אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/לב

יום חמישי ב סיון – מסכת יומא דף לב

חמש טבילות הכהן הגדול ומהי אסמכתא

גמירי חמש טבילות ותניא אמר רבי יהודה מנין לחמש טבילות

פליאה גדולה אנו רואים בריהטת לשון הגמרא במסכת יומא (לב.): אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום כו' תניא אמר רבי יהודה מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום ת"ל "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה", הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה כו'. וסוגיית הגמרא תמוהה כיצד רב חסדא חולק על דעת רבי יהודה המביא מקור לדין זה של חמשה טבילות ועשרה קידושין ואילו רב חסדא אומר "גמירי" שמשמעו הלכה למשה מסיני.

על קושיה זו עומדים רבותינו הראשונים על אתר, וכך כותבים התוספות (לב. ד"ה גמירי) על דברי רב חסדא הלומד כן הלכה למשה מסיני: תימה לי, אי הילכתא קרא למה לי.

יישוב התוספות שיש צורך בהלכה ובפסוק

התוספות מיישבים שלמרות שלשון חז"ל הן בדברי רב חסדא והן בדברי רבי יהודה מתייחסת ל"חמש טבילות ועשרה קידושין", אך אליבא דאמת כל אחד מהמקורות הוא על נקודה אחרת שרק מחיבור הדברים יוצא לדינא דין זה של חמש טבילות ועשרה קידושין בשעה שהכהן מחליף בגדיו מבגדי זהב ללבן ולהפך. כי לולי הפסוק, אם היה בידנו רק ההלכה למשה מסיני הייתי סבור שניתן לטבול את כל חמשת הטבילות בבת אחת ולכך בא הפסוק ללמדנו שהטבילה נעשית בעת החלפת הבגדים, ואילו אם היה כתוב רק את הפסוק הרי שלא היינו יודעים את מנין הטבילות והיינו מצריכים את הכהן לטבול אך ורק בעת החלפת הבגדים כשמשנה מעבודה לעבודה, בין בגדי זהב ללבן, לבן לזהב וזהב ללבן. אך כיון שההלכה למשה מסיני למדתנו שישנם חמש טבילות ממילא אנו יודעים שעליו לשנות חמש פעמים את בגדיו ולטבול בכל פעם ופעם.

רבי עקיבא איגר (אותיות דרע"א ובדרוש וחדוש) מעיר שלפי דברי התוספות אין ההלכה מלמדת אלא על חמש טבילות, וממילא אנו יודעים שיש החלפת בגדים חמשה פעמים במהלך יום כיפור. ואם כן אין צורך להמשך ההלכה שהיו גם "עשרה קידושין" כיון שמהפסוק אנו יודעים שבכל החלפת בגדים היו שני קידושין, וכיון שההלכה מכריחה שהיו חמש טבילות דהיינו חמש החלפות בגדים, ממילא אנו יודעים גם דין זה של עשרה קידושין. ואכן צ"ל לפי זה שלשון הגמרא "גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין" לאו דוקא ועיקר ההלכה למשה מסיני הוא על דין חמש הטבילות בלבד.

קושיית רע"א מדוע צריך פסוק על שינוי מבגדי זהב ללבן

אלא שתמה רבי עקיבא איגר על המשך הסוגייא (סוף העמוד) שם מקשה הגמרא על הפסוק שהביא רבי יהודה ושממנו הוכיח לכלל "הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה": אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנין. והקשה רע"א הרי לדעת התוספות קיומן של חמש טבילות מוכרח מהלכה למשה מסיני, ומאידך מהפסוק אנו למדים שהטבילות נעשו בהחלפת הבגדים ואם כן ע"כ שהחלפת הבגדים המצריכה את הטבילה כוללת גם את ההחלפה מבגדי זהב לבגדי לבן כיון שאין לנו חמשה החלפות בגדים ביום כיפור מבגדי לבן לבגדי זהב בלבד. והניח בצריך עיון גדול.

יישוב הראשונים והסרת קושיית רע"א לשיטתם

ועל עיקר קושיית התוספות, הקשו כן גם שאר הראשונים, התוספות ישנים, התוספות רא"ש והריטב"א, ויישבו את הקושיא בנוסח אחר, וז"ל התוספות ישנים ותוספות הרא"ש (ובשינוי לשון גם בריטב"א): גמירי חמש טבילות כו' לאו הכי גמירי להו דחמן הן דמקרא נפקא, אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה, אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות. כלומר, בשונה מדעת התוספות שההלכה למשה מסיני הזכירה את מנין הטבילות ומהפסוק למדנו מתי הוא טובלם, הרי שלדעת התוספות ישנים מנין הטבילות אינו מוזכר לא בפסוק ולא בהלכה למשה מסיני, אלא הפסוק מלמדנו שיש צורך בטבילה בשינויי העבודות, ומהפסוק לבד היינו יכולים לפרש שיש רק שלש החלפות בגדים ולכך אנו צריכים את ההלכה למשה מסיני המלמדתנו שהיו חמש החלפות בגדים וממילא אנו יודעים מצירוף ההלכה למשה מסיני (חמש החלפות) והפסוק (טבילה בכל החלפה) שהיו ביום כיפור חמש טבילות ועשרה קידושין.

כמובן שלפי דבריהם אלו סרה קושיית רבי עקיבא איגר, כי אם בפסוק איננו למדים אלא על חיוב טבילה בהחלפה מבגדי לבן לבגדי זהב, לא תועיל לנו ההלכה למשה מסיני האומרת שהיו חמש החלפות להגיע למסקנא שהיו חמש טבילות - כי הרי חמש ההחלפות עליהן למדנו מההלכה למשה מסיני כוללות גם החלפות של בגדי זהב לבגדי לבן, החלפה שאין לנו מקור שאף היא דורשת טבילה.

את קושיית רבי עקיבא איגר על דעת התוספות מיישב בספר תורת מנחם בהקדים דקדוק לשון הגמרא, מדוע פירטה הגמרא ואמרה אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנין, מדוע לא אמרה בפשטות אשכחן לבגדי זהב לבגדי לבן מנין. אין זאת אלא שלזה גופא התכוונה הגמרא שהרי אם נקשה סתם שרק לבגדי זהב יצטרך לטבול אם כן לא נוכל לומר כן שהרי יש לנו הלכה למשה מסיני המלמדתנו שהיו חמש טבילות, לכן הקשתה הגמרא שאולי הפסוק הוא מקור שיש לטבול בהחלפה מבגדי לבן לבגדי זהב והיינו שיצטרך לטבול פעמיים בכל החלפה מבגדי לבן לבגדי זהב, אחת על פשיטת בגדי לבן והשניה על לבישת בגדי הזב, וכיון שהיו שתי החלפות כאלה ממילא יש בידינו ארבע טבילות, והטבילה החמישית תהיה בסוף היום בהחלפה לבגדי עצמו אותה למדה הגמרא לעיל בק"ו.

יסוד המהרצ"ח שדרך הגמרא לחקור אחר ראיות ממקרא להלכות מקובלות

מהלך מעניין אנו מוצאים בדברי המהר"צ חיות ליישב את עיקר קושיית הראשונים, וזה לשונו: בכאן אמר דגמירי היינו הלכה למשה מסיני כמו שפירש רש"י, ואחר כך בעי מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין. שכן דרך הגמרא לחקור אחר ראיות ממקרא אף שהם הלכות מקובלות. והוא מביא לכך מקור בדברי הירושלמי (ברכות פ"ב) כל מילא דלא מחוורא מייתי לה מדוכתי סגיאין [-כל הלכה שאינה ברורה מביא לה מקור ממקומות רבים] וביאר בזה הנמוקי יוסף (ב"ק פ"ח) שהפירוש הוא שכל דבר שברור בעינינו ויודעים שהוא אמת, הרשות בידינו לדון ולסמוך ולהביא ראיות בכל האפשר.

מחלוקת הריטב"א והרמב"ם בביאור ענין אסמכתא

בנותן טעם להביא את דברי הריטב"א (טז.) שם הוא נזקק לביאור ענין האסמכתא, שחכמים תקנו איזה דבר ואסמכוה אקרא. הוא מביא את דברי המפרשים ענין האסמכתות "שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך", והוא כותב על דבריהם: "ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות", והוא מבאר את ענין האסמכתא באופן אחר "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשון כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים... אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו... ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם.

והריטב"א מוסיף ומסיים את דבריו: וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום. לכאורה לפי דברי הריטב"א שרמיזת התורה שבעל פה בתורה שבכתב מוכרחת כדי שלא תהיה התורה חסרה, אם כן גם ההלכות למשה מסיני ראוי שיהיו רמוזות בתורה שבכתב מאותו טעם ממש. ממילא מבוארים דברי המהר"צ חיות ביתר שאת, שלמרות שהביאה הגמרא מקור לחמשת הטבילות מהלכה למשה מסיני מקשה רבי יהודה מנין לחמש טבילות ומחזר אחר מקור בפסוק לענין זה.

אמנם ראוי לדעת שדעתו של הריטב"א בביאור ענין האסמכתא אינה מוסכמת, והרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש) חלק עליו ואכן כתב שאסמכתא היא סימן שנתנו חכמים לדבריהם.

מיצוע הפרי מגדים שיש שני סוגי אמסכתות

והפרי מגדים (פתיחה כוללת חלק א סימן כ) מיצע בין הדעות וכתב שיש שני סוגי אמסכתות, אסמכתא חשובה כשהדרש משמע בלשון הפסוק שאז אמרינן שהתורה התכוונה לרמוז דבר זה, ואסמכתא שאינה חשובה כשאינה משמעות הפסוק אלא דרשה בעלמא ואין זה אלא רמז שרמזו חכמים בלשון הפסוק. הוא מביא דוגמה לדבר: "וידיו לא שוטף במים" ממנה הסמיכו חכמים לימוד לנטילת ידים לחולין זו אסמכתא חשובה, ו"והתקדשם והייתם קדושים" כלימוד למים ראשונים ואחרונים זו אסמכתא לא חשובה.

וכתב הפרי מגדים נ"מ שבאסמכתא חשובה אמרינן ספק לחומרא כספק דאורייתא, וכן גוזרים גזירה על דין זה כיון שאין זה גזירה לגזירה כיון שעיקר הדין מדאורייתא.

דעת הרמב"ם ששניות לעריות אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים

והזכרנו לעיל דעת הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, שאסמכתא אינה אלא רמז וסימן שנתנו חכמים לדבריהם. אמנם לכאורה בדברי עצמו בי"ד החזקה מצאנו סתירה לדעה זו, שכן בהלכות אישות (פ"א ה"ו) כתב הרמב"ם: ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שניה וכו'. ותמה הכסף משנה: קשיא לי, שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע"ה או נלמד מי"ג מדות, ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (כא.) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה, עכ"ל.

ורבי אליהו דיסקין שליט"א (פרשת כי תצא תשפ"ב שיעור ה' ובכ"מ) הציע לבאר דברי הרמב"ם, דהנה בגמרא שם מבואר ששלמה המלך הוא שתיקן שניות, ועל כך מוסיפה הגמרא ומביאה: רב כהנא אמר, מהכא "ושמרתם את משמרתי" - עשו משמרת למשמרתי. ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי לרב יוסף, הא דאורייתא היא. ומסיקה הגמרא: אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם היטב לפי דעת הריטב"א, שהרי ייסד לנו הריטב"א שענין אסמכתא הוא שעיקר ענין המצוה כבר מפורש בתורה, ורק לא קבעו הכתוב כחובה והניח לחכמים לקובעו כחובה. וזהו ממש תוכן דברי הרמב"ם: ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים, דהיינו שענין איסורם כבר מבואר בדרשה בקבלה, אך מכל מקום כיון שלא נתפרש איסורן הרי איסורן מדברי סופרים, שהניח הכתוב לחכמים לקובעם כחובה.

אלא שאם כן סתרו דברי הרמב"ם זה לזה, שהרי בהקדמה לפיהמ"ש כתב להדיא שאין ענין אסמכתא אלא רמז בעלמא. אמנם לפי דברי הפרי מגדים יש ליישב שהרמב"ם סובר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ושני ענייני אסמכתא יש, אסמכתא חשובה כאיסור שניות, ואסמכתא שאינה חשובה כנטילת ידים.

מחלוקת הספרי ותרגום אונקלוס בביאור הלאו ד'לא יהיה קדש'

בזה הוסיף הגר"א דיסקין לבאר דעת הרמב"ם בלאו ד'לא יהיה קדש', דהנה בביאור הפסוק (דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל, נחלקו חז"ל: אונקלוס מתרגם, "לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא", דהיינו שנתפרש בכתוב זה איסור ביאת עבד או שפחה. וכך נקטו רוב הראשונים.

אמנם הרמב"ם (ספהמ"צ לאוין שנה) כתב: הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין, והוא אמרו "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", והיינו איסור ביאת פנויה שלא לשם אישות. ומקור דבריו בדרשת הספרי.

ובהלכות איסורי ביאה (פי"ב הי"א) חזר הרמב"ם ושנה משנתו שאין איסור שפחה אלא מדרבנן: לפיכך השפחה אסורה לבן חורין... והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים... אמנם מוסיף הרמב"ם (הי"ג): אל יהיה עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' שהבן מן השפחה הוא עבד ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל ולהיותם עבדים, הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל 'לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה', עכ"ל.

ותמוה, הלא הרמב"ם סובר כדעת הספרי שלא זהו ביאור הלאו ד'לא יהיה קדש', וכיצד מסתייע הרמב"ם לחומרת איסור ביאת שפחה אף לפי שיטתו, מכח דרשת אונקלוס החולק על דעתו. ועוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם 'אונקלוס המתרגם', לשם מה הזכיר הרמב"ם עובדת היות אונקלוס 'מתרגם'.

וביאר הגר"א דיסקין שדעת הרמב"ם כדעת הפרמ"ג שענין אסמכתא כולל שני מינים, הא' אסמכתא חשובה והב' אסמכתא שאינה חשובה, ודעת הרמב"ם שאכן איסור ביאת שפחה אף שאינו פירוש הפסוק ד'לא יהיה קדש' מכל מקום אסמכוה רבנן על פסוק זה, ומביא הרמב"ם ראיה שאסמכתא זו 'אסמכתא חשובה' היא, שהרי אונקלוס 'המתרגם' פירש כן בפסוק - דהיינו שלדעת אונקלוס יש לפרש דין זה כפירוש בפשט הכתוב, וממילא אף אם נחלוק על דעת אונקלוס ונפרש שאין זה כוונת הפסוק אלא אסמכתא בעלמא, מ"מ הרי זו אסמכתא ממשמעות לשון הפסוק, שבכך כתב הפרמ"ג שנעשית האסמכתא 'אסמכתא חשובה' שחומרה רב.