אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/לז

יום שלישי ז סיון - מסכת יומא דף לז

רקמת פסוק על טלית וכתיבת שם הוי"ה בדם המילה

הטבלה של זהב שעשתה הילני למקדש

במשנה (יומא לז.) אנו למדים על מעשיה של הילני המלכה שעשתה נברשת של זהב על פתח ההיכל ואף עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה, זאת במטרה שהכהן המשקה את הסוטה לא יצטרך להביא ספר תורה כדי לכתוב ממנו מגילת סוטה אלא יוכל להעתיק את הפרשה מטבלה זו.

והגמרא (לז:) מוכיחה ממעשה זה שאכן מותר לכתוב חלק מן התורה במגילה כדי שיוכל התינוק ללמוד ממנה, שהרי אף כאן נכתבה פרשה אחת מהתורה כדי לאפשר לכהן להעתיקה בלי לפתוח ספר תורה. דין זה עומד במחלוקת בגמרא בסמכת גיטין (ס.) והגמרא מוכיחה מדין המשנה כדעת הסוברים שאכן "כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה". למעשה, הגמרא דוחה את הראיה ומיישבת שבטבלה זו היתה כתובה הפרשה לסירוגין, ג' תיבות כתובות במלואם ושאר הפסוק בראשי תיבות, דבר שסייע לכהן בכתיבת הפרשה ומאידך לא היה בכך משום כתיבת פרשה מן התורה לחוד, כיון שאף פרשה זו לא נכתבה אלא ראשי תיבותיה בלבד.

טלית שרקמו עליה פסוק מפרשת "ויאמר"

בנושא זה נשאל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם סימן רס"ח, וכעי"ז בפאר הדור סימן ז): מה יאמר הדרת צפי' מ"ו משה הרב הגדול בישראל, המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי, דגל הרבנים, אור העולם ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו, כירח יכון עולם במאמר אלהי עולם. ויעטר כלל קהילות הקודש בחייו ובאריכות ימיו. בדבר טלית אשר בחר אותה בן אדם לציצית ורצה להתנאות במצוות ורקם שוליה במשי באומנות משובחות וכתב בשוליה פסוק מן פרשת ויאמר... ומחה בידו ממונה העיר על מה שעשה ואמר לו: אסור ללבוש זאת הטלית. ולא קיבל ממנו והתמיד בלבישת אותה הטלית. יורנו רבינו האם מה שעשה זה, נכון ומותר להימשך אחריו בזה, או שהוא חטא....

הרמב"ם בתשובתו מכריע לאיסור, והוא מקדים שמעשה זה הוא חטא ואינו מותר בשום פנים. בהמשך מפרט הרמב"ם שני טעמים לאיסור. האחד - שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים אלא יכתוב שלש תיבות בלבד ולא יותר. ואם אנו צריכים להביא ראיה מפסוק משנים את הכתב ונותנים לו צורה אחרת [- כותבים את הפסוק בסדר אחר] או כותבים מכל תיבה רק אות אחת או שתיים.

הרמב"ם מוסיף שאפילו מי שהתיר לכתוב פרשה לתינוק להתלמד בה, לא התיר זאת אלא בגלל הכרח הלימוד, אבל בלי טעם זה אין היתר לכתוב פסוק מהתורה.

אלא שמעיר הרמב"ם שיתכן ויבוא מאן דהוא ויחשוב שכל האיסור הוא רק כשכותב את הפרשה הבודדת על קלף בדיו, שאז הרי הוא כותב את הפרשה בצורתו של ספר תורה ומחסיר מספר התורה וכותב רק פרשה אחת, אבל אם הוא חורט פסוק בעץ או בזהב וכן רוקם בבגד - מותר.

ראיית הרמב"ם שאסור לכתוב פסוק גם בחריטה ואריגה

על כך מביא הרמב"ם ראיה ברורה מסוגייתנו, שהרי הילני המלכה עשתה טבלה של זהב שעליה היתה כתובה פרשת סוטה, כלומר טבלת זהב שעליה היתה חרוטה הפרשה וממנה היה הכהן מעתיק וכותב על קלף. והתלמוד הוכיח ממעשה זה שכותבים פרשה לתינוק להתלמד בה, הרי שאין חילוק בין כתיבה בקלף ובדיו ובין חריטה של זהב שאם לא כן, מה מוכיחה הגמרא משם לנדון כתיבת פרשה לחוד, אולי דווקא טבלה של זהב מותרת אך לא כתיבה בקלף.

ואם חריטה בזהב אסורה הוא הדין רקמה בבגד אסורה. והרמב"ם מציין שגם במצרים היו שלקחו לוחות זהב או כסף וחרטו עליהם שיר של פגעים [- מזמור "יושב בסתר" (תהילים צא)] ותלו אותם בצווארי הנערים. והרמב"ם כותב שאכן הוא מחה בידי אותם האנשים תכלית המחאה, כיון שעברו בכך על איסור זה של כתיבת פרשה לחודה.

הטעם הנוסף לאיסור רקמת פסוק על הטלית, עליו כותב הרמב"ם ש"הוא יותר חזק מן הראשון", שמפקיר פסוקי תורה לידי זלזול, שהרי הציצית אינה אלא תשמישי מצוה ואין בה קדושת הגוף ולפיכך מותר להיכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדורסה ברגל ולהשתמש בה, כגון לפרוש אותה ולהתכסות בה, גם בעת גילוי הערווה. ואם כן "איך נפקיר פסוקי התורה שנכתבו בקדושה שנכתבו מפי הגבורה לאלו הטינופות והזלזולים, וזה ביזוי תורה בלי ספק" זאת בנוסף "להיותו גם כן חידוש וסטיה שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו".

פסקי הפוסקים בנדון זה

ואכן כך פוסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רפג ס"ד) - אסור לרקום פסוקים בטלית.

אמנם הש"ך (סק"ו) הביא דברי הט"ז שבמקום שאין זלזול מותר, וכתב שמטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה [- מעיל וכדומה] כיון שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם בזיון. והעיר הש"ך שהרי רבינו ירוחם כתב עוד טעם לאסור והיינו משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים, וביאר הש"ך שלגבי חשש זה כבר נתבאר שהתפשט המנהג להקל בזה.

ובגנת ורדים (כלל ב סימן כה) הביא דברי הט"ז והערת הש"ך עליו ויישוב הש"ך, והקשה מה ענין זה לזה הרי כל מה שנהגו להקל הוא רק משום הכרח וצורך שעה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אבל לרקום פסוקים על מפות איזה הכרח וצורך יש בזה. והוא מסיק: ויגדל התימה על אותם שכותבים פסוקים ד"ברוך אתה בבואך" ופסוקים ד"בסוכות תשבו", מנהגים הללו אין להם על מה שיסמכו.

מנהג לכתוב בדם המילה שם הוי"ה

בתשובה זו של הרמב"ם נושא ונותן רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן פא) שם הוא מביא מנהג אנשים שנהגו לכתוב בדם המילה את שם הוי"ה ברוך הוא, והוא דן אם מותר לעשות זאת כיון שיש אומרים שזו סגולה לשמירה בזמן מגיפה. הוא מוסיף לדון עוד מטעם אחר האם מותר לכתוב שם הוי"ה צבע אדום או שאר צבעים או שאסור מלבד בדיו שחור.

תחילה נוקט ר"ח פלאג'י שמאחר שלגבי ספר תורה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן לב ס"ג) שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולים. ואם כן שכתב זה פסול "מי זה ואיזהו דרשאי לכתוב שם הוי"ה ב"ה אפילו שאל במקום חיוב מצות כתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזות".

על כך מעיר ר"ח פלאג'י מדברי הרמב"ם הנזכרים, שהרי הרמב"ם דקדק מדברי הגמרא העוסקת בטבלתה של הילני המלכה לדיני כתיבת פסוקים של תורה, וביאר שטבלתה של הילני היתה בה חריטה של פסוקים בזהב ועל כך דנה הגמרא באיזה אופן הותר לעשות זאת מצד האיסור לכתוב פסוקים של תורה שלא כחלק מפרשה שלמה. אך מכל מקום מבואר לכאורה שלמרות שכתב כזה בזהב פסול לכתיבת ספר תורה מכל מקום בכדי להעתיק מפרשה זו מותר לכתוב כן.

אלא שמחלק החיים ביד בין המקרים. הטבלה של הילני היה צורך בעצם כתיבתה כדי לאפשר העתקה מאוחרת של הפרשה על ידי הכהן, במקרה כזה אכן מותר להעתיק גם בדבר שאינו דיו והעיקר שיהיה זה כתב המתקיים לאורך זמן. משא"כ כשאין הכרח מצד עצם הכתיבה שתעמוד לעולם ואין אנו כותבים את שם ה' אלא כדי לירא ממנו, במקרה כזה אין מקום לכותבו בדבר שהוא פסול לכתיבת ספר תורה, כי אדרבא כדי להכניס מורא בלבו צריך לכתוב בדיו ובקדושה ובטהרה, ולא לכתוב במיני צבעונים או בחריטה על כסף וזהב ומיני מתכות.

כתיבה שלא בדיו על פי קבלה מרב גדול מומחה בקבלה

עם זאת רבי חיים פלאג'י מגביל את איסורו וכותב שאם תהיה איזו קבלה מרב גדול ומקובל שחקיקת איזה שמות קדושים על טס כסף או זהב עושה רושם להנצל מפגעים רעים אזי אפשר יהיה להתיר גם כתיבה זו.

דבר זה עומד לכאורה כסתירה לדברי הרמב"ם בתשובתו הנ"ל, שם העיד על כך שהוא מחה "תכלית המחאה" באותם שכתבו שיר של פגעים על טס של כסף או זהב ותלו אותו בצווארי התינוקות [לפנינו: הנערים, אך כך ר"ח פלאג'י מעתיק.], אלא שר"ח פלאג'י נזקק לזה וכותב שלמרות דברי הרמב"ם כבר נהגו העולם לעשות כן, ואם הוא על ידי אדם גדול מומחה בקבלה הרי זה דבר מוכרח כטבלתה של הילני המלכה.

כתיבת שם הוי"ה מדם המילה על ידי "חכם הגשמים"

בעניין זה מסופר בספר תולדות הרב אליהו חמויי (שהיה מחכמי ארם צובא) שבעיר מרקש במרוקו היתה עצירת גשמים עד סוף חודש אדר א' והקהל כבר התענה והתפלל דיו, וכל העולם בוכה ומבכה, וגשמים אין. ובאחד הלילות חלמו שני תלמידי חכמים גדולים בעיר, שלמחרת יבוא אליהם חכם גדול אחד "ואם תכריחוהו להתפלל עליכם ועל גשמיכם יענהו האלוקים בגשמי רצון ותהיה שנה מבורכת". השמועה על דבר החלום התפשטה בכל רחבי העיר ועתה המתינו התושבים בדריכות מרובה לדעת מי הוא החכם שיכנס בשערי העיר בבוקר.

וכך מספר הרב חמויי: ואני בתומי אלך, ובבואי לעיר מיד יצאו לקראתי שני החכמים הללו, ובתוך זמן קצר באו כל ישרי לב, וניצבו עלי כמו נד כל העם מקצה ואמרו "אבא, הב לן מטרא, למה נמות לפניך, כי בחלום אמרו לנו שתתפלל אתה ויעננו האלוקים".

הרב חמויי לא יכול היה לסרב לבקשתם וגזר עליהם ביטול מלאכה, והלך עמהם להתפלל בבית העלמין והרבה עליהם וידויים וסליחות ותקיעות שופר ונתינת צדקה, עד שנמס לב העם כמים וגעו כולם בבכייה.

כחלק מהפעולות שעשה הרב חמויי לביטול הגזירה הוא מזכיר גם את המנהג אליו מתייחס ר"ח פלאג'י בתשובתו: ומאת ה' היתה זאת שבאותו היום עצמו היתה ברית מילה בעיר, והלכתי ודרשתי גם בברית ועשיתי תפילה גדולה. ואחר כך לקחתי את דם הברית שיצא מהתינוק, וכתבתי עם הדם שם הוי"ה.

תוצאות התפילה והסגולות הנוספות לא אחרו לבוא: והיה זה לפלא שזמן קצר אחר כך נפתחו ארובות השמים, וירדו גשמי רצון בברכה ונדבה והעיר מרקש צהלה ושמחה. הרב חמויי מוסיף שהיה בכך קידוש גדול בעיני כל הגויים עד שאמרו עליו שהוא "חכם הגשמים".

ביאור הגר"ח קניבסקי על התר כתיבת שם הוי"ה בפני עצמו

בספר חשוקי חמד (שבת קד.) הקשה כיצד היה מותר לר"א חמויי לכתוב את שם הוי"ה בפני עצמו מדם המילה, הרי לכאורה יש בכך גנאי לשם הקדוש, וכמו שכתב החתם סופר בתשובה (ח"ו ליקוטים סימן ה) שיש לדקדק לקדר עם שם השם כאשר מקדרים אותו גם כמה תיבות לפני ואחרי כדי שתהיה משמעות לשם השם הכתוב אע"פ שגונזים אותו, ואם כן כיצד כאן כתב רק שם ה' לבדו בלי שום חיבור דברים.

רבי יצחק זילברשטיין מביא שהוא הציע את הדברים לפני גיסו מרן הגר"ח קניבסקי והוא השיב לו שמן הסתם ידע הגאון הזה שאחרי מעשה זה בודאי יבואו הגשמים ובכה"ג בודאי פשוט וברור שמותר לעשות כן מפני פיקוח נפש. כפי שכתבו התוספות בבבא מציעא (קיד: ד"ה אמר) שהותר לאליהו לטמא את עצמו לבן האלמנה למרות שהיה כהן כיון שהיה פשוט לו שיחיה ואם כן הרי זה פיקוח נפש.