא שלמד זאת בגזירה שוה 'תחת - תחת', כתיב הכא "תחת אשר ענה" וכתיב התם "עין תחת עין" - מה התם ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממונא ומלקות, ממונא משלם מילקא לא לקי.

ואילו דעת רבי יוחנן, המובאת בהמשך הסוגיא, היא להפך, שאם התחייב אדם ממון ומלקות, לוקה ואינו משלם. ומקור דבריו מהפסוק (דברים כה ב) "כדי רשעתו" - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, וסמיך ליה (שם פסוק ג) "ארבעים יכנו" [- שמקום שיש שתי רשעיות ואי אפשר לחייבו משום שתיהן, ילקה ולא ישלם].

ובמשנה (כתובות לו:) שנינו: הבא על בתו... אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו, שמיתתן בידי בית דין. וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר (שמות כא כב) "ואם לא יהיה אסון ענוש יענש" [- ומשמע שאם יהיה אסון ויתחייב על רציחה, לא יענש בממון]. והיינו דין 'קים ליה בדרבה מיניה'.

ובגמרא (לז.) הקשו, לשם מה נזקקה המשנה לפסוק זה, הלא יכולה היתה ללמוד דין זה מהדרשה הנזכרת, "כדי רשעתו" - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ומיישבת הגמרא: חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון, ומבארת הגמרא צריכותא בין הדרשות, שבשלהן הוצרכה התורה להשמיענו דין זה פעמיים, לגבי דין מיתה וממון ולגבי דין מלקות וממון.

ובתוספות (שם לה. ד"ה רבא) הקשו מדוע צריך שני פסוקים ולא נלמד דין מלקות וממון מדין מיתה מממון בגזירה שוה 'רשע - רשע' המבוארת שם בסוגיא. ועכ"פ הדין העולה מהסוגיא הוא שלעולם לא יתחייב אדם בשני עונשים, יהיו אלו עונשי מיתה וממון או עונשי מלקות וממון.

קושיית השל"ה ומהר"ש צילטץ מדוע נענשו המצרים במיתה ובממון

על פי זה הקשה השל"ה מדוע נענשו המצריים על הים במיתה וממון - שהרי המצריים טבעו בים וממון נפלט ליבשה וניתן לישראל בביזת הים. וברש"י (שמות יד כה) הוסיף בביאור הכתוב (שם) "כי ה' נלחם להם במצרים" - שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים. וכיון שבביזת הים נטלו ישראל את כל ממון מצרים, אם כן נמצא שאותם שנשארו במצרים לקו ושלמו, נגד המבואר בסוגייתנו שאינו לוקה ומשלם.

כעין זה הקשה מהר"ש צילטץ (עה"ת, בראשית טו יד) על הפסוק (שם) "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והרי מאחר ואמרינן 'קם ליה בדרבה מיניה', דהיינו שמי שנתחייב מיתה ותשלומים, חייב מיתה ופטור מן התשלומים, אם כן מדוע נפרע השם יתברך ממצרים מיתה ותשלומים; מיתה במכת בכורות, ותשלומים בט' מכות ראשונות שפגעו בממונם ובגופם אך לא המיתום, וכן ביציאתם אחר כך ברכוש גדול. וכתב ליישב שחביבים ישראל למקום חיבה יתירה, ולכן הפוגע בהם אין אומרים כלפיו קם ליה בדרבה מיניה, רק נענש בכל עונשו, הן המיתה והן התשלומים.

ובזה ביאר את הפסוק בירמיה (ירמיה ב ג): "קודש ישראל להשם ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם השם" - היינו כי מאחר שהם קודש וגדולה מעלתם, לכן 'כל אכליו יאשמו' - היינו חיוב ממון, וגם 'רעה תבא אליהם' - היינו רעה בגופם שיתבערו מן העולם. ואע"פ שאין שורת הדין נוהגת כך בבית דין שלמטה, שהרי קים ליה בדרבה מיניה, ומשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות, מכל מקום עונשי שמים שאני, ולכן מסיים הכתוב 'נאם השם' - היינו שבעונשי שמים אינו כן [ואינו כלל בכל עונשי שמים, שהרי לא אמר כן אלא ביחס לישראל מחמת אהבתם, אך מכל מקום בעונשי שמים אין כלל מוחלט של 'קים ליה בדרבה מיניה' ו'כדי רשעתו', ובמקום אהבת ישראל - נידונים במיתה ובממון].

ביאור הפרשת דרכים על פי דברי התוספות שבתרומה והקדש מת ומשלם

גם בפרשת דרכים (דרך מצפה דרוש כו) דרש כעין זה את הפסוק "קודש ישראל להשם ראשית תבותאה" וגו', וזאת על פי מה שאמרו חז"ל במדרש על הפסוק (שיה"ש ח יב) "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו": לעתיד לבא מביא הקב"ה את כל האומות במשפט ואומר להם, כרמי אע"פ שמסרתיו בידכם שלי הוא, שנאמר "כי כרם ה' צבקות בית ישראל", ולפני בא כל שחטפתם מהם, ולא נכחד ממני מה שגביתם מהם. והם משיבים ואומרים, "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו" - כמו הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחומש, אף אנו נשלם על קדש ישראל לה' ראשית תבואתה קרן וחומש, שנאמר "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו"... מאתים הם חומשו של קרן.

והנה התוספות (ל: ד"ה זר) הקשו לדעת רבי הסובר שהמזיד במעילה דינו במיתה בידי שמים, איך חייב הכתוב תשלומים במעילה הלא 'אין אדם מת ומשלם' [וגם במיתה בידי שמים אומרים קם ליה בדרבה מיניה, לדעת רבי נחוניא. ואף שתשלומים במעילה היינו בשוגג - ואז אינו חייב מיתה - מכל מקום אין לו לשלם מכח ההקש של תנא דבי חזקיה, שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד]. וכן הקשו עוד מאוכל תרומה שחייבו הכתוב קרן וחומש, ככתוב (ויקרא כב יד) "ואיש כי יאכל קדש ויסף חמישיתו עליו", ומדוע לא נאמר קים ליה בדרבה מיניה - כיון שזר האוכל תרומה במיתה. ויישבו התוספות שהיא גזירת הכתוב לענין הקדש ותרומה שאין אומרים בהם קם ליה בדרבה מיניה.

ובשיטה מקובצת (שם) כתב שגם לדידן שאיננו סוברים דין קים ליה בדרבה מינה במיתה בידי שמים, מכל מקום נצרכים אנו ליישוב התוספות לענין הקדש, שהרי קיימא לן - שאין אדם לוקה ומשלם, ואילו הרמב"ם (מעילה פ"א ה"ג) פסק שהמועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש, הרי שלגבי הקדש סובר הרמב"ם שלוקה ומשלם, וע"כ כיישוב התוספות שהוא גזירת הכתוב בהקדש.

על פי זה ביאר המשנה למלך את הפסוק "קודש ישראל להשם" וכו'. שכן במדרש מבואר שה' הבטיח לישראל שיקבל קרן וחומש על כל מה שלקחו מהם העכו"ם, ומלבד זאת יעניש ה' אותם על מה שצערו אותנו. והיה עולה בדעתם של ישראל שכן הדין רק לדעת חכמים שבמיתה בידי שמים אין אומרים 'קם ליה בדרבה מיניה', אבל אם ההלכה כדעת רבי נחוניא הסובר שאומרים 'קלב"מ' גם במיתה בידי שמים [ועושה את יום הכיפורים כשבת לענין זה], אם כן איך יתכן שישלמו העכו"ם מה שלקחו בתוספת חומש ואף יענשו בידי שמים.

על כך משיב הכתוב "קודש ישראל להשם ראשית תבואתו" - היינו שישראל הם גם כקודש וגם כתרומה, ובאלו שני הדברים גם לדעת רבי נחוניה אדם מת ומשלם, לוקה ומשלם. ולכן "כל אוכליו יאשמו" - ישלמו מה שאכלו, ומלבד זאת "ורעה תבא עליהם" - שעוד יענשו בידי שמים.

פרעה נענש ב'שתי רשעיות' מדה כנגד מידה שעשה 'שתי רשעיות' לישראל

ובגמרא בסנהדרין (קה.): תנא, הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי - 'בעור' שבא על בעיר [- אתונו], 'כושן רשעתים' - דעבד שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב [- שרדף אחריו וביקש לעקור הכל. רש"י] ואחת בימי שפוט השופטים [- לאחר מיתת יהושע, דכתיב (שופטים ג) "ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד כושן רשעתים"], ומה שמו - 'לבן הארמי' שמו.

ובמגלה עמוקות (פרשת יתרו) ביאר על פי זה מה שנמצא במסורה ב' פעמים 'כי ברח' בפסוק (בראשית לא כב) "ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח", ובפסוק (שמות יד ה) "ויגד למלך מצרים כי ברח העם". וביאר המגלה עמוקות על פי מאמר הזוהר (בא לג.) שאיוב היה מיועציו של פרעה, וכשרצה פרעה להורגם, אמר לו טול מממונם ושלוט על גופם בעבודה קשה ואל תקטלם - דהיינו שלקח ממונם של ישראל ואחר כך לקו בגופם, ואם כן קיים בהם 'שתי רשעיות', נגד דין התורה שלא יעשה אלא 'כדי רשעתו' - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ולוקה ואינו משלם. ודבר זה נרמז במסורה, שהגורם לכך שעשה לבן שתי רשעיות שעל כך נקרא 'כושן רשעתים' הוא מה ששמע לעצתו של איוב שייעץ כן לפרעה לעשות שתי רשעיות לחייבם מלקות וממון.

ולפי זה היה נראה ליישב באופן נוסף את קושיית השל"ה ומהר"ש צילטץ, מדוע נידונו המצרים בעונש מיתה וממון - והטעם לפי שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה, וכיון שהם "דנו" את ישראל ב'שתי רשעיות' - במלקות וממון, לכך גם קיבלו את עונשם ב'שתי רשעיות' - במיתה וממון.

ביאור הפנים יפות בכתוב 'דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו'

כעין זה מוצאים אנו גם בדברי הפנים יפות (פ' האזינו) על הפסוק (דברים לב מג): "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו", ופירש רש"י: כי דם עבדיו יקום, שפיכות דמיהם כמשמעו. ונקם ישיב לצריו, על הגזל ועל החמס. וביאר הפנים יפות, שאף שאמרה תורה שמי שנתחייב מיתה ותשלומים פטור מן התשלומים משום 'רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות' ונידון בחמורה ומת ואינו משלם, מכל מקום 'הרנינו גוים עמו' - משבחים האומות את ישראל, בכך שהאומות נידונים בשניהם, היינו גם 'דם עבדיו יקום' - בנקמת הדם, וגם 'ונקם ישיב לצריו' - בנקמת החמס.

ואילו לגבי ישראל נאמר (תהילים עט א) "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", והקשו 'מזמור לאסף' קינה לאסף מיבעיא ליה. ודרשו על כך, שכילה הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ובכך הותיר פליטה לישראל (קידושין לא: וברש"י ותוספות שם). והיינו שדנם בעונש הקל - עונש ממון, ולא בעונש החמור - עונש מיתה [ובזה קיים דין 'כדי רשעתו' רשעה אחת ולא שתי רשעיות, אלא שבחר את העונש הקל]. וזה ביאור הפסוק 'וכיפר אדמתו עמו' - שבחורבן אדמתו כיפר על עמו. ועכ"פ מבואר בפנים יפות כיסוד המהר"ש צילטץ שבעונש שונאי ישראל אין אומרים 'כדי רשעתו'.

האם כ"ד אלף שמתו במגפה אחר חטא פעור אבדו את חלקם בארץ

והנה בפרשת פנחס (במדבר כו א-ב) כתיב: "ויהי אחר המגיפה ויאמר ה' אל משה... שאו את ראש כל עדת בני ישראל". וכבר הביא רש"י דברי חז"ל בתנחומא, בטעם הדבר שמנאם עתה אחר המגיפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו, והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במנין.

ובפנים יפות (שם) הציע ביאור נוסף לפי פשוטו, שבאמת היה ראוי למנותם מיד אחר שכבשו את ארץ סיחון, וזאת בשביל חלוקת הארץ שהיתה לאותם שבאו לארץ בני עשרים. אלא שהמתין השי"ת מלמנותן עד אחר המגיפה, כדי שלא יחשבו ישראל ח"ו שהמגיפה היתה בשביל המנין, כפי שמצאנו אצל דוד המלך (שמואל ב' פכ"ד) שמנה את ישראל והיתה מגיפה, וככתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

עוד דן הפנים יפות בדינם של אותם כ"ד אלף שמתו במגיפה האם אבדו את חלקם בארץ או לא. שהרי לשון הפסוק הכתוב אחר המנין (במדבר כו נג) הוא, "לאלה תחלק הארץ" - ומשמע בפשטות שרק אותם שהיו במנין היה להם חלק בארץ. [ולכאורה לפי זה ניתן לבאר טעם נוסף במה שמנאם אחר המגיפה, אף שהיו ראויים להימנות מיד אחר כיבוש סיחון, כי מאחר וגלוי היה לפני השי"ת שיחטאו, ואותם מתים יאבדו את חלקם ותתבלבל החלוקה - לכן המתין ולא ציווה למנותם אלא אחר המגיפה, כשלא נותרו אלא אותם הנוחלים את הארץ. וכעין זה מפורש במדרש רבה: לפי שצפוי לפני הקב"ה ששש משפחות עתידות לכלות מהם... אמר הקב"ה, מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים למות. כיון שבאו לערבות מואב, ועמדו על בוריים, אמר לו הקב"ה "לאלה תחלק הארץ"].

אמנם מסיק ההפלאה, שאותם מתים במגיפה לא איבדו את חלקם, שכן לא מצאנו דבר זה בפירוש [ולא הזכיר המדרש הנ"ל ששם מפורש לכאורה שלא קיבלו], ועוד דקיימא לן דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייב משום שתי רשעיות - ואם כן אין להטיל על החוטאים למות במגיפה וגם לאבד חלקם בנחלה. ועפ"ז ביאר באופן אחר את עיקר הטעם במנין זה, שהוא כדי למנות את המתים במגיפה ולהוסיף את מנין על מנין שבטם כדי שבניהם יקבלו את חלקם בחלוקת הארץ.

מדוע לקה קרח בשריפה ובליעה ומדוע דתן ואבירם אבדו מתוך הקהל ואבדו אף ממונם

כעין קושיה זו הקשו המפרשים על המבואר בגמרא בסנהדרין (קי.): במתניתא תנא, קרח היה מן השרופים ומן הבלועים. מן הבלועים - דכתיב "ותבלע אותם ואת קרח", מן השרופים - דכתיב "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמישים ומאתים איש" וקרח בהדייהו, ע"כ. ולכאורה מדוע נענש קרח בשני עונשים, עונש מיתה בשריפה, ועונש ממון בבליעת כל נכסיו - הא 'כדי רשעתו' נאמר - רשעה אחת ולא שתי רשעיות. וביאר בזה הפנים יפות (פ' אמור]) שקרח דינו היה כדין מורד במלכות שנכסיו למלך, וממילא אף שדינו היה מיתה - ממנו נחלט מאליו למשה, אלא שמשה רבינו לא רצה בנכסיו ולכך הלכו לאיבוד.

ובמקום אחר (פ' עקב) הקשה הפנים יפות כעין זה על דתן ואבירם שנאבדו מתוך הקהל וגם ממונם אבד עמם - ומדוע, הלא משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ויישב, שכיון שהם עשו גם כן שתי רשעיות, שחלקו על הכהונה וגם ביישו את משה, לכן נענשו בשתי רשעיות. וכיון שהממון הוא שגרם שיעיזו פניהם בפני משה, כמו שנאמר (משלי יח כג) "ועשיר יענה עזות" - לכן כעונש על דבריהם למשה נעשו באבדן ממונם. וכן הם יצאו לפני משה בקומה זקופה ככתוב (במדבר טז כז) "ודתן ואבירם יצאו נצבים" [ועמידה בקומה זקופה מורה על עזות פנים, כמו שאמרו חז"ל בברכות (מג:) כל העומד בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה] - לכך נענשו באיבוד ממונם, המעמידו על רגליו (סנהדרין קי.). ואמנם אם ננקוט שבדיני שמים אין אומרים 'כדי רשעתו' ו'קם ליה בדרבה מיניה' פשוט שאין כל קושיא מדין קרח ודתן ואבירם.

ובתהילים (קו טז-יח) נאמר: "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש השם. תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם. ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים". ויש לדקדק מדוע כאן כינה דוד את אהרן בתואר 'קדוש השם'. ואפשר לומר כעין דברי הפרשת דרכים, שכן דרשו חז"ל (סוטה יג: ובספרי) את הפסוק "וירא ראשית לו" זה משה שנקרא ראשית תרומה של עולם (אדרת אליהו פ' וזאת הברכה). ומעתה יש לומר שבא דוד בזמירותיו לבאר מדוע נענשו עדת קרח בשני עונשים אלו, בבליעת נכסיהם ובשריפתם, ועל זה הקדים ואמר 'ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדש השם' היינו שנחלקו על משה ועל אהרן, ומשה הוא בבחינת תרומה, ואהרן הוא בבחינת קודש - אשר בשני דברים אלו מבואר בתוספות שאין אומרים 'קם ליה בדרבה מיניה' - ולכן 'תפתח ארץ ותבלע דתן... ותבער אש בעדתם'.