אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/פו

יום רביעי ב סיון תשפ"ב - מסכת יבמות דף פו

מצות נשיאת הארון בכתף

הכהנים נקראו לוים

בגמרא במסכת יבמות (פו.-:) איתא: תנו רבנן, תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר, לכהן. ומבארת הגמרא דהיינו אף לכהן. ובביאור מחלוקתם איתא בגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא, דכתיב (במדבר יח כו) "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם [כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר...]" - בלוים קא משתעי קרא. ואידך [- ראב"ע], כדרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל, בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהם "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד טו) [- וצדוק כהן הוה וקרא לבניו 'הלוים'. רש"י].

ומבארת הגמרא שרבי עקיבא אף הוא מודה שהכהנים נקראו לוים, אלא שגבי מעשר אי אפשר לומר כן, לפי דעתו, כיון שבפסוק נאמר (במדבר יח לא) "ואכלתם אותו בכל מקום", ואילו כהנים אינם יכולים לאוכלו בבית הקברות. וראב"ע סובר שלא בא הכתוב למעט אלא שניתן לאוכלו אף חוץ לירושלים ואין צריך חומה, וכן שאם אוכלו בטומאת הגוף אינו לוקה. מבואר אם כן מסוגיית הגמרא שלדעת כולם נקראו הכהנים לוים, וכל מחלוקתם אינה אלא בנוגע לנתינת מעשר. ומכח דברי הגמרא יוצא החינוך להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפרטי מצות נשיאת הארון בכתף, וכמו שיבואר.

דעת הרמב"ם שמצות נשיאת הארון מוטלת לעולמים על הכהנים

בפרשת נשא (שם ז ט) כתיב: "ולבני קהת לא נתן [- עגלות] כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". וכתב הרמב"ם (ספה"מ עשה לד): והמצוה הל"ד היא שציונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם, כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום, והוא אמרו יתעלה "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".

ואמנם בפסוק מפורש כי בני קהת הם שנשאו את הארון, והלא בני קהת היו לוים ולא כהנים. על כך מוסיף הרמב"ם וכותב: ואע"פ שזה הציווי בא ללויים בעת ההיא. אמנם היה זה למיעוט מספר הכהנים בזמן ההוא כי אהרן הוא הראש, אמנם לדורות חייבין במצוה זו הכהנים והם ישאוהו, כמו שהתבאר בספר יהושע ובספר שמואל.

והרמב"ן בהשגותיו (על ספה"מ שורש שלישי) כתב: ולא מצאתי הביאור הזה, אלא בספר יהושע (ג ג) אמר: "ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה' אלקיכם והכהנים הלוים נושאים אותו ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו".

מו"מ בדעת הרמב"ם מהמבואר בכמה פסוקים

ובמגילת אסתר שם ביאר שכוונת הרמב"ם לכתוב בספר יהושע (ג ו) בעת שעברו ישראל את הירדן בבואם אל ארץ כנען: "ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית ועברו לפני העם וישאו את ארון הברית וילכו לפני העם". ובאמת כך מפורש שם בכמה פסוקים: "ואתה תצוו את הכהנים נושאי ארון הברית" (שם פסוק ח), "והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון השם" (שם פסוק יג), "והכהנים נושאי הארון הברית לפני העם" (שם פסוק יד), "ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים" (שם פסוק טו), "ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית השם" (שם פסוק יז). ויש להבין כוונת הרמב"ן במה שהעיר על דברי הרמב"ם מלשון הפסוק 'והכהנים הלוים נושאים אותו'.

ומה שהזכיר הרמב"ם שכן מבואר גם בספר שמואל, והרמב"ן כתב שלא מצאו, כתב המגילת אסתר (על ספה"מ שורש שלישי) שכוונתו למה שנאמר (שמואל ב' טו כט) בעת בריחת דוד מאבשלום: "וישב צדוק ואביתר את ארון האלקים ירושלים וישבו שם" - והם כהנים היו, ומבואר שהכהנים הם נושאי הארון. ובהערות על ספר החינוך במהדורת מכון י-ם (מצה שעט אות א) העירו מהמבואר שם עוד בפסוק (פסוק כד): "והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נושאים את ארון ברית האלוקים". הרי משמע להדיא שעל כל פנים גם הלוים שייכים במצוה זו.

והרמב"ם מוסיף ומביא את האמור בדברי הימים (ד"ה א' כד יט): "אלא פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציוהו ה' אלוקי ישראל". ובספרי (פ' נשא) דרשו חז"ל: כאשר ציווהו ה' אלקי ישראל - היכן ציוהו, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. והפסוקים שם עוסקים בחלוקת הכהנים לכ"ד משמרות, הרי מבואר גם כן שמצוה זו מוטלת על הכהנים.

ואמנם בתוך דבריו מזכיר הרמב"ם פסוק נוסף, והוא כשנצטווה דוד לשאת את ארון השם בשנית אל ירושלים, ושם נאמר (ד"ה א' טו טו): "וישאו בני הלוים את ארון האלוקים כאשר ציוה משה כדבר ה' בכתם במוטות עליהם". ולכאורה פסוק זה סותר לדעת הרמב"ם, ואכן הרמב"ן שם משיג מכח פסוק זה על דעת הרמב"ם.

תמיהת הרמב"ן שחלילה לומר שנעתקה המצוה לכהנים

והרמב"ן מוסיף ומעיר על עיקר דברי הרמב"ם: ולפי דעתי שגם זה שאמר שנעתקה המצוה לכהנים, אינו אמת. חלילה לנו שנאמר שתשתנה שום מצוה בתורה, שיהיו הלוים נפסלים ממשא הארון לעולם. הרמב"ן גם מוסיף שבכלל בני קהת שנצטוו על נשיאת הכתף נמצאים גם הכהנים, שאף הם צאצאיו של קהת. ולכן מסיק הרמב"ן: אבל נאמר כי הכהנים והלויים כולם כשרים במשא מן התורה שכולם נקראים לוים. והוא מוסיף ומביא כמה פסוקים מהתנ"ך שבהם מפורש שעבודת נשיאת הארון בכתף מסורה לכהנים וללוים בשווה, והיא מסורה לכל שבט לוי: כך בלשון הכתוב בפרשת עקב (דברים י ח) "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית השם", ובדברי הימים (ד"ה א' טו יא-יב): ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ... ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו... והעליתם את ארון ה' אלוקי ישראל...".

ובספר החינוך (מצוה שעט) הביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, והוא מציין לדברי הכתוב (ד"ה שם פסוקים כו-כז): "ויהי בעזור האלוקים את הלוים נושאי ארון ברית השם... וכל הלוים הנושאים את הארון". ולכן מסיק שהאמת כדברי הרמב"ן: אבל באמת כי הכהנים והלוים כולם כשרים במשא הארון מן התורה. והוא מוסיף ומנמק את דעתו מכח סוגיית הגמרא ביבמות: שכולם נקראו לוים וכמו שכתוב "והכהנים הלוים".

והנה הרמב"ן בדבריו לא הזכיר פסוק זה שבו מבואר שנקראו הכהנים לויים, והיה נראה לומר שלדעתו אין צריך לזה, כי בפסוק מבואר שהבדיל ה' את שבט הלוי לעבודה זו, וכן מוטלת מצווה זו על בני קהת - ובכלל שבט לוי ובני קהת גם הכהנים. ואילו החינוך בדבריו מבאר שאף אם תהיה מצוה זו מוטלת על הלוים - הרי הכהנים קרויים אף הם לוים. ורש"י בחולין (כד: ד"ה וזה) כתב שני ביאורים בטעם הדבר שהכהנים קרויים לוים: וקרי להו לוים על שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי, לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח ב) "וילוו עליך [וישרתוך"], ע"כ. ולפי ביאורו הראשון של רש"י נמצא שקרובים דברי החינוך לדברי הרמב"ן כי גם החינוך שביאר שהמצוה היא אף על הכהנים כיון שקרויים לוים, היינו משום שהכהנים בכלל שבט לוי. אך מכל מקום הרמב"ן לכאורה לא הוצרך לכל זה, כי כיון שבפסוק נאמר "שבט הלוי" ודאי אף הכהנים בכלל, וצ"ב קצת.

והרמב"ן מוסיף ומבאר שמצוות נשיאת הארון מוטלת על כלל בני שבט לוי, הכהנים והלויים, חוץ משלשה מקומות שבהם מפורש בפסוקים שהכהנים הם שנשאו את הארון - וזאת על פי הדיבור: בירדן, בהקפת יריחו ובשעת הכנסתו לבית קדש הקדשים. ובטעם הדבר כתב הרמב"ן שבעת חציית הירדן אמר יהושע אל הכהנים לשאת את הארון "להעשות הנס על ידי הכהנים המקודשים מזרע אהרן". וכן בעת הכנסתו לקדש הקדשים, "היה זה מפני שהלוים אינם נכנסים לעולם לבית קדשי הקדשים".

ביאור הגרי"ז בדעת הרמב"ם שנשיאת הארון היא קיום של שתי מצוות

ובדעת הרמב"ם כתב מרן הגרי"ז (מכתבים שבסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי) שבכלל דין נשיאת הארון יש שני דינים, היינו שכל זמן שלא נבנה הבית היתה קיימת עבודת משא של הלוים על המשכן וכל כליו ובכלל זה הארון. אמנם כשהגיע המשכן למנוחת עולמים בירושלים אזי פקע דין עבודת משא המשכן וכליו, ולא היתה עבודת הנשיאה אלא מצוה בעלמא לשאת את ארון ברית השם, ומצוה זו נלמדת מהכתוב בפרשת עקב "בעת ההיא הבדיל השם את שבט הלוי לשאת את ארון ברית השם".

ועל פי זה יישב הגרי"ז את דעת הרמב"ם מקושיית הרמב"ן החמורה הכיצד שייך לומר שנשתנה המצווה, שהיתה מוטלת תחילה על הלוים ואחר כך על הכהנים, משא"כ למה שנתבאר הרי נשיאת הלוים בתורת משא כלי המשכן בטלה ושוב נתחדשה מצוה על הכהנים לשאת את הארון כמצוה בפני עצמה.

ובספר חבצלת השרון (פ' נשא עמוד רמב) העיר על דברי הגרי"ז: שהרי מפורש בדברי הר"מ שהמצוה נעתקה מן הלוים לכהנים. ולכן ביאר בכוונת הגרי"ז שאם היתה מצות נשיאת הארון כחלק ממשא המשכן, לא מסתבר לומר שנעתקה אל הכהנים, שהרי מצות עבודת משא היתה מוטלת רק על הלוים. ולכן ביאר הגרי"ז שמצות נשיאת הארון בכתף היא מצוה בעלמא, ולבזה שפיר יש לומר שהיתה בתחילה בלוים ואח"כ נעתקה אל הכהנים.

אמנם באמת לא הזכיר הרמב"ם בדבריו כלל שנעתקה המצוה, רק שהרמב"ן כתב שלפי דבריו נמצא שנעתקה המצוה מהלויים לכהנים, אך לדברי הגרי"ז ששתי מצוות הם אין כאן כל קושיא ומצוה זו היתה מוטלת על הלוים וחברתה על הכהנים. ואמנם הרמב"ם הוסיף בדבריו ש"זה הציווי בא ללויים בעת ההיא... למיעוט מספר הכהנים בזמן ההוא", ולדברי הגרי"ז כלל לא היו הכהנים בכלל המצווים על מצוה זו. וצ"ל שאכן הרמב"ם בא לבאר שורש טעם המצוה, מאחר שלעתיד יהיו מצווים על משא זה הכהנים, מפני מה נכללה נשיאת הארון בכלל משא כלי המקדש המוטל על הלוים, ועל כך ביאר הרמב"ם שהוא מחמת מיעוט הכהנים באותה שעה.

ביאור החבצלת השרון בדעת הגרי"ז על נשיאת הארון בירדן ובהכנסתו לקודש הקדשים

ובחבצלת השרון שם תמה תמיהה רבה על עיקר דברי הגרי"ז, מה הועילו דבריו, הלא מפורש בכתובים שבעת עוברם את הירדן נשאו הכהנים את הארון, ולדעת הגרי"ז באותה עת עדיין לא היתה נשיאת הארון מוטלת על הכהנים כי אם על הלוים כחלק ממשא כלי המשכן - ואם כן היאך הותר לכהנים לשאת את הארון בירדן הלא הכהנים מוזהרים בלאו שלא לעבוד בעבודת הלוים.

וכתב לבאר באופן נפלא, שהרי אופן נשיאת הארון על ידי הכהנים באותה שעה היה באופן זה שכבר עברו כל ישראל את הירדן, והכהנים נשאו את הארון על כתפיהם כשרגליהם בתוך הירדן, ואחר כך נשא הארון את נושאיו ועברו הכהנים את הירדן. ולפי זה רצה לחדש עפ"ד הגרי"ש שגם באותה עת היה אופן שתהיה נשיאת הארון מוטלת על הכהנים, והיינו שרק כאשר הארון נישא בתורת משא כלי המשכן אז מוטלת נשיאתו על הלוים, אבל כשהארון נישא בתורת נשיאת הארון עצמו, אז היתה מוטלת נשיאתו על הכהנים גם בעת ההיא. ולכן בעת שעברו ישראל בירדן, לא נשאו את הארון כחלק ממשא כלי המשכן, אלא היה זה חלות דין משא מיוחד במשא הארון כשלעצמו - ולכן היתה מצוותו בכהנים.

ועדיין קשה מהפסוק שהזכיר הרמב"ם עצמו בהכנסת הארון לבית קודש הקדשים, והלא כל זמן שלא נכנס למקומו הרי לא באו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה ועדיין חובת נשיאתו על הלוים וכיצד הכניסוהו הכהנים. וביאר החבצלת השרון ע"פ דברי הגמרא בזבחים (קיט:) בדרשת רשב"י על הפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" - זו וזו ירושלים, 'נחלה' - זהו מנוחת עולמים, ו'מנוחה' - זהו מנוחת הארון, ע"כ. הרי מבואר שמלבד חלות דין 'מנוחת עולמים' שהיה כלפי המשכן וכליו, היה דין בפני עצמו של 'מנוחת הארון' וזה התקיים כשהכניסו את הארון למקומו בקודש הקדשים. וממילא, הן אמנם אמת הדבר שעדיין היתה נשיאת הארון מוטלת על הלוים, אלא שנשיאה זו של הארון אל מקומו בקדש הקדשים - נשיאה שהיתה בבחינת 'מנוחת הארון' - היא היתה מוטלת על הכהנים המצווים ב'משא הארון', כעין משא הארון בזמן הירדן, שאף שהיה קודם שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה מכל מקום היה מוטל על הכהנים כיון שהיה דין ב'משא הארון' כשלעצמו.