אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/כד

יום רביעי כג אייר - מסכת יומא דף כד

לבישת בגדי כהונה בשעת עשיית הפיס

מחלוקת אמוראים אם לבשו בפיס בגדי כהונה או בגדי חול

בסוגייתנו (כד:) דנה הגמרא מה לבשו הכהנים בעת עשיית הפייסות - הגורלות בהם נקבע מי מבין הכהנים יזכה בעבודות השונות: תרומת הדשן, דישון המזבח הפנימי והמנורה, הקטרת הקטורת ועבודות קרבן התמיד. ונחלקו בכך אמוראים, דעת רב נחמן שהכהנים היו לבושים בגדי חול - שאם היו לבושים בגדי קודש היה מקום לחשוש מבעלי זרועות שאף אם לא יזכו בגורל יקפצו ויעשו את העבודות בהיותם לבושים כבר בבגדים. ואילו דעת רב ששת שהכהנים היו לבושים בבגדי קודש וזאת מחשש הפוך בתכלית - אם ילבשו הכהנים בגדי חול יש לחשוש שהכהנים שזכו בפיס מרוב תשוקתם לעבוד עבודה ירוצו לעבודתם ולא ישימו אל לבם שהם לבושים בגדי חול.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין לבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה

השאגת אריה (סימן כט) רוצה להוכיח מסוגייתנו לנדון בו נחלקו הרמב"ם והראב"ד, והוא התר לבישת בגדי הכהונה אף שיש באבנט כלאים [לדעת הסוברים שאבנטו של כהן הדיוט היה עשוי אף הוא שש משזר ולא מפשתן לבד, כפי שדנה הגמרא לעיל (ו.)].

דעת הרמב"ם שלא הותר לכהנים ללבוש את בגדי הכהונה העשויים כלאים אלא בשעת העבודה בלבד, וכך כתב בהלכות כלאים (פ"י הל"ב): כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש - לוקין, מפני האבנט שהוא כלאים. ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כמו הציצית [-שאף בה הותר כלאים, מדין עשה דוחה לא תעשה].

וכך כתב גם בהלכות כלי המקדש (פ"ח הי"א) לפיכך לובש אותן ביום עבודתו חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכן הדיוט ללובשו שלא בשעת העבודה.

אמנם הראב"ד חלק עליו וכתב בהשגות (כלאים שם) אמר אברהם, טעה בזה, שהרי אמרו ביומא (סט.) במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר. וכן בהלכות כלי המקדש: אמר אברהם, לא מחוור מן הגמרא הכי, אלא כל היום מותר במקדש. וכן דעת התוספות.

הוכחת השאגת אריה מסוגייתנו כדעת הראב"ד

עתה בא השאגת אריה ומוכיח מסוגייתנו נגד דעת הרמב"ם, שהרי לדעת רב ששת שהיו הכהנים לבושים בבגדי קודש מחמת החשש שמא יבואו מחמת חביבות העבודה לעבוד בבגדי חול, על כרחך הוצרכו ללבוש את כל בגדי הקודש ואף את האבנט, שאם לא ילבשו את האבנט עדיין יש לחשוש שמא מחמת החביבות יעבדו בחיסור בגדים ללא האבנט. ואם כן כיצד יתכן הדבר שלבשו את בגדי הכהונה בשעת הפייס, ואחר כך היו מפשיטין אותו אותם כהנים שלא זכו בעבודה - והרי אסורים בלבישת הבגדים שלא בשעת עבודה. וגם אותם הכהנים שזכו בפיס מדוע הותר להם להקדים את לבישת הבגדים זמן רב קודם העבודה בזמן הפיס.

וגם לדעת רב נחמן החולק וסובר שהכהנים אכן לבשו בגדי חול, הרי מבואר בגמרא שטעמו הוא שיש לחוש שאם יהיו לבושים בבגדי קדש, יבואו בעלי זרועות ויעבדו עבודה ללא שיזכו בפיס. ומבואר שמחמת עצם לבישת הבגדים אין כל איסור, וזהו נגד שיטת הרמב"ם.

בספר משמר הלוי רצה ליישב שאכן לא לבשו הכהנים בשעת הפיס את כל בגדי העבודה אלא רק שלשה בגדים מתוך ארבע, מכנסיים, מגבעת וכתונת ואילו את האבנט החזיקו ביד, ובכך די היה להזכירם שלא לעבוד עבודה בלי לחגורת תחילה את האבנט. אמנם השאגת אריה מוסיף שמלשונו של רב ששת שנקט סתם "בגדי קודש" משמע כל ד' הבגדים, גם ללא ההכרח שבלי האבנט חוזר החשש שיבואו לעבוד בלעדיו מחמת חביבות העבודה.

והסיק השאגת אריה מכח ראיה זו ומכח "הרבה ראיות ברורות" שכלאים בבגדי כהונה הותרו לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה וכדעת הראב"ד והתוספות. ראיה זו מסוגייתנו מופיעה גם בספרו גבורת ארי על אתר.

יישוב שפת העמק מכח טעות סופר

בספר שפת העמק יישב את ראיית השאגת אריה על פי המבואר בספר ארצות החיים להמלבי"ם (סימן יח) שנדון זה בו נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם התר כלאים בבגדי כהונה הוא מדין הותרה וממילא מותר ללובשם אף שלא בשעת עבודה, או מדין דחויה - וממילא אינם מותרים בלבישה אלא בשעת עבודה כדין עשה דוחה לא תעשה, תלוי במחלוקת האמוראים (ו:) האם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור.

לפי זה כתב בעל שפת העמק שרב נחמן הולך בנדון זה לשיטתו, שמאחר שסובר הוא שטומאה הותרה בציבור לכן סובר הוא שהכהנים יכול ללבוש בשעת הפיס בגדי כהונה. ובכך יישב את ראיית השאגת אריה, כי הרמב"ם פסק שטומאה דחויה בציבור ולכן סובר, למרות המבואר בסוגייתנו, שהכהנים אסורים בלבישת בגדי הכהונה שיש בהם כלאים שלא בשעת העבודה.

אמנם טעות סופר היא שגרמה לבעל שפת העמק לומר כדבריו. כי השאגת אריה או מדפיסי ספרו החליפו בשגגה את דעת רב נחמן עם דעת רב ששת, כך נכתב שלדעת רב נחמן מפיסין בבגדי קדש. אך לפנינו בסוגייא מפורש להפך, שדעת רב נחמן היא שהפיס נעשה בבגדי חול ואילו רב ששת הסובר שטומאה דחויה בציבור הוא הסובר כאן שפייסו בבגדי כהונה.

דעת הרמב"ם שספק דאורייתא מדאורייתא להקל

בשו"ת מהר"י אסאד (ח"א סימן קפא) הביא כקושיית השאגת אריה בשם הרב החריף וחרוץ בתורה וביראה הנגיד מורנו הרב שמואל עהרנפעלד. הלא הוא רבי שמואל ארנפלד בעל ה"חתן סופר" נכדו של מרן החתם סופר. בדברי תשובתו הוא מזכיר גם את יישובו של החתן סופר לקושיית השאגת אריה. וזאת על פי דעת הרמב"ם המפורסמת שאף על פי שספק דאורייתא לחומרא אין זה אלא מדרבנן ואילו מדאורייתא ספק דאורייתא להקל, וממילא כל כהן וכהן המגיע לפייס הרי הוא בספק שמא יזכה בפיס ויצטרך לעבוד עבודה ואם עליו לעבוד עבודה מותר הוא בלבישת הבגדים, ומדין ספק דאורייתא מדאורייתא לקולא מותר לכל הכהנים ללבוש את בגדי הכהונה.

יש לציין שבדבריו יישב את ראיית השאגת אריה רק לפי הנוסח הראשון שהזכרנו שכיצד יכולים כל הכהנים, אף אותם שלא יזכו בפיס ללבוש בגדי כהונה, אך עדיין יקשה שגם אותם כהנים שיזכו בפיס מדוע הותר להם להקדים כל כך וללבוש את הבגדים עוד לפני הפיס - זמן רב קודם העבודה - ולזה לא תועיל תשובת החתן סופר.

הפיס - הלכה למשה מסיני והוא מעין עבודה

מהר"י אסאד עצמו פורך את הנחת היסוד עליה בנויה כל ראיית השאגת אריה, וכיון שנפל היסוד נפל הבנין. שהרי כל קושיית השאגת אריה מבוססת על ההנחה שהפיס עצמו אינו עבודה ואינו מענין העבודה ולכן אין צד להתיר את לבישת הבגדים בשעת הפיס לדעת הרמב"ם הסובר שלבישת הבגדים מותרת רק בזמן העבודה. אך נראה שהנחה זו אינה מוסכמת, ויש הסוברים שגם הפיס הרי הוא כעבודה וממילא פשוט שגם לדעת הרמב"ם מותר ללבוש בשעת הפיס את בגדי הכהונה, אם לא מצד הסברא המובאת בגמרא שיש לחוש לבעלי זרועות שיקפצו ויעבדו עבודה בלי לזכות בפיס.

מהרי"א מביא שבספר שלום ירושלים (יומא ריש פ"ג) כתב בשם ספר לשון ערומים שכל הפייסות כולם לא היו אלא מדרבנן, אמנם כתב שם שבספר יד דוד הוכיח שהפייסות היו מדאורייתא. וכך משמע גם מדברי הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ד ה"א): כל העבודות האלו שעושין בכל יום, בפייס היו עושין אותן. ומכך שלא הזכיר הרמב"ם שדין זה הוא מדרבנן משמע שאף הוא מודה שהוא מדאורייתא הלכה למשה מסיני. ואם כן הרמב"ם לשיטתו שסובר שהוא מדאורייתא ואם כן הוא מענין עבודה וגם לענין בגדי כהונה חשוב שלובש כלאים בשעת העבודה, והסתלקה ראיית השאגת אריה.