אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/סג

יום ראשון ג תמוז - מסכת יומא דף סג

שם שחיטה בבהמה ועוף טמאים

מיעוט קדשי בדק הבית משחוטי חוץ

בברייתא העוסקת באיסור שחוטי חוץ ומובאת בגמרא במסכת יומא (סג.-סג:) נאמר: תנו רבנן "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאנו להקריב קרבן לה'" וגו' (ויקרא יז ג-ד), אי "קרבן" שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן כענין שנאמר (במדבר לא נ) ונקרב את קרבן ה' [איש אשר מצא כל זהב אצעדה וצמיד וגו'], תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" כל הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ, כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ.

וכתב רבינו חננאל בביאור האופן עליו דנה הגמרא "שומע אני אפילו קדשי בדק הבית": פירוש כגון בהמה טמאה וכיוצא בה שאין ראוין למזבח. בספר שמועת חיים (פ"ו סימן יא) תמה על דברי הר"ח הלא בבהמה טמאה כלל אין דין שחיטה ואף אם עושה בה מעשה שחיטה, הרי אינו אלא נוחר, ואם כן מה הצד שבאופן זה יתחייב משום שחוטי חוץ.

תמיהת רע"א על הצורך בפסוק למעט כיסוי הדם בעוף טמא

בכדי ליישב קושיה זו מקדים ומביא בעל שמועת חיים את יישובו הנפלא של הקהילות יעקב על קושיית רבי עקיבא איגר בחולין (משנה חולין פ"ו אות ל). שבגמרא בחולין (פה.) אמרו שאין מצות כיסוי הדם נוהגת בעוף טמא, ולומדים זאת מהפסוק (ויקרא יז יג) "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר", הרי שאין מצות כיסוי הדם נוהגת אלא בבשר חיה או עוף "אשר ייאכל" משא"כ עוף טמא שאינו נאכל.

וברש"י (יז. ד"ה פטור) כתב שהנוחר חיה ועוף אינו חייב לכסות את דמם, אפילו לדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, כיון שנחירה אינה שחיטה כלל, ולגבי כיסוי הדם צריך שישחוט דווקא. ואף שלא נאמר בפסוק לשון שחיטה אלא רק "ושפך את דמו", אך לומדים "שפיכה-שפיכה" מהפסוק האמור גבי שחוטי חוץ "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'... דם יחשב לאיש ההוא דם שפך", ובשחוטי חוץ נאמר (בפסוק המובא בראשית הדברים) "אשר ישחט". מכך לומדים שאף לענין מצות כיסוי הדם אינו חייב אלא בשוחט ולא בנוחר.

ותמה רבי עקיבא איגר תמיהה רבתי, לפי דברי רש"י שאף במצות כיסוי הדם בעינן שחיטה וילפינן לה מדין שחוטי חוץ, מדוע תרה הגמרא אחרי מקור שאין מצות כיסוי הדם נוהגת בעוף טמא, הלא כיון שטמא הוא הרי שחיטתו אינה אלא נחירה בעלמא. ונחירה כבר התמעטה מדין כיסוי הדם כיון שאינו מקיים בה דין "ושפך את דמו" שלמדנו משחוטי חוץ שהוא דווקא באופן של "אשר ישחט". והניחה בצ"ע.

יסוד הקהילות יעקב ששחיטת טמאה שמה שחיטה

הקהילות יעקב (בכורות סימן כה אות ה) מברר שעיקר ההנחה עליה מתבססת קושייתו של רבי עקיבא איגר, היא ששחיטת בהמה ועוף טמאים אינה חשובה שחיטה כלל, ואשר על כן מקשה רע"א שיש למעט דין כיסוי הדם בה מהפסוק הממעט נחירה. ומקור ענין זה שאין שחיטתם חשובה שחיטה הוא ממה שבהמה ועוף טמא אף שנשחטו מטמאים בטומאת נבילה, ומכך יש לנו ללמוד ששחיטתם אינה שחיטה אלא נחירה בעלמא ואשר על כן דינם אחרי השחיטה כאילו נתנבלו בעלמא.

על נקודה זו רוצה מרן הסטייפלער לערער ובכך לשמוט את היסוד עליה בנויה השאלה ואם נפל היסוד נפל הבנין. שהרי רש"י בחולין (עב: ד"ה ומה טמאה) על דברי המשנה שם "מה טמאה אין שחיטתה מטהרתה" הביא את ילפותת הספרא (שמיני פ"ו ה"א): "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו' כל הנוגע בהם יטמא" (ויקרא יא כו) להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה... תלמוד לומר "הנוגע בהם" להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה.

את לימוד התורת כהנים לפיו בהמה טמאה אינה נטהרת במעשה השחיטה, ניתן להבין בשני אופנים. באופן פשוט אפשר לבאר שהילפותא היא שמעשה השחיטה בבהמה טמאה כלל אינו נחשב שחיטה, וכיון שאין בה שחיטה ממילא טמאה היא בטומאת נבילה כדין כל בהמה שלא נשחטה כהלכה. אכן באופן נוסף אפשר לבאר, שהילפותא היא שבבהמה טמאה גם "שחוטה" מטמאת כנבילה. ויתירה מזאת ניתן לומר שבעצם בהמה שניטל ממנה רוח חיים צריכה לטמא כנבילה, והחידוש הוא שמעשה שחיטה מפקיעה ממנה דין זה, ולא חידשה התורה חידוש זה שעל ידי השחיטה מופקעת הבהמה מדיני נבילה, אלא בבהמה טהורה אך לא בבהמה טמאה.

כך גם מדוקדק לשון הספרא "שלא תטהרנה שחיטתה", משמע שאין החידוש שהשחיטה אינה שחיטה אלא שהחידוש הוא בדין טהרת הבשר על ידי השחיטה מטומאת נבילה, שחידשה תורה שבהמה טמאה לא תטהרנה שחיטה ולמרות שיש לה שם "שחוטה" כיון שנשחטה על ידי מעשה שחיטה כדין, מכל מקום טמאה היא בטומאת נבילה.

על פי זה מיישב הקה"י את קושיית רבי עקיבא איגר מדוע צריך למעט שחיטת חיה ועוף טמאים ממצות כיסוי הדם, והלא כיון שאין שחיטתם שחיטה ממילא ממועטים הם מדין "אשר ישחט" הנלמד מדין שחוטי חוץ בגזירה שוה "שפיכה-שפיכה" כפי שכתב רש"י. אך לאור הדברים המתבארים מיושבת הקושיה, כי גם שחיטת חיה ועוף שם מעשה שחיטה עליה אלא שאין מעשה שחיטה זה מועיל לגבי טומאת נבילה, אבל לגבי מצות כיסוי הדם, אם לא היתה ממעטת הגמרא שחיטת חיה ועוף טמאים מהפסוק "אשר יאכל" היינו לומדים שאף חיה ועוף יש לקיים בהם דין כיסוי הדם כיון ששחיטתם שמה שחיטה. וכך הביא ליישב גם המקור ברוך (ח"ב סימן יב) בשם תפארת ירושלים על הגרע"א.

דעת הבית הלוי כדעת רע"א לגבי צפורי מצורע

בסוגריים עגולות בסוף דבריו מציין רבינו הקה"י לדברי הבית הלוי (ח"ג סימן כו אות ד) שהקשה קושיה על דעת הרמב"ן, ואף קושיה זו תלויה ועומדת, כך מציין שם הקה"י, ביסוד זה עליו ביסס רע"א את הקושיה. באופן שאם נסכים ליסודו של הקה"י תיפול גם קושייתו של הבית הלוי על הרמב"ן. לברר את קושייתו של הבית הלוי על הרמב"ן לא נוכל במסגרת מצומצמת זו אך עיקר יסודו של הבית הלוי מבואר שם גם בענין אחר, וכמו שנבאר.

הגמרא בסנהדרין (קיב.) מסתפקת האם בהמת עיר הנדחת נטהרת ויוצאת מידי נבלה על ידי שחיטה או לא. ומעיר הבית הלוי שספק זה לא נמצא ברמב"ם ואם כן מבואר שלדעת הרמב"ם אין חילוק בין בהמה זו לשאר כל הבהמות והיא נטהרת בשחיטה. ועל כך תמה הבית הלוי מדוע השמיט הרמב"ם שדין זה תלוי בספק הגמרא בסנהדרין.

ומיישב הבית הלוי שהרמב"ם למד זאת מדין הגמרא במסכת חולין (קמ.) שם ממעטת הגמרא שציפורי עיר הנדחת אי אפשר להשתמש בהם לציפורי מצורע. ומסיקה הגמרא שבודאי אין הכוונה לציפור אותה משלחים שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה, ואם ישלח את הציפור מעיר הנדחת הרי היא אסורה בהנאה ואדם עלול להיכשל בה. אלא על כרחך שהפסוק בא למעט שאי אפשר להשתמש לציפור השחוטה בציפור של עיר הנדחת.

ומעתה, לומד הבית הלוי, אם בהמת עיר הנדחת אינה נטהרת מדין נבילה על ידי שחיטתה אם כן אין למעשה השחיטה שלה שם שחיטה, וכיצד היה צד שיוכלו להשתמש בציפור עיר הנדחת כציפור של מצורע שנאמר בה "ושחט". על כרחך שהגמרא שם לא הסתפקה בספק הגמרא בסנהדרין והיה פשוט לה שאף ציפור של עיר הנדחת נטהרת בשחיטה ולכן צריך פסוק למעטה מדין ציפורי מצורע.

הרי לנו שגם הבית הלוי הלך בדרכו של רבי עקיבא איגר, ותלה את שם ה"שחיטה" ב"טהרת נבלה", אך לפי דברי התפארת ירושלים והסטייפלער, שאף בבהמה ועוף טמאים יש שם "שחיטה" אלא שאין שחיטה זו "מטהרת מידי נבילה", הרי שאין כל מקור לפשוט את ספק הגמרא בסנהדרין מדברי הגמרא בחולין.

יסוד הדברים מספר ערכי תנאים ואמוראים

בספר חבצלת השרון (ויקרא ח"א עמוד תתפא) הביא שכיסודם של האחרונים מבואר כבר בדברי הקדמונים, וכך כתב בערכי תנאים ואמוראים להר"י בן קלונימוס משפירא מבעלי התוספות, רבו של הרוקח, בשם רב יוסף בריה דרבה בר בר חנא (עמוד תצד): גרסינן בתוספתא דחולין (פ"ה ה"ד) השוחט בעזרה בהמה חיה ועופות טמאים אסורים בהנאה [- משום חולין בעזרה] ואין צריך לומר באכילה... ולי הסודר קשה, הא שחיטת טמאים כמאן דליתא דמיא [- ואם כן מדוע ייאסרו בהנאה משום שחיטת חולין בעזרה הרי לא חשוב כלל ששחטם]. ונראה, דכיון דמהניא שחיטה דטמאים לטומאת אוכלין בעודה מפרכסת... משום הכי אסורה בהנאה דחשיבא שחיטה דידהו שחיטה, ע"כ.

הרי שה'סודר' הקשה ששחיטת טמאים כמאן דליתא דמיא וכסברת רבי עקיבא איגר והבית הלוי. ואילו למסקנא הסיק כסברת התפארת ירושלים והקהילות יעקב, שאף שחיטת טמאים הויא שחיטה אלא שאינה מתירה מטומאת נבילה.

דין "אותו ואת בנו" בטמא

אלא שעל יסוד זה של הקהילות יעקב העיר בפניו בעל השמועת חיים מדברי התוספות בחולין (עח. ד"ה ועוד) שם מבואר להדיא בתוספות שלגבי בהמה טמאה לא יתכן איסור "אותו ואת בנו", ובפשטות כוונת התוספות שכיון שהאיסור הוא "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ממילא בבהמה טמאה שאין לשחיטתה שם שחיטה לא שייך איסור זה. הרי מוכח לכאורה להדיא כהבנת רע"א והבית הלוי ששחיטת בהמה טמאה אין לה כלל שם שחיטה, ודלא כהבנת התפארת ירושלים והקה"י שהוא מיעוט רק מחידוש התורה ששחיטה מטהרת מטומאת נבילה.

והשיב לו על כך מרן הסטייפלער שכל דבריו לא אמורים אלא לגבי מצות כיסוי הדם שלשון התורה שם הוא "ושפך" ולכן אף שילפינן בגזירה שוה משחוטי חוץ דבעינן שחיטה, אבל מכל מקום שחיטת טמאים בכלל. משא"כ לגבי אותו ואת בנו שם לשון התורה "תשחטו", ושחיטת טמאים אכן אינה נחשבת שחיטה ממש. אלא שלפי זה יש לשוב ולדון בדברי הבית הלוי, שהרי גם לגבי צפורי מצורע מפורש בכתוב לשון שחיטה.