אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/עד

יום חמישי יד תמוז - מסכת יומא דף עד

איסור חצי שיעור וסברת חזי לאיצטרופי

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מן התורה

גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא (יומא עד.).

ובהמשך הסוגיא: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה, ת"ל כל חלב. ומיישבת הגמרא אליבא דריש לקיש: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

קושיית התוספות מדוע בעינן לסברת חזי לאצטרופי מלבד הפסוק

והקשו הראשונים שלכאורה סתרו דברי רבי יוחנן להדדי, כי תחילה נתן טעם לשיטתו שחצי שיעור אסור מן התורה מסברא "כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל", ושוב הביא פסוק "כל חלב" המלמדנו שחצי שיעור אף שאינו בעונש מכל מקום ישנו באזהרה.

ויישבו התוספות (ד"ה כיון) שמפסוק זה לחוד לא היינו לומדים דין חצי שיעור אלא היינו מעמידים את הפסוק על כוי דווקא, ואילו חצי שיעור היינו מפרשים שאינו אסור אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכיישובו של ריש לקיש, לכן הוצרך רבי יוחנן לסברא דחזי לאיצטרופי שמכח סברא זו אנו מסיקים שהדרשה ד"כל חלב" דרשה גמורה היא גם לגבי איסור דחצי שיעור.

יישוב השפת אמת שהסברא מגבילה את הפסוק באוכל סמוך לשקיעה

והשפת אמת יישב הקושיה, שאילו היינו לומדים מהפסוק "כל חלב" הרי שהיינו אוסרים גם במקומות בהם אין סברת "חזי לאצטרופי" כגון באופן שאוכל ביום הכיפור סמוך לחשיכה ואין עוד פנאי להשלים השיעור, או שאכל הרבה בערב יום הכיפורים מבעוד יום באופן שאם יוסיף ויאכל עוד מעבר לחצי שיעור תהיה זו אכילה גסה שאינו חייב עלייה. ולכך הוצרך רבי יוחנן לומר הטעם דחזי לאצטרופי ללמדנו שטעם האיסור משום חזי לאצטרופי וממילא באופן שאי אפשר להשלים לשיעור שלם אינו עובר.

אלא שמעיר על כך השפת אמת שדוחק הוא לומר שרבי יוחנן הוסיף טעם מדעתא דנפשיה להקל, שרק באופן שיתקיים טעם זה יהיה חצי שיעור אסור, דמנא ליה טעם זה. ואולי מכח זה הקשו התוספות ולא ניחא להו לפרש שלכך התכוון רבי יוחנן בהוספת הטעם דחזי לאצטרופי.

יישוב הצל"ח על קושיית הכס"מ מדוע הוצרך הרמב"ם לפסוק בח"ש בחמץ

וכעין סברת השפת אמת כך כתב הצל"ח (פסחים מד.) בביאור דעת הרמב"ם. שכתב הרמב"ם (חו"מ פ"א ה"ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא ייאכל, ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכות מרדות. והכסף משנה תמה על דברי המרב"ם הללו דמה צריך קרא לאסור אכילת חמץ כלשהו, הרי לומדים מחלב לכל איסורים שבתורה שאף חצי שיעור אסור מן התורה.

על קושיה זו יישב הצל"ח שכיון שמבואר בגמרא ביומא שכל טעם האיסור הוא משום דחזי לאיצטרופי, ואם כן באיסורים התלויים בזמן כמו חמץ בפסח נמצא ששייך מציאות שלא יהיה טעם לאסור משום חצי שיעור, כגון באופן שאכל חמץ פחות מכשיעור ביום שביעי של פסח ואין שוב שהות ביום לאכול עוד חצי שיעור להשלמה, שבכה"ג לא נוכל למילף מ"כל חלב" ולכן הוצרך הרמב"ם ללמוד מפסוק אחר לאסור חצי שיעור בחמץ.

תמיהת הברוך טעם ודחיית הצל"ח

ובהגהות ברוך טעם הקשה על דברי הצל"ח מדברי הגמרא לעיל (עג:) על דברי המשנה שם: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ומקשה הגמרא "אסור, ענוש כרת הוא", ומיישבת הגמרא: אמר רבי אילא ואיתימא רבי ירמיה לא נצרכה אלא לחצי שיעור [שאין בו איסור כרת אך מכל מקום אסור הוא]. ושוב מקשה הגמרא שטעם זה לא יצדק אלא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה, ומיישבת הגמרא שעכ"פ גם לריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן.

ולכאורה כיצד נקטה המשנה בפשטות יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה והטעם משום חצי שיעור אסור מן התורה, הלא סמוך לחשיכה באופן שלא יוכל להשלים שיעור אכילתו ושתייתו לא יהיה אסור. וביותר שדעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"א ה"ה) שכל העינויים אסורים מדאורייתא ואם כן שאר העינויים יהיו אסורים עד שתחשך ואילו אכילה ושתייה יהיו מותרים קצת קודם לכן, ואיך שנתה המשנה את כל העינויים כולם בחד בבא.

והשיב על כך הצל"ח בשו"ת נודע ביהודה (תניינא או"ח סימן נג) שקושיא זו אינה ראויה אפילו להשיב עליה, כי אטו בשביל שנשנו כל העינויים במשנה כאחד, צריכים הם להיות שוים לכל דבר. וראיה לדבר, מה שמיישבת הגמרא שם בהמשך שגם לריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן, ולכאורה לדעת הרמב"ם שכל העינויים אסורים מדאורייתא, נמצא שהעינויים ששנתה המשנה חלקם אסורים רק מדרבנן (מדין חצי שיעור) וחלקם מדאורייתא, אלא על כרחך שאין להסיק ממה ששנתה המשנה כל העינויים כאחד שדין אחד לכולם.

קושיית הירושלמי מדוע לא אכלו בנ"י מצת חדש

סברא זו באה בכור המבחן גם בנוגע לדברי הירושלמי הידועים המובאים בתוספות בקידושין לגבי אכילת מצה מתבואה חדשה בכניסת ישראל לארץ. הגמרא בקידושין (לח.) אומרת שכשעם ישראל נכנסו לארץ כנען הם הקדימו להקריב את העומר ורק אחר כך אכלו מהתבואה החדשה. והתוספות (ד"ה אקרוב) הביאו קושיית הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש, ויבוא עשה ד'בערב תאכלו מצות' וידחה לא תעשה דחדש. ויישב הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור [- מצה שנצטוו עליה קודם מעמד הר סיני] דוחה לא תעשה דאחר הדיבור [- חדש שנצטוו עליו בסיני]. ועוד יישבו התוספות, גזירה כזית ראשון אטו כזית שני [שבו כבר אינם מחוייבים ואין אומרים בו עשה דוחה לא תעשה].

קושיית רבי יהונתן אייבשיץ שהשיעורים נשתכחו

והקשה רבי יהונתן אייבשיץ (ערבי נחל, דרוש ג' לשבת הגדול, בשמו. והובא גם בקונטרס אחרון לשאגת אריה סימן צו) מדברי הגמרא בתמורה (טז.) שבימי אבלו של משה נשתכחו שלש מאות הלכות עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. ובגמרא ביומא (לקמן פ.) אמר רבי יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני, ובהמשך הסוגיא: אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום [יעבץ, הוא עתניאל בן קנז. רש"י]. ומקשה הגמרא והכתיב אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומיישבת: אלא שכחום וחזרו ויסדום. הרי שאחת מן ההלכות הנשכחות היתה שיעורין.

ומעתה יש להקשות, מה הקשה הירושלמי שיאכלו מצה של חדש ולא יתחייבו משום עשה דוחה לא תעשה הרי כיון שאי אפשר לצמצם יש לנו לחשוש שיוסיפו על השיעור של המצה ויעברו בתוספת זו על הלא תעשה של חדש, או שיפחתו משיעור המצה ולא יקיימו כלל המצוה דמצה.

"שטותים מיט לוקשן"

ובקונטרס אחרון לשאגת אריה שם הביא ליישב קושיה זו בשם רבי יהונתן אייבשיץ על פי יסוד זה שנתבאר שאין איסור חצי שיעור אלא באופן ששייכת סברת רבי יוחנן דחזי לאצטרופי. שלפי זה עדיין שפיר מקשה הירושלמי שהיו יכולים לאכול שיעור מצומצם באופן שלא יסתפקו בו שהוא יותר משיעור מצה, ומה שהקשנו שיש לחשוש שמא יהיה פחות מהשיעור וממילא נמצא שעברו על איסור חדש בחצי שיעור האסור מן התורה, אינו קשה, כי באופן זה לעולם לא תהיה סברת חזי לאצטרופי, כי עד כמה שאכן יוסיף לאכול עוד ממצת חדש זו וישלים לשיעור של איסור אכילת חדש, הרי ישלים בכך גם שיעור מצה ואתי עשה ודחי לא תעשה. נמצא שלעולם לא יוכל להשלים את האיסור של חדש כי ברגע שישלימו גם ישלים את כח הדחייה של מצוות אכילת מצה.

מקובל שכשאמרו יישוב זה למרן הגר"ח מבריסק השיב במטבע הלשון "שטותים מיט לוקשן" (שטויות עם אטריות) בשינוי פיסוק - "שטותים, מיט לוקשן", וכוונתו כמו שדחה השאגת אריה שם את יישובו של רבי יהונתן, שהרי את האיסור חדש יכול להשלים גם עם לוקשן, דהיינו אטריות שהם חמץ, באופן שיהיה כאן שיעור אכילת חדש ולא יקיים בכך שיעור אכילת מצה. ואם כן שפיר שייכא סברת חזי לאיצטרופי גם באופן זה.

חילוק הנצי"ב שבאיסור ייתובי דעתא אין בחצי שיעור שם איסור כלל

את עיקר קושיית התוספות בסוגייתנו יישב הנצי"ב במרומי שדה באופן נפלא. לדבריו, אין ללמוד מהפסוק "כל חלב" לאיסור חצי שיעור ביום הכיפורים, כיון שגבי איסור אכילה ביום הכיפורים לא כתיב "לא תאכל" אלא "אשר לא תעונה" דהיינו שיש חיוב להתענות וכל שמתיישבת דעתו ואינה מתענה עובר בכך על איסור זה, ואם כן לא שייך כלל לאסור חצי שיעור מצד מה שגם חצי שיעור יש בו מקצת שם איסור.

הנצי"ב מדמה זאת למי שיעביר ב' אמות ברשות הרבים בשבת שבודאי אין שום מקום לאסור עליו מעשה זה מדין חצי שיעור של העברת ד' אמות ברשות הרבים, כיון שהעברה של ב' אמות אין בה כלל שם של העברה דד' אמות. והוא הדין לענין יתובי דעתא ביום הכיפורים כיון שאין אכילה ביום הכיפורים חפצא דאיסורא ששייך לומר שחציה גם כן יש בו קצת שם איסור, אלא כל האיסור הוא ייתובי דעתא, ואם אכל רק חצי שיעור סוף סוף לא נתיישבה דעתו. משא"כ בחלב שהמאכל בעצמותו אסור, שם חידש לנו הפסוק ד"כל חלב" שגם חצי מאיסור זה יש בו קצת שם איסור. ומאחר שאי אפשר ללמוד האיסור ביום כיפור מאיסור חלב, לכן הוצרך רבי יוחנן להוסיף טעם נוסף דחזי לאיצטרופי שסברא זו שייכת גם באכילת יום הכיפורים.