אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/מג

יום שני יג סיון - מסכת יומא דף מג

זריקה והזאה בדם קרוש

נתינת דם הפר למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי

במשנה (יומא מג:) אנו למדים על שחיטת פרו של הכהן הגדול אחרי הגורל על שני השעירים ואחרי הווידי על שבט הכהונה. וכך אומרת המשנה: שחטו וקבל במזרק את דמו, ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש.

בפשוטו מבואר כאן בדברי המשנה שדם שקרש פסול להזיה ולזריקה וממילא עלינו למנוע את קרישתו של הדם על ידי המירוס בכדי שנוכל להמשיך ולקיים את מצוותיו. אלא שכפי שנראה, דין זה היוצא לנו לפי פשוטו מדברי המשנה בסוגייתנו עומד לכאורה בסתירה עם המתבאר במסכת מנחות.

חילוק אוכל דם קרוש בחטאת פנימית או חיצונה

הגמרא במסכת מנחות (כא.) דנה בדינו של דם קרוש לענין אכילה, הגמרא מביאה שרבי מני הסתפק בדין זה ושאל את רבי יוחנן לגבי דינו של דם קרוש אם מותר לאוכלו או לא. הגמרא נושאת ונותנת בדבר ומסיקה לדעת רב חסדא שיש לחלק בין דם חטאות הפנימיות לחטאות החיצונות, בחטאות הפנימיות כתוב "וטבל והזה" ולכן דם זה שכשהיה קרוש לא היתה אפשרות לטבול בו ולהזות ממילא נדחה מדינו והאוכלו פטור מכרת, משא"כ דם חטאות החיצונות שם לשון הפסוק הוא "ולקח ונתן" פעולה אפשרית גם ביחס לדם קרוש, ממילא אם אכלו חייב. הגמרא מוסיפה שלדעת רבא ורב פפא אחרי שדם קרוש חייבים עליו בחטאות החיצונות, שוב ממילא גם בדם חטאות פנימיות האוכלו יהיה חייב כיון ש"כנגדו ראוי בחטאות החיצונות".

הרי מבואר בגמרא שדם חטאות החיצונות שלא נאמר בו אלא "ולקח ונתן" ולא "וטבל והזה" - אפשר לקיים דינו גם בדם קרוש. ואם כן יש לשוב ולדון בדינו של דם פרו של כהן גדול מדוע הוצרכו לתתו ליד הממרס והרי אף אם יקרוש הדם נוכל לקיים את דין זריקתו על גבי המזבח. ואמנם כחלק ממעשה הפר יש להזות בו גם בפנים ואם כן דומה הוא בזה לדם חטאות הפנימיות, ואם כן יש לומר שאף בפר של כהן גדול ייפסל דם קרוש כדין חטאת פנימית.

אלא שיש לדון בזה כיון שלשון הפסוק לענין הזיית הפר הוא "ולקח והזה" וממילא עלינו לדון האם כשהגמרא במנחות אמרה שרק דין "ולקח ונתן" אפשר לקיים בדם קרוש אך לא דין "וטבל והזה", האם עיקר הקפידא היתה ש"הזאה" לא ניתן לקיים בדם קרוש כי אם "נתינה", או ש"טבילה" לא שייך לקיים כי אם "לקיחה". אם אכן ננקוט שעיקר החסרון בדם קרוש הוא שאי אפשר לטבול בו אלא רק לקחת אותו - אם כן גם דם הפר יהיה אפשר לקיים את הזאותיו בפנים כיון שגם לגביו נכתב הלשון "ולקח".

מלבד זאת, בלשון הראשונים (ראו מאירי ופסקי רי"ד) משמע קצת שהמירוס נועד בכדי לאפשר את זריקת הדם, וזה לכאורה קשה בודאי מדברי הגמרא במנחות, שם מבואר שדין הזריקה יכול להתקיים ללא חשש גם בדם קרוש.

ואמנם הקרן אורה (מנחות כא.) ביאר שאכן הטעם שהוצרך הכהן הגדול לתת את הדם לאחר שיהיה ממרס בו כדי שלא יקרוש, הוא מטעם שהוצרך אחר כך להזות מדם זה בפנים, והרי הוא כדם חטאות הפנימיות שאם נקרש פסול.

בזיכי קרבן הפסח היו ללא שוליים שלא יקרש הדם

קושיה דומה לזה מקשה הגרי"ז (חדושי הגרי"ז, סטנסיל, מנחות שם) מדברי משנה בפסחים (סד.): "ולא היו לבזיכין שוליים שמא יניחום ויקרש הדם" ובגמרא שם (סד:): "תנו רבנן כל הבזיכין שבמקדש לא היו להן שוליים". הרי לנו שדין כללי הוא בכל הדמים שלא יקרשו, והרי הפסח קרב ונזרק דמו על המזבח החיצון ומה חשש יש שמא יקרש הדם, והלא "ולקח ונתן" כתיב, דבר שיכול להתקיים שפיר גם בדם קרוש.

הצעת הגר"ח לבאר שהציץ מרצה על דם קרוש שנטמא

קושיה מפולפלת נוספת מביא הגרי"ז משמו של אביו, מרן הגר"ח, על יסוד זה העולה לכאורה מדברי הגמרא שם שקרש ראוי לזריקה. וזאת מדברי הגמרא בפרק ראשון של מסכת פסחים (טז:) שם מקשה הגמרא על דעתו של הסובר (טז.) "משקי בית מטבחיא דכן" [- משקים של בית המטבחים טהורים, דהיינו מים ודם שבמקדש אינם מקבלים טומאה] מדברי הברייתא המבארת שהציץ מרצה לכאורה על טומאת דם, הרי לנו שאף דם הקרבנות יכול לקבל טומאה.

אם אכן נכשיר זריקת דם קרוש על גבי המזבח, לא מובנת קושיית הגמרא. שהרי כל הדין ש"משקי בית מטבחיא דכן" היינו כל זמן שהדם הוא בתורת משקה, אם לו יצוייר שדם ייהפך לאוכל כמובן שבכך הוא יקבל טומאה. והרי בתוספתא (טהרות פ"ב ה"ג) מבואר שדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, אך אם חישב עליו לאוכלו מטמא טומאת אוכלין ואילו אם חישב עליו למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם. הרי לנו שדם שקרש יכול להיות אוכל ואם כן ודאי שיצא מכלל "משקי בית מטבחיא" והוא מקבל טומאה. וממילא יש לפרש את דברי הברייתא האומרת שהציץ מרצה על זריקת דם טמא, בדם שקרש וקיבל טומאה שניתן לקיים בו את דין הזריקה וצריך ציץ לרצות את זריקתו מפני הטומאה שיש בו.

הגר"ח מוסיף שהיה מקום לתרץ לפי מה שנראה בתוספתא כאילו צריך מחשבה חיובית כדי לעשות את הדם הקרוש לאוכל, שהרי בעינן "חישב עליו לאוכלו", ואם כן בדם קדשים העומד לזריקה לעולם לא תהיה מחשבה לעשותו אוכל ואם כן לעולם לא יוכל דם הקדש לקבל טומאה. אלא שדוחה זאת הגר"ח שמכך שאם יחשב עליו למשקה לא יועיל כלום ו"בטלה דעתו אצל כל אדם" מוכח שאכן בעיקרו דם זה מוגדר כאוכל, ומה שצריך מחשבה לאכילה הטעם הוא כדי להגדיר כ"מאכל" דהיינו כדבר העומד לאכילה ולא כ"מאכל" לאפוקי מ"שתייה". דבר זה נצרך דווקא בחולין שכל שאינם ראויים לאכילה אינם מקבלים טומאה, אך בקדשים הרי יש דין "חיבת הקודש" הגורם גם לחפצים דוממים כעצים ולבונה לקבל טומאה וממילא גם הדם הקרוש יקבל טומאה כיון שהוא אוכל, ומאידך יצטרך ריצוי ציץ כדי שניתן יהיה לקיים בו דין זריקה כמבואר במסכת מנחות שזריקתו חשובה זריקה.

דם חטאת חיצונה פסול לזריקה מבחינה טכנית אך לא בחפצא

מכח קושיות אלו מייסד הגר"ח שאכן דם קרוש פסול לנתינה על גבי המזבח הן בחטאות הפנימיות והן בחטאות החיצונות, והטעם הוא לפי שגם בחטאות החיצונות צריכה נתינת הדם להעשות באמצעות טבילת האצבע כפי שכתב הרמב"ם (מעה"ק פ"ה הל"ז), ואם כן דם קרוש שלא ניתן לתתו באצבע פסול לנתינה על גבי המזבח. והוא הדין לענין זריקה כיון שבפועל לא ניתן לקיים בו את מעשה הזריקה ממילא הוא פסול לזריקה.

אלא שחילוק יש בין פסול דם החטאות הפנימיות שנכתב בהם "וטבל והזה" ובין דם החיצונות שנאמר בהם "ולקח ונתן". החיצונות אמנם לא ניתן לעשות בהם את דינם בפועל בדם קרוש אך הפסול הוא רק פסול טכני, דבר חיצוני המונע מהכהן לקיים את דין הנתינה של הדם. משא"כ דם הפנימיות שבו נכתב במפורש בתורה "וטבל והזה" לשון המנוגדת למציאות דם קרוש - בכך פסלה התורה דם קרוש בעצם החפצא של הדם ולא רק מאחר שטכנית לא ניתן לקיים בו את דין ההזאה.

ממילא כשבאה הגמרא במנחות להוציא את דין איסור אכילת הדם מדין זריקתו, היא לומדת שדווקא דם חטאת פנימית שפסולו הוא פסול בעצם החפצא של הדם שאינו ראוי לקיום דין הנתינה שלו - אף האוכלו לא יהיה חייב כרת. ואילו דם חטאת חיצונה, הן אמת שטכנית לא ניתן לקיים בו את דינו והוא פסול לנתינה על גבי המזבח, אך אין זה פסול בעצם וממילא גם האוכלו יהיה חייב כרת כדין אוכל דם.

דעת הקרן אורה שדם חטאת חיצונה קרוש כשר

למרות דעת הגר"ח ראוי לציין שדעת הקרן אורה אינה כן, והוא אכן מפרש כפשטות הגמרא ש"לענין הזאה, בדמים החיצונים כשר אפילו אם קרש, בדמים הפנימים אם קרש אינו ראוי להזאה עוד".

בדבר השאלה ממסכת פסחים שם מבואר שהיו המזרקים ללא שוליים כדי למנוע את קרישת הדם, עומד על כך הקרן אורה על אתר ומבאר שאכן מכך משמע שגם בפסח נפסל הדם אם נקרש. ובטעם הדבר כתב שהרי לגבי פסח דורשת הגמרא בפסחים את הפסוק "ודם זבחיך ישפך" ושפיכה אינה שייכת בדם קרוש.

לכתחילה יש להקפיד שלא יקרוש

באופן אחר ביאר הקרן אורה, שאכן למרות שבדיעבד הוכשר בחטאות חיצונות גם דם קרוש, מכל מקום לכתחילה הקפידו שלא להניח לדם לקרוש. והוא מוכיח זאת מהמבואר בגמרא במנחות (ה.) לגבי מצורע ששחט את חטאתו קודם לאשמו, ואומרת על כך הגמרא: "לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם האשם". וטעם הדבר כיון שכבר בעת מעשה השחיטה של החטאת לפני האשם, נפסלה החטאת. ומכל מקום מבואר שאילו לא היתה נפסלת החטאת והיה ניתן להקריבה אחרי האשם, היה דין "למרס בדמו עד שיזרק דם האשם" - והרי הגמרא שם עוסקת בחטאת חיצונה ולמרות זאת מצריכה מירוס בדם. מוכח אם כן שלמרות שבדיעבד זריקת דם קרוש מועילה, מכל מקום לכתחילה יש לתנו לממרס כדי למנוע את קרישתו.

בכך התיישבה הקושיא ממזרקי הפסח, שהרי בודאי בעשיית המזרקים עשאום באופן שיהיה היותר טוב לצאת גם ידי ה'לכתחילה'. וגם לא קשה כלל מפרו של הכהן הגדול גם אם ננקוט שבדיעבד ניתן לקיים את דינו גם בדם קרוש, כיון שסוף סוף לכתחילה יש לתנו "למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי".