אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/לח

יום רביעי ח סיון - מסכת יומא דף לח

כתיבת שם הוי"ה שלא כסדרו

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב

המשנה (יומא לח.) מונה מספר בעלי אומניות שהיו במקדש שהזכירו אותם חכמים לגנאי וקראו עליהם את הפסוק "ושם רשעים ירקב" על שלא רצו ללמד את רזי אומנותם. של בית גרמו - לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים [שהיו יודעים לרדות את הפת גם כשהוסקה בפנים], של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת [שהיו בקיאים להעלות עשן, שיהיה עשנו מתמר ועולה כמקל], הוגרס בן לוי לא רצה ללמד על אומנותו בשיר [שהיה מכניס גודלו לתוך פיו בשעה ששר, עד שהיו נרתעים שאר הכהנים מהכרעת קולו] ובן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב [שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו ואם היתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת].

עוד מבואר בגמרא (לח:) שמלבד בן קמצר, מצאו כל האחרים תשובה וטעם להנהגתם, שהרי יש לחשוש שמא יחרב הבית כפי שאכן ארע ואם היתה אומנותם גלויה היו עובדי אלילים עושים כן לפני עבודה זרה שלהם, משא"כ הוגרס בן לוי טעם זה אינו מספיק כדי להסביר את הנהגתו, שהרי בשלמא לגבי גבוה יש מעלה בכתיבת תיבה של ד' אותיות בבת אחת והיא שם הוי"ה, אך לגבי עבודה זרה אין זה שייך.

ובטעם הדבר שאין שייך אופן כתיבה זה גם לגבי עבודה זרה, פירשו התוספות ישנים שגבי עבודה זרה לא שייך כבוד של כתיבה, אלא שהם היו כותבין כך לפי שסבירא להו שאסור לספר בכתיבתו כמו שמצינו במסכת סופרים, עכ"ל. ולכאורה כוונתו שהתועלת בכתיבת שם הוי"ה כאחד היתה כדי למנוע הפסק בין אותיות השם והפסק זה הוא דין השייך לגבי שמו יתברך בדינינו, אך אין כאן מציאות של כבוד, ואם נחסר דבר זה אין כאן בזיון, וממילא העכו"ם שאין אצלם דין "הפסק" ו"קדושת השם" לא שייך אצלם דין זה, משא"כ שאר הדברים שהם מחמת כבוד בעצם, שהם פעולות שיש בהם משום כבוד, בזה יש לחשוש שמא העכו"ם יעשו כן גם לפני עבודה זרה שלהם.

הרי שביארו התו"י שהמעלה במעשהו של בן קמצר היה שכתיבת השם נעשתה ללא שום הפסק, וכ"כ בתפארת ישראל (פ"ג אות סט) שעל ידי כך היה כותב שם הוי"ה רצוף וכך מצוה לכתבו כמבואר ביו"ד (סימן רעו). והתוספות יום טוב פירש קצת באופן אחר בשם יפה מראה, שניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר, ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסילוק השנוי משמו יתברך.

כתיבת שם הוי"ה כסדרו ושלא כסדרו

המנחת חינוך (מצוה תלז אות ו) דן בפרטי האיסור "שלא למחות ספרי הקודש והשמות של הקב"ה". תחילה הוא כותב שלכאורה אדם שרצה לכתוב שם י"ה וכתבו, נראה שיהיה אסור לו להוסיף אות וי"ו אחרי השם כיון שעל ידי זה הוא מקלקל את השם, שתחילה היה שם קדוש 'י"ה' ועתה אינו אלא 'יה"ו' שאינו שם. אלא שלפי זה קשה בכל כותב שם הוי"ה הרי תחילה כתב שם 'י"ה' ואחר כך מוסיף אות וי"ו קודם שמסיים את השם וכותב גם אות ה"א, ובשלב אמצעי זה בין כתיבת הוי"ו לה"א הרי הוא מקלקל את השם.

המנ"ח מוסיף שאף שהוי מקלקל על מנת לתקן הרי ודאי שאם יש פתרון אחר עדיף לתקן את השם בלי לקלקלו כלל, והפתרון שלכאורה אפשר היה לעשות הוא לכתוב את אותיות 'הו"ה' תחילה בלא היו"ד ורק אח"כ להוסיף את היו"ד בתחילה ובכך לקדש את השם. כך, באופן זה, לא יהיה רגע אחד שבו היה שם קודש שהתבטל על ידי הוספת אות שביטלה את משמעות המילה.

מכח הערה זו ומכח מנהג העולם שאין נוהגים כעצה זו, מסיק המנחת חינוך שיש להוכיח מכך שישנו דין בשם השם שיהיה נכתב כסדרו, ולכן אינו יכול לכתוב תחילה אותיות 'הו"ה' ורק אחר כך להוסיף את היו"ד כיון שהיו"ד היא הראשונה בשם ועל השם להיכתב כסדרו דווקא. והמנ"ח מביא מתשובת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן עד) שאכן נקט בפשיטות ששם השם צריך להיות נכתב כסדר, אך לא הביא מקור לדבריו. והמנחת חינוך מוסיף: "ובאמת לא מצאתי זה בשום מקום - ולפי מה שכתבתי יש מכאן ראיה ברורה, מדלא התקינו חז"ל כן על כרחך מבואר דהיו"ד אסור לכתוב בסוף מחמת שלא כסדרן".

ובספר יהושע לרבי יהושע העשיל באב"ד רבה של טרנופול וסבו של רבי יוסף באב"ד בעל המנחת חינוך (סימן נו), מציין המחבר לדברי הנודע ביהודה הנ"ל שאם כתב שם הוי"ה ואות ה"א הראשונה היה בה פסול ונראית ככ"ף אינו יכול לגרור את האות ולכתוב ה"א תחתיה כיון שבכך הוי שלא כסדרן. והוא כותב על דבריו: ואנכי לא ידעתי מאיזה מקום הוציא דין זה לומר דבכתיבת השם פוסל שלא כסדרן, ולא מצינו זה בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתוב דין זה. אדרבה, בהרמב"ם מבואר דלא כדבריו, דהא בפרק י' מהלכות ס"ת מנה שם דברים הפוסלים בספר תורה, ולא מנה זה שבספר תורה יש פסול בשם בשלא כסדרן".

ראיית הספר יהושע מסוגייתנו וראיית המנחת חינוך להפך

והוא מוסיף ומביא ראיה לנדון זה מסוגייתנו, שהרי בגמרא בבכורות (יח.) מסיקה הגמרא בדעת חכמים שאי אפשר לצמצם אפילו בדבר שהוא בידי אדם, ואם כן יש להקשות מדוע כעסו עליו חכמי דורו על שלא רצה ללמד אומנתו שעיקר שבחו שיכול היה לכתוב את שם הוי"ה בבת אחת ועל ידי זה לא יהיה השם חסר אפילו רגע אחד. והרי אם כדברי הנודע ביהודה שכתיבת שם הוי"ה שלא כסדרו פסול, והרי אי אפשר לצמצם, אם כן אין כל מעלה בכתיבה זו שמכניסתנו לספק גדול שמא הקדים כתיבת האותיות האחרונות לכתיבת האותיות הראשונות, והרי אנו בספק כשרות השם. אלא על כרחך מוכח מכאן שהשם הקדוש כשר אף כשנכתב שלא כסדרן.

אמנם המנחת חינוך מוכיח מסוגייתנו להפך ממש, כראיה ברורה לדברי הנודע ביהודה. שהרי אם אכן אין חסרון בכתיבת שם הוי"ה שלא כסדרו, אם כן מה המעלה הגדולה במעשהו של בן קמצר, הרי גם אנו יכולים לגרום שלא יהיה הפסק בכתיבת שם הוי"ה אף לא רגע אחד, וזאת על ידי שנכתוב תחילה אותיות 'הו"ה' ורק אחר כך נוסיף את האות יו"ד בתחילת השם והנה נכתב לפנינו השם בבת אחת ולא היה אף לא רגע אחד חסר. אלא על כרחך שפתרון זה אינו מועיל כיון שצריך לכתוב שם הוי"ה כסדרו, וזו היתה אומנותו של בן קמצר שהצליח לכתוב השם כולו כאחד באופן שיהיה כסדרו ועם זאת לא יהיה רגע אחד חסר.

חשש אי אפשר לצמצם כשכל החשש שמא יקדים את המאוחר

וביישוב קושיית הספר יהושע שהרי אי אפשר לצמצם, יישב המנחת חינוך על פי המבואר בתוספות שם (בכורות יז: ד"ה אפשר) שיש להכשיר באופן שיש שני צדדים להתיר, שהרי בכל ספק אם צמצם יש שלשה צדדים, א' שמא הקדים את הראשון ב' שמא הקדים את השני ג' שמא צמצם ועשה שניהם כאחד. ולכן, כשיש דין להקדים דווקא את הראשון אזי אנו חוששים כיון שאי אפשר לצמצם שמא יעשה כאחד או אף יקדים את השני. אמנם כשאין דין להקדים את הראשון וכל החשש הוא רק שלא יקדים את השני, בכה"ג יש להכשיר כיון שיש שני צדדים להקל: א' שמא הקדים את הראשון, ב' אף אם לא הקדים את הראשון שמא צמצם ועשאם כאחד ולא הקדים את השני. והוא הדין במעשהו של בן קמצר, שמותר לכתוב את שם הוי"ה כסדרו או לצמצם וכל החסרון הוא אם יקדים את האותיות המאוחרות לפני הראשונות.

בן קמצר המציא את הדפוס

בספר משאת בנימין (סימן צט) הוכיח מכח מעשה זה של בן קמצר והמעלה שיש במעשהו בכך שהשם נתקדש כאחד ולא היה חסר, שיש מעלה במעשה הדפוס יותר מכתיבה ביד, שהרי בכתיבת השם ביד על כרחך יעמוד השם כשהוא חסר רגע אחד ואילו בדפוס נכתבות כל האותיות כאחד ואין רגע שבו השם חסר.

המהר"צ חיות (לח.) מביא את דבריו ומחדש על פי זה ביאור מחודש במעשהו של בן קמצר. לדבריו, צריכים אנו לומר דמעשה בן קמצר ענין המצאת הדפוס היה, דלא יתכן בשום פנים לקחת ד' קולמוסין ולכתוב בפעם אחת אותיות נפרדות. ובפרט שהשם נפסל אם אות מרוחקת מחברתה כשיעור אצבע. אלא על כרחך שהיו אלו אותיות חרותות על גבי מתכת, ואכן באומנות זו יכול היה לכתוב הרבה יותר מד' אותיות ולא הזכירה הגמרא אלא ד' קולמוסין מאחר שעיקר המעלה היא בשם הוי"ה שמתקדש בבת אחת ובו יש ד' אותיות.

על פי זה מבאר המהרצ"ח את התועלת הגדולה שבשלה גינו חז"ל את מעשיו על שלא פרסם את אומנתו, תועלת גדולה כל כך עד שטענת החשש שמא יעשו כן לפני עבודה זרה לא היה בה די. והיא, שעל ידי פרסום מעשיו היתה הטבה גדולה והתפארות לכללות העם וכמו שאמרו "גדולים מעשי חייא" על שהיה כותב חמשה חומשי תורה, וכל שכן אם היו מגלים אז את מעשה הדפוס שבודאי היה מביא לריבוי תורה. ואפילו אם היו לומדים העמים ממעשיו לעשות כן אין זו סכנה גדולה כל כך לעומת ההטבה הגדולה [לכאורה זו כוונתו במש"כ "והסכנה לא היתה מפחדת כל כך אם גם העמים היו לומדים מעשיו"].