אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/צז

יום ראשון יג סיון תשפ"ב - מסכת יבמות דף צז

'אומר דבר בשם אומרו' ו'שפתותיו דובבות בקבר'

הכרח המהרש"א שהקפיד משום 'שפתותיו דובבות'

בגמרא במסכת יבמות (צו:-צז.) מובא מעשה שאמר ר' אלעזר שמועה ששמע מפי רבי יוחנן בבית המדרש ולא אמרה משמו, והקפיד על כך רבי יוחנן. ומבארת הגמרא טעם הדבר שהקפיד על כך רבי יוחנן כל כך, לפי שאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהילים סא ה) "אגורה באהלך עולמים" - וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא, מאי קרא, "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז י) - מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה מיד שפתותיהם דובבות בקבר.

כעין זה שנינו באבות במנין מ"ח קנייני תורה (פ"ו מ"ו): והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב כב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". והובא גם בגמרא במסכת מגילה (טו.) כמימרתו של ר' אלעזר בשם רבי חנינא.

וביאר המהרש"א שהגמרא ביבמות תרה אחר מקור אחר, שתלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, ולא ביארה שהקפיד רבי יוחנן משום 'האומר דבר בשם אומרו', משום שאם אכן הקפדתו היתה מדין האומר דבר בשם אומרו מדוע הקפיד הוא יותר מאחרים, ומכך שדוקא הוא הקפיד מוכח שהקפיד על דבר שהיה נהנה בו אילו אמרו בשמו.

אמנם הא גופא קשיא מפני מה באמת הקפיד רק רבי יוחנן, ומכח זה הוצרכה הגמרא להביא מקור לכך שכל שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, ומדוע לא הקפיד הוא ואף שאר החכמים על ר' אלעזר בכך שלא אמר דבר בשם אומרו והביא גאולה לעולם.

האומר דבר שלא בשם אומרו עובר בלאו

והנה כתב המגן אברהם (סימן קנו סק"ב): כל שאינו אומר דבר בשם אמרו, עובר בלאו. ומקור הדברים נרשם מפרק קמא דנדרים. ובמחצית השקל העיר שלא מצא כן, וציין לדברי הגמרא באבות (שם) ובמגילה (טו.) שהאומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם. אך לא ביאר עניינו של לאו זה מהו. ובהגהות רעק"א (ס"ק יא) הביא ממדרש תנחומא (פרשת במדבר פרשה כב) שעובר על "אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב כב), וציין גם שכן הוא בילקוט (במדבר רמז תרצה; משלי רמז תתקס). ובשדי חמד (ח"י פאת השדה סימן קמג) כתב שכשאומר דבר בשם אומרו מוצל מאש מדינה של גהינם להגוזל חידושי תורה של אחרים ומתעטף בטלית שאינו שלו שהאריכו חכמי המוסר בזה, רחמנא לשיזבן.

ועוד הביא מספר טהרת המים (מערכת הג' אות טו) שם כתב: האומר פשט הכתוב בספר או אשר שמע ואינו מזכיר האומר או הכותב, הרי גזילה זו זיותר מגזילת ממון. והביא דברי השל"ה (קפג:).

ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת ח"א סימן כ) שאל רבי ישעיה פיק זצ"ל לנודע ביהודה שלא נמצא כן בפ"ק דנדרים. והשיבו הנודע ביהודה שהמראה מקום הנרשם במגן אברהם בודאי הוא דבר בטל, כי לפי מיעוט שקידתי לא מצאתיו בכל מסכת נדרים, לא בבבלי ולא בירושלמי. אבל אין להאשים המרשים [- מי שרשם ציון זה] על זה, כי נמשך אחר הילקוט, ובילקוט משלי על הפסוק אל תגזול דל וכו', אמר רבי שמעון בן יוחאי אמר ר"י בר טבלא אמר ר"א משום ר"א דתני רב חייא, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו. ושם נרשם על הגליון 'נדרים פ"א', והוא טעות. ומוסיף הנודב"י שגוף מאמר הילקוט מקורו בתנחומא, אך סדר הדורות כפי שמובא בילקוט הוא דבר זר, שיתחיל ברבי שמעון בן יוחאי ויסיים בתני דבי ר' חייא.

ובהגהות מעשה רוקח (או"ח שם) כתב: במגן אברהם סק"ב מה שכתב שעובר בלאו ונרשם שם נדרים פרק א' הוא טעות סופר, דליתא שם. והוא בילקוט משלי כ"ב, זאת שמעתי מפה הגאון רבי ישעיה ברלין זלה"ה, עכ"ל.

ספק התפארת זיו בחכם שחידש דבר בתורה ומצא שכבר קדמוהו

והנה בשדי חמד (ח"י פאת השדה סימן קמג) הביא ספק שנסתפק בספר תפארת זיו (בפתיחה) בחכם שחידש דבר בתורה מדעתו ושוב מצא שכבר קדמו גברא רבה בספר, האם מחוייב לאומרו בשם זה שקדמו, או שמאחר והוא חידשה מדעתו טרם שראהו בספר שוב רשאי לאומרה משמיה דנפשו. והסיק שאינו צריך להזכיר את מי שקדמו אלא רשאי לומר הדבר בשם עצמו. והשדי חמד מוסיף שכיום נהוג עלמא בכל כי האי גוונא, שכותב תחילה בלשון 'ונראה לי' וכיוצא בזה, ואם אחר כך רואה באיזה ספר שקדמו חוזר וכותב 'שוב מצאתי בספר פלוני'

מדוע לא אמר רבי ישעיה פיק למעשה רוקח הדבר בשם הנודע ביהודה

ובשדי חמד (ח"ח מערכת האלף כלל לה) הביא מה שכתב לו רבי שבתי ליפשיץ אב"ד יולניצא, לתמוה תמיהה רבתי על רבי ישעיה פיק, שהרי מכך שמביא המעשה רוקח הגהה זו בשם רבי ישעיה פיק מוכח שלא שמא מפיו שהנודע ביהודה הוא שהעמידו על דבר אמת, ומאידך בשו"ת נודע ביהודה נראה ברור כי רבי ישעיה היה נבוך בדבר והנודע ביהודה הוא שהראה מקורו, וכיצד זה לא חש רבי ישעיה לומר לבעל המעשה רוקח שדבר זה שמע מפי הנודע ביהודה, כי בודאי אם היה הצדיק הגאון הקדוש רבי ישעיה פיק אומר כן להגאון מעשה רוקח, לא היה נמנע בעל מעשה רוקח לכתוב כן שהגאון רבי ישעיה פיק שמע כן מפי הנודע ביהודה, כדי להודיע מבטן מי יצא הדברים. אלא ודאי שהגאון רבי ישעיה פיק לא הזכיר כלל לפני הגאון מעשה רוקח בשם הנודע ביהודה, והוא פלא גדול על האי גאון וקדוש איך לא חש אותו צדיק שלא להתלבש בטלית שאינו שלו, ובפרט בענין שעוסק בו.

ומכח תמיהה זו מסיק הגר"ש ליפשיץ שבודאי רבי ישעיה פיק שהיה בקי בכל תורה שבעל פה והיה יחיד בדורו בבקיאות בש"ס ובכל המדרשים, כנודע לכל בר בי רב, ידע גם מקודם מהילקוט משלי וממדרש תנחומא שהודיע לו עליהם הנודע ביהודה. רק שהיה סלקא דעתיה שהנודע ביהודה יפרש לו איזה פירש בציון הנרשם במגן אברהם מגמרא נדרים, שמא יש שם איזה מאמר אשר מכללו נוכל ללמוד דין זה שעובר בלאו. וכיון שהשיבו הנודע ביהודה שהוא טעות סופר ומקורו במדרשים הנ"ל, דבר שכבר ידעו הגאון רבי ישעיה כבר קודם לכן, לא חש להודיע לבעל המעשה רוקח ששמעו מפי הגאון נודע ביהודה.

על פי זה רצה הגר"ש ליפשיץ לפשוט את ספקו של התפארת זיו, שכן נמצא מפורש במעשה רב זה שלא חשש רבי ישעיה פיק לשוב ולומר שאף הנודע ביהודה כך אמר לו שטעות סופר הוא במגן אברהם ומקור הדברים בתנחומא ובילקוט.

ואמנם היה מקום לחלק בדבר כי בשלמא כשאדם מחדש חידוש תורה, בזה יש לומר כסברת התפארת זיו שאפילו שאף הוא חידש כן מנפשיה, מכל מקום הוברר הדבר שכבר גברא רבה אמרו קודם לכן וראוי שיאמרו משמו. אך כשאין הדבר כן, ואין המדובר בחידוש תורה אלא רק בבירור מקור וכיו"ב, הרי שם ה'אומר דבר בשם אומרו' הוא רק שלא להתהדר בטלית שאינה שלו, ואם כן כיון שאף הוא חשב על דבר זה - אין זו טלית שאינה שלו ומהיכי תיתי שיצטרך לומר כן בשם אומרו.

קושיית האמרי אמת מדוע אדם שאינו גוזל מביא גאולה לעולם

ובעיקר מה שאמרו חז"ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, תמה האמרי אמת מגור (מכתבי תורה מכתב יט) מאחר שאדם זה לו לא היה אומר דבר בשם אומרו הרי היה גזלן, וכמו שאמרו בתוספתא (ב"ק פ"ז ה"ג): המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו נקרא גנב [וכן הובאו לעיל דרשות חז"ל מקרא במשלי שנקרא גזלן], אם כן 'האומר דבר בשם אומרו' הרי הוא כאדם הנמנע מלשקר ולגנוב, וכיצד אפשר לומר שבדבר פשוט כל כך יזכה להביא גאולה לעולם ויזכה לקנין התורה האחרון במ"ח קנייני תורה.

וביאר האמרי אמת שאין כוונת חז"ל למי שנמנע מלגזול חידושי תורה של חבירו, כי אם באופן הנזכר שאף הוא חידש חידוש זה מנפשיה אלא שראה שאף אחר חידש כמותו, שבכה"ג אף אם יאמר כן בשם עצמו אינו משקר ואינו גוזלו, אך מכל מקום אם אומר כן בשם אומרו הרי זה מביא גאולה לעולם. והעומד בנסיון גדול זה, למסור יגיעתו שהתייגע עד שחידש חידוש זה, ולומר מסקנתו בשם אחר - שבח גדול הוא עד שראוי שתבוא גאולה על ידו ואף ראוי הוא לקנות תורה על ידו.

ודבר זה למדו חז"ל מהכתוב במגילה "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", שהרי הגמרא במגילה (ז.) מבאר שהדבר נודע למרדכי ברוח הקודש [וזה אחד המקורות בגמרא שם שאסתר ברוח הקודש נאמרה], ומאידך הגמרא במגילה (יב:) מונה את אסתר כאחד משמונה הנביאות שעמדו לישראל. ונמצא שכנודע הדבר למרדכי, נודע הדבר גם לאסתר, וכשבא מרדכי ומסר הדברים לאסתר לא גילה לה דבר, אלא שהוא לא ידע שנביאה היא. ואם כן כשבאה אסתר לפני המלך יכולה היתה לומר הדבר בשם עצמה - ולא היה דבר שקר בפיה - אך מכל מקום אמרה הדבר בשם מרדכי ובכך זכתה להביא גאולה לעולם. ומכך למדו חז"ל שאף בכה"ג האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

והנה מתוך הדברים למדנו גם שאף כשאין מדובר בחידוש שנתחדש על ידו, שהרי כאן רק מסר מרדכי את מזימת בגתן ותרש ותו לא, אעפ"כ נאמר בזה הדין של 'האומר דבר בשם אומרו'.

ספק הברכת אברהם אם דין זה רק כשחידש מהכרעת דעתו או גם בשמועה

ובברכת אברהם (יבמות צז.) הסתפק האם דין זה של אמירת שמועה בשם אומרה הוא דוקא בדבר שהוא חידש מסברא או ממידות שהתורה נדרשת בהם או הכרעה שלו בשיקול דעת, או שמא דין זה הוא אף באופן שמסר לו איזה ידיעה ששמע.

ורצה לתלות דבר זה במחלוקת הגירסאות בסוגיות, כי בגמרא ביבמות הנוסח הוא: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו, ואילו בגמרא בסנהדרין (צ:) הנוסח הוא: כל מי שנאמרה הלכה בשמו. וכתב הגר"א ארלנגר זצ"ל שאפשר ובזה נחלקו הגירסאות, כי אם בכל דבר שמועה צריך לאומרה בשם אומרה אף כשאין כאן שיקול דעת והכרעה של המוסר, אם כן הנוסח הנכון הוא 'כל מי שנאמר הלכה משמו'. משא"כ לפי גירסת הגמרא ביבמות 'כל תלמיד חכם' משמע שרק תלמיד חכם שיש לו שיקול דעת והכרעה, רק באופן זה שאומרים דברים שלו אף צריך לאומרם בשמו.

והביא מה ששמע שמרן החזו"א לא הקפיד בענייני בקיאות שאמרו לו להזכירם בשם אומרם, ואמר שעל זה לא נאמר 'אומר דבר בשם אומרו'. ואמנם כתב שם שיש לחלק בדבר זה בין דבר שכבר נכתב בספר שאז אין האומר לו אלא מראה מקום בעלמא, לבין אדם שמסר לו מה ששמע מאחר ואין הדברים מפורשים בשום מקום, שאז יתכן וכן יש דין 'אומר דבר בשם אומרו' גם על זה.

חילוק בענין זה בין 'אומר דבר בשם אומרו' ל'שפתותיו דובבות בקבר'

ולכאורה היה מקום גדול לחלק גם בענין זה בין 'אומר דבר בשם אומרו' לבין 'שפתותיו דובבות בקבר', כי 'אומר דבר בשם אומרו' הוא חסרון ומעליותא מצד האומר, שאם אינו אומר בשם אומרו הרי הוא גזלן ואם אומר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אך אין לזה שייכות למי שאומר בשמו - אשר על כן לא הקפיד רבי יוחנן על ר' אלעזר מטעם זה, וכמו שביאר המהרש"א.

שונה מכך ענין 'שפתותיו דובבות בקבר' שעניינו שעל ידי שמשמיע בעולם הזה מדברי תורותיו בכך שפתותיו דובבות וכמי שאומר בעצמו הדברים - ומעלה זו היא מצד מי שאומרים הדברים בשמו. ולכאורה יש לתלות ספק הברכת אברהם בשני עניינים אלו, כי לענין 'אומר דבר בשם אומרו' יש לומר שכל ששמע כן מפי אחר הרי אם אין אומרו בשם אומרו, הרי הוא מתהדר בנוצות לו לא, ואינו מביא גאולה לעולם. ואפשר להוסיף כעין דברי האמרי אמת שדבר זה למדנו מאסתר שאף שמרדכי לא אמר לה דבר חידוש, רק הוסיף לה ידיעה, אעפ"כ אמרה הדבר בשמו והביא גאולה לעולם. משא"כ לענין 'שפתותיו דובבות בקבר' מה שייך לומר שכיון שמזכיר שמו יהיו שפתותיו דובבות, שעה שדברי התורה אותם אומר כלל אינם 'חידושי תורתו' והוא רק השמיע מה ששמע מאחר.

ספק בחכם ששמע דבר מחכם אחד ומצאו בספר אם צריך לאומרו בשם אומרו

והנה יש לדון בחכם ששמע שמועה מחכם אחד ואחר מצא דבר חכמה זו בספר אחר, האם מותר לו לאומרה בשם החכם שכתבו בספר או שמחוייב לומר הדבר בשם מי שאמרו לו. ולכאורה יש לומר שבכה"ג אין שייך לומר שיש חסרון של 'אומר דבר בשם אומרו' שהרי אכן אינו מתהדר בטלית שאינה שלו, ואינו מראה עצמו כאילו הוא בעל המאמר. וגם יש לדון שאי אפשר לומר שעובר בלאו, כי אינו גוזל את מי שאמר לו דבר חידוש זה, כיון שאין זה חידוש שלו, שהרי אף חכם אחר אמרו. אמנם תביעה מצד 'שפתותיו דובבות בקבר' שפיר יש כאן, כי סוף סוף מונע הוא טובה ממי שאמר לו דבר חידוש זה, ומה בכך שאף שמע כן מאחר, הוכי מחמת כן אינו מחוייב בהכרת הטוב על שהשמיעו דבר חידוש זה, ובפרט שאמר לו כן בראשונה, וביותר אם הוא רבו.

ולפי זה אפשר לבאר מה שהקפיד רבי יוחנן על ר' אלעזר דוקא משום 'שפתותיו דובבות בקבר' ולא משום 'אומר דבר בשם אומרו'. שהמהרש"א הוכיח הדבר ממה שהקפיד עליו רבי יוחנן ואילו היה זה משום 'אומר דבר בשם אומרו' הכל היו צריכים להקפיד עליו. אך לא ביאר לנו המהרש"א מפני מה באמת לא הקפיד עליו רבי יוחנן גם מטעם זה.

אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שהרי בסוגיא מבואר שמלבד רבי יוחנן אף שמואל אמר שעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול, ואם כן יש לומר שכשבא ר' אלעזר לבית המדרש ואמר דין זה, לא היה מי שסבר שר' אלעזר התלמיד בא ליטול עטרה ולהתהדר בה, ופשיטא שאמר כן בשם אחר, אלא שעדיין סבור היה רבי יוחנן שהשומעים לא ידעו בודאי שרבי יוחנן הוא שאמר כן לר' אלעזר ויסברו שאומר כן בשם שמואל או אמורא אחר.

וממילא לא היה לרבי יוחנן להקפיד משום 'אומר דבר בשם אומרו' שכן חסרון זה הוא רק מצד האומר ולא מצד מי שאומרים בשמו, וכיון שהיו כמה אמוראים שאמרו דבר זה לא היתה כאן תביעה מצד גזל, ואף לא מצד מתכסה בטלית שאינה שלו כיון שהיה ר' אלעזר תלמיד. ולכך מבארת הגמרא שכל הקפדתו של רבי יוחנן לא היתה אלא משום דין 'שפתותיו דובבות בקבר' שכיון שהאמת ששמע ר' אלעזר דבר זה מרבי יוחנן, היה לו לאומרו בשמו כי בכך 'שפתותיו דובבות בקבר' - כיון שסוף סוף גם רבי יוחנן חידש דבר זה, וראוי שתלמידו יאמרו בשמו ובכך יגרום בעתיד לכך שידבבו שפתי רבו בקבר.