אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/לט

יום חמישי ט סיון - מסכת יומא דף לט

שיעור כזית במצות אכילת לחם הפנים

משמת שמעון הצדיק נשתלחה מאירה בלחם הפנים

בברייתא המובאת בגמרא (פסחים לט.) מונה הגמרא מספר נסים שארעו בבית שני כל זמן ששמש שמעון הצדיק בכהונה גדולה, ושפסקו לאחר פטרתו: הגורל לה' היה עולה בימין, לשון של זהורית היה מלבין, נר מערבי דולק, אש של מערכה מתגבר וברכה נשתלחה בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים. בנוגע לנס האחרון מפרטת הברייתא ואומרת: "ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית, יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכל כהן מגיע כפול. הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו 'בן חמצן (גזלן)'".

בגמרא בפסחים (ג:) אנו מוצאים תיאור דומה על חלוקת לחם הפנים. וכך מספרת הגמרא: הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה, ופירש"י: מלחם הפנים לחלקי.

שיעור כזית באכילת קדשים

הבית הלוי (ח"א סימן ב אות ז) לומד מגמרא זו דין כללי הנוגע למצות אכילת קדשים בכלל ומצות אכילת לחם הפנים בפרט. והוא שבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיאכל כזית. שהרי אם לא כן כיצד זה חלקו את לחם הפנים באופן שחלק מהכהנים או כולם קיבלו כפול, היה להם לחלק את לחם הפנים לכהנים מועטים ושכל אחד יעלה בידו כזית כדי לקיים מצוות אכילה. אלא על כרחך שבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית.

ר' יושע בער מביא מה שמצא שבספר דורש לציון (דרוש א) חקר בענין זה במצות אכילת קדשים אם בעי כזית ואף הביא גמרא זו ודן בה ודחק אותה כדי לדחות הראיה. אך הבית הלוי מסיק שאין צורך בדחיקתו ואכן ניתן לומר שאין דין כזית באכילת קדשים.

החילוק בין קרבן פסח לשאר קרבנות

ואף שלגבי קרבן פסח בעינן אכילת כזית דוקא כדי לקיים המצוה, מבאר הבית הלוי שחלוקה מצות אכילת פסח ממצות אכילת קדשים, דבפסח החיוב הוא על האדם שהוא מחוייב לאכול פסח ומשום הכי אם אכל פחות מכזית לא שמיה אכילה והרי הוא כלא אכל פסח. משא"כ מצות אכילת קדשים הרי אין המצוה כלל על אדם ספציפי שאין זה חיוב "אקרקפתא דגברא" [- על ראש האדם] אלא המצוה היא שיהיה בשר הקדש נאכל, וכפי שנראה להדיא ממה שאדם שיש לו בשר קדש, כשלמים, מותר לו להאכילו לאחר ואינו מבטל בכך את המצווה. הרי שעיקר המצוה שיהיה הבשר נאכל, וממילא גם אם כל אחד ואחד אכל פחות מכזית, סוף סוף נאכלו הקדשים ונתקיימה המצווה.

סתירה בדעת ריש לקיש אם מצוות צריכות כוונה

עפ"ז מיישב הבית הלוי (ח"ג סימן נא אות ג) סתירה עליה עמדו המפרשים בדעת ריש לקיש. בגמרא בנזיר (כג.) נאמר אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (הושע יד י) "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בו. על דברים אלו של רבי יוחנן השיבו ריש לקיש: רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד [- וכי רשע אתה קורא לאדם זה, אמנם לא קיים מצוה מן המובחר כיון שלא התכוון לשם מצוה, אך סוף סוף אכל וקיים מצוה], הרי מבואר שדעת ריש לקיש שמצוות אינן צריכות כוונה, ולכן אף שלא התכוון מכל מקום יצא ידי חובתו.

מאידך, בגמרא בפסחים (קיד:) אומר ריש לקיש בנוגע למצוות אכילת מרור "זאת אומרת מצות צריכות כוונה" - ואם כן, תמהו המפרשים, כיצד יתיישבו שתי המימרות של ריש לקיש, כשלגבי אכילת פסח מבוארת דעתו שמצוות אינן צריכות כוונה, ואילו לגבי אכילת מרור דעתו היא שמצוות צריכות כוונה.

לפי יסודו הנזכר מבאר הבית הלוי את הדברים באופן נפלא. כאשר החיוב הוא על האדם לעשות דבר מסויים אפשר לומר שכוונתו מעכבת בקיום המצוה, ומצוות צריכות כוונה ואם לא כיוון לא יצא ידי חובתו. אמנם כאשר החיוב אינו מוטל על האדם אלא כמו באכילת קדשים עיקר המכוון במצווה שיהיה הבשר נאכל, בזה יש לומר שלא שייך הכלל "מצוות צריכות כוונה" שהרי סוף סוף גם אם לא כיוון הרי הקדשים נאכלו והתקיימה מצוותם.

מצות אכילת קרבן פסח כוללת שני דינים

ומעתה יש ליישב את שיטתו של ריש לקיש. בגמרא בפסחים בהתייחס למצות מרור, מצוה שמוטלת אקרקפתא דגברא, נקט ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה. אבל דבר זה לא מנע ממנו לומר, בנוגע למצוות אכילת פסח, ש"פסח מיהא קא עביד", כי למרות שכבר התבאר שאף אכילת פסח יש בה מצוה המוטלת על הגברא, אבל בודאי גם פסח לא יצא מכלל כל הקדשים ויש בו גם מצוה כללית של אכילת קדשים הנלמד מהפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בם". ונמצא שיש בפסח שני מצות באכילתו, אכילת קדשים ואכילת פסח, וכשאוכלו שלא בכוונה נהי דלא יצא ידי חובת אכילת פסח למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אבל כן קיים באכילה זו מצוה של אכילת קדשים - ועל כן אמר ריש לקיש שאין לכנות אכילה זו כ"פושעים יכשלו בם" כיון שעל כל פנים קיים באכילה זו מצוה ורק חיסר את המצוה השניה.

הבית הלוי מוסיף ומחדד ש"פושעים יכשלו בם" היינו כשהבעיה היא בעצם המעשה, ואילו כאן מעשה האכילה לא היה בו פשיעה ולא נכשל באכילתו אלא אדרבה קיים בו מצוה של אכילת קדשים. וכל כשלונו הוא דווקא ביחס למה שעדיין לא אכל, שעליו לאכול קרבן פסח ובאכילה זו לא יצא ידי חובתו - זה אינו נחשב "פושעים יכשלו בם".

בנוגע לעיקר יסודו של הבית הלוי, אנו מוצאים דברים דומים אך שונים במקצת בדברי התוספות ישנים בסוגייתנו. התוספות ישנים עומד על הערה בדברי הגמרא המזכירה את משיכת ידיהם של הצנועים ונטילת הגרגרנים דווקא בנוגע לחלוקת לחם הפנים אחרי מותו של שמעון הצדיק. משמע שבזמן ששמעון הצדיק היה בחיי חיותו וביד הכהנים היתה היכולת לקבל כזית מלחם הפנים, אזי אף הצנועים היו פושטים את ידיהם.

דעת התוספות ישנים שיש עדיפות באכילת כזית

התוספות ישנים מבאר זאת כך: אמר רבי דדוקא מגיעו כפול [- אז משכו ידיהם], אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם, כי דימו לקיים מצות אכילה. אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין. התוספות ישנים מוסיף להעיר מדברי הגמרא בפסחים שם משמע שהיו אוכלים כפול וכיצד קיימו שם מצות אכילה. ומבאר: יש לומר דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה.

הנצי"ב (מרומי שדה פסחים ג:) מבאר את דברי התוספות ישנים, שהגמרא בפסחים מתייחסת לחלוקת לחם הפנים בזמן שהיה שמעון הצדיק קיים, שהרי מבואר שם שהיה כהן שקיבל כזית, ואף בזמן הזה לא כל הכהנים קיבלו כזית אלא היו שקיבלו כפול, אלא שגם אותם שקיבלו כפול לא משכו ידיהם אף שהיו צנועים. ועל כך ביאר התוס' ישנים טעם הדבר שכיון שהיה משביע כמבואר בסוגייתנו ממילא היה נחשב להם למצוות אכילה.

הרי לנו שהתוספות ישנים מודה לדעתו של הבית הלוי שמצות אכילת קדשים מתקיימת גם באכילה פחותה מכזית, ולכאורה הסבר הדבר כפי שכתב הבית הלוי משום שעיקר המצווה באכילת קדשים שיהיה בשר הקדש נאכל ודבר זה מתקיים גם כשכל אחד אוכל פחות מכזית. אלא שהתוספות ישנים מוסיף שלמרות זאת יש ענין ועדיפות באכילת כזית, ובכך "דימו לקיים מצות אכילה".

ובעין יעקב הביא דברים דומים בשם הריטב"א והוסיף בהם יתר על גירסת הריטב"א שלפנינו: אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכים ידיהם דמצוה לאכול בקדשים.

נמצא אם כן שדעת התוספות ישנים והריטב"א שלמרות שבכל הקדשים יש מצוה שיהיה הקדש נאכל ובכך מתקיימת המצוה, עם זאת יש מצוה גם אגברא שיאכל בשר הקדש ומצוה זו מתקיימת רק כאשר הוא אוכל כזית כשיעור אכילה. ולכן הצנועים משכו ידיהם כשהגיע לכל אחד כפול, והושיטו ידיהם כשהגיע כזית.

אמנם בתוספות הרא"ש ביומא נקט הלשון: אבל אם היה מגיע להם כזית לא היו מושכין את ידיהם כי היו רוצים לקיים מצות אכילת קדשים כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, אבל בכפול לא הויא מצות אכילתה כלל כיון שאין בו כזית. משמע שכלל אינו מקיים מצות האכילה בפחות מכזית, וזה דלא כדברי הבית הלוי. אלא אם כן נפרש שהתוספות רא"ש מתייחס בדבריו רק לחלק ש"אקרקפתא דגברא" שפחות מכזית באמת אינו מקיים כלל המצווה, אלא שמכל מקום המצוה מתקיימת מאליה במה שסוף סוף הקרבן נאכל.

הערת האבי עזרי מלשון הרמב"ם בספר המצוות

ובעיקר דברי הבית הלוי העיר האבי עזרי ממשמעות דברי הרמב"ם בספר המצות שמנה (מצוה פט) "שציוונו הכהנים לאכול בשר קדשים כלומר החטאת והאשם שהם ק"ק והוא אמרו 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'". הרי משמע שגם לדעת הרמב"ם יש מצות עשה על הכהנים לאכול בשר הקדשים ולא רק שיהיה בשר הקודש נאכל.