אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/פה

יום רביעי כ"ב אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף פה

נוסח הגט הבלול מלשון ארמי ולשון הקודש

נוסח הגט בזמן חז"ל ועד היום בלשון ארמי

במשנה במסכת גיטין (פה.) שנינו: גופו של גט "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר, "ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין וגט פטורין, למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין". ובגמרא (פה:): אתקין רבא בגיטי "איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות איננתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעלם".

והרמב"ם (גירושין פ"ד הי"א-י"ב) כתב: כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט לשון ארמי, וכנוסח זה, אע"פ שמותר לכתבו בכל לשון לכתחילה. וזה הוא נוסח הגט: בכך בשבת בכך וכך לירח פלוני כו' איך אנא פלוני בר פלוני... והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל וכו'. והמגיד משנה הוסיף שכך היה המנהג גם בימי חכמי הגמרא. והב"ח (אה"ע סימן קכו) כתב הטעם מפני שזה הלשון היה ידוע לנשים וקטנים, ולכן כתבוהו בגט בכדי שהאשה תבין מה שכתוב בגט.

ובטעם שנהגו בלשון זו עד עתה כתב בגט פשוט למהר"ם חביב (סימן קכו ס"ח): ונהגו לכותבו בלשון ארמי, יען שבימי התנאים והאמוראים היו כותבים אותו בלשון ארמי בנוסח זה, כי היה לשונם בלשון ארמי, והיו כותבין אותו בלשונם כדי שיבינו אותו הבעל והאשה והעדים, והם דקדק יפה בנוסח זה שיהיה דבר ברור על אופניו, ולפיכך גם בזמן הזה החזיקו לכותבו בלשון ארמי, אע"ג דאין מדברים בלשון ארמי, ולא רצו לשנות הנוסח ללשון אחרת שלא יבוא לטעות ולכתוב תיבות שיהיה משמען ב' עניינים ויפסידו כוונת הגירושין.

טעם החשק שלמה ש'הרי את מותרת לכל אדם' כתוב בלשון הקודש

החשק שלמה על אתר עומד על שינוי הלשון בנוסחו של הגט, כשכל נוסח הגט נכתב בארמית בעוד ש'גופו של גט' נכתב בלשון הקודש "הרי את מותרת לכל אדם". והוא מבאר זאת בהקדם דברי הפני יהושע בביאור תוספת "הרי את מותרת לכל אדם" אחרי שבלאו הכי מתירה בלשון הכתובה קודם לכן בגט - "להתנסבא לכל גבר דיתצביין". הפני יהושע מבאר שהלשון 'להתנסבא' כולל בתוכו נישואין, ואם כן היה מקום לומר שבגט זה אינו מתירה אלא לנישואין, ועדיין משייר הוא זנות, שכלפיה עדיין תהיה אשת איש. ולכן תקנו לכתוב בגט גם "הרי את מותרת לכל אדם" להורות שאין כאן שיור וההיתר הוא גמור - גם כלפי זנות.

מעתה, מבאר החשק שלמה, אילו היה נכתב משפט זה בארמית - בלשון המון העם - יכולה היתה לצאת תקלה מכך, כי המון העם בראותם שאשה זו "מותרת לכל אדם" אפילו לענין זנות, עלולים להסיק שמותר לזנות עמה, בעוד באמת אין הגט מתירה אלא רק מסיר ממנה איסור 'אשת איש' ביחס לזנות, אך עדיין אסור לזנות עמה שלא בנישואין. וכדי למנוע תקלה זו תקנו שמשפט זה יהיה כתוב בלשון הקודש - שהיא לשון אותה אין מבינים המון העם.

תנא קמא משמיענו את 'תוכן הגט' ורבי יהודה את 'נוסח הגט'

ובספר שערי יצחק (לרבי יצחק פלקסר מר"י שפת אמת, סימן סב אות ד) העיר על דברי החשק שלמה, שאף שאמר דבר נאה, אבל אחר העיון אינו נראה. שכן מה שהביא בשם הפני יהושע, לא כתב כן אלא בדעת רמב"ן, וכמבואר בדברי הרשב"א והר"ן בדעת הרמב"ן, שאם יכתוב 'הרי את מותרת' דילמא דוקא בזנות התירה, ואם יכתוב רק שתהא רשאה להתנסבא אין ראיה שהתירה גם בזנות, ולכן צריך לכתוב את שניהם. אבל בדעת שאר הראשונים מבואר שאינם סוברים כן, ולדעתם 'להתנסבא' משמע גם זנות ואם כתב כן ולא כתב 'הרי את מותרת לכל אדם' - די בכך.

ולכן כתב ליישב עיקר הערת החשק שלמה באופן אחר, והוא, שתנא קמא לא בא להשמיענו נוסח הגט אלא רק להשמיענו את הדין מהו גופו של גט, ולכן שנה את הדין בלשון המשנה - לשון הקודש. משא"כ רבי יהודה הזכיר את לשון הגט עצמו ולכן כתבו בלשון ארמי כפי שהיה מנהגם בכתיבת הגיטין בלשון ארמי. וכך מבואר גם בדברי הרמ"א בתשובה (סימן קכח) שכתב: ועל כרחינו צריכים אנו לומר שמה שאמרו במשנה 'גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם', לא בא לאפוקי דדוקא לשון זה אנו צריכים, רק הענין, ובא לאפוקי מדרבי יהודה דקאמר 'ודן דיהוי לכי מינאי' וכו', ע"כ. דהיינו שתנא קמא אינו מזכיר את 'לשון' הגט אלא את 'תוכן' הגט, ולכן שנה את דינו בלשון המשנה ולא בלשון הרגיל בגט.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בגט שכתוב בשתי לשונות

וברמב"ם (גירושין פ"ד ה"ח) פסק: אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת ומקצתו בלשון אחרת פסול. והראב"ד השיג על פסקו: דבר זה מצאו בתוספתא, ולא כמו שכתב אלא כך אמרו: גט שכתבו בחמש לשונות וחתמו עליו חמשה עדים בחמש לשונות, פסול. אבל אם חתמו עליו באחת מן הלשונות לא שמענו, ואפשר שהחתימה מצרפן, ע"כ. דהיינו שהראב"ד משיג שמקור דברי הרמב"ם הוא התוספתא ושם מדובר באופן שהחתימות אף הן חלוקות לכמה שפות, אך לא מצאנו מקום שבו נפסל הגט רק בגלל שהוא כתוב בכמה לשונות. ונו"כ הרמב"ם, המגיד משנה והמגדל עוז ביארו כיצד למד הרמב"ם כן מדברי התוספתא, מסברא או מנוסחא אחרת שהיתה לו בדבריה.

ובשולחן ערוך (אה"ע סימן קכו ס"א) כתב: כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון... אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד, ומקצתו בלשון אחר - פסול. והרמ"א הוסיף: ויש מכשירין. דהיינו שהשו"ע העתיק דעת הרמב"ם, והרמ"א הוסיף דעת הראב"ד.

יישובי הרמ"א בהוספת לשון 'הרי את מותרת' בלשון הקודש בגט שכתוב ארמי

על פסק זה מוסיף הרמ"א: ונראה לי, דאפילו למאן דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקודש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם ניתנו בסיני, והוו קרובים בלשון, וכלשון אחד דמיא. ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקודש ורובו לשון ארמית. אי נמי, מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק קצת מלות לשון הקודש, אין זה 'מקצתו בלשון אחר'. אי נמי דדוקא בתורף הצריך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתורף 'הרי את מותרת לכל אדם' או שאר מילות, אינן צריכין, ואינן רק כפל דברים שנוהגין לכתחילה. כן נראה לי ליישב המנהג, ע"כ.

הרי שהוקשה לרמ"א כיצד נכתב הגט לפי המנהג, כשכולו ארמית ומיעוטו - בתיבות הרי את מותרת לכל אדם - בלשון הקודש. והוא מיישב את המנהג בשלשה אופנים: א' ארמית ולשון הקודש כלשון אחד דמיא. ב' מקצת מילות אינם בכלל 'מקצתו בלשון אחר'. ג' 'הרי את מותרת לכל אדם' היא תוספת על התורף שאינה נצרכת מעיקר הדין ולכן אפשר לכותבה בלשון אחר.

על שלשת תירוצי הרמ"א מקשה הט"ז (סק"א) כשחלק מהקושיות כבר נידונו בארוכה בשו"ת הרמ"א (סימנים קכו-קל) בין הרמ"א ורבי יהודה מפאדווה. על היישוב הראשון לפיו ארמית ולשון הקודש כלשון אחד הם כיון ששתיהן מסיני, תמה הט"ז: מה לנו לקדושת הלשון ששניהם ניתנו מסיני, וכי בקדושה תליא האי מילתא דלא יהיה מקצתו בלשון אחרת. הוא אף מוסיף ומעיר על מה שכתב הרמ"א שהם קרובים בלשון שהרי פעמים רבות אין כל קשר בין לשון ארמי ללשון הקודש, כמו 'שני' ו'תנינא', 'שמונה' ו'תמניא' [ופלא, כי לכאורה דוקא תיבות אלו נראות שווה זו לזו 'שני' ו'תני', או 'שמנה' ו'תמנא', ויל"ע].

ביאור הט"ז שהגט כתוב ב'לשון התלמודים' שהוא לשון ארמי בתערובת לשון הקודש

על יישובו השני, שמקצת תיבות אין בהם חסרון זה של 'מקצתו בלשון אחר', תמה הט"ז: מנא לן דניזל בזה בתר רובא, כיון שיש קפידא שלא יהיו לשונות חלוקים בגט. ועל יישובו השלישי תמה, וכפי שהקשה עליו מהר"י מפאדווה שלשון 'הרי את מותרת לכל אדם' הוא גופו של גט ותורף ממש וכמבואר במשנה. ואמנם הרמ"א עצמו בתשובה האריך ליישב שלא בא תנא קמא לומר מהו נוסח הגט אלא רק לאפוקי מדברי רבי יהודה, וכפי שהבאנו לעיל בשמו [ותלוי במחלוקת הראשונים האם גט שנכתב בו 'למהך להתנסבא' מעכב שיהיה כתוב בו גם 'הרי את מותרת לכל אדם']. והט"ז כתב שהוא דוחק.

ולכן העלה הט"ז מהלך חדש בתערובת הלשונות - לשון ארמי ולשון הקודש - הנהוגה בגט. וכה דבריו: והנראה לענ"ד, דכל התיבות שהן בגט לשון הקודש, הן הנזכרות בלשון התלמודים שהיה לשונם לשון ארמית, וכל לשון התלמוד הוא אותו לשון, ואעפ"כ נמצא לשונות אלו של לשון הקודש ביניהם. נמצא שהיה לשון הקודש בלול אצלם בין לשונם שהיה של תרגום, ממילא זה לשון התערובת נקרא לשון אחד - דהיינו 'לשון התלמודים', והוי לשון אחד, עכ"ד. דהיינו שהגט כתוב ב'לשון התלמודים' שהוא לשון הבולל בתוכו לשון ארמי ולשון הקודש, ואם כן אין כאן גט שכתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחרת.

תמיהת התפארת יעקב מדוע שינו הפוסקים את סדר נוסח הגט מהמפורש במשנה

והנה שורש מחלוקת חכמים ורבי יהודה בנוסח הגט הוא - כמבואר בגמרא (פה:) - שנחלקו אם ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים או לא, ולדעת רבי יהודה צריך שיכתוב להדיא שכוונתו לגרשה בגט ולא בדיבור.

ובתפארת יעקב (שם) תמה, מאחר וזה שורש מחלוקתם, מדוע הוסיפה המשנה בדעת רבי יהודה גם את תיבות 'למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין' - תיבות אשר משמעותם תרגום לארמית של התיבות 'מותרת לכל אדם', שעה שמחלוקתם אינה קשורה כלל לנוסח זה אלא רק לתחילת הדברים 'ודן דיהוי ליכי מינאי'. מלבד זאת תמה התפארת יעקב שלשון 'למהך להתנסבא' מוזכר בגט עוד לפי 'ודן דיהוי' ואם כן מדוע במשנה הסדר הפוך, תחילה 'ודן דיהוי' ורק אחר כך 'למהך להתנסבא'.

דבר ברור הוא לפענ"ד, מוסיף התפארת יעקב, שרבי יהודה המודה לחכמים ש'הרי את מותרת לכל אדם' הוא עיקר הגט, ממילא אחרי שמצריך רבי יהודה לכתוב בגט שבספר זה הוא מגרשה, מצריך רבי יהודה גם להזכיר שספר זה הוא המתירה לכל אדם. ולפי זה נמצא שלדעת רבי יהודה בודאי יש להזכיר את ה'למהך להתנסבא' אחרי ה'דן דיהוי' כיון שעליו לגלות שהוא מגרשה בגט זה ושהוא מתירה בגט זה לעולם. "אשר על כן, תמהני מאוד על כל נוסחי גיטין ראשונים ואחרונים, מאחר דקיי"ל כרבי יהודה דצריך לכתוב ודן, מה זה ועל מה זה שינו מנוסחת רבי יהודה השנוי במשנה, דכתב 'למהך להתנסבא' בתר ו'דן' להורות דבספר מתירה. ואי אפשר לנטות מזה ימין ושמאל, דבדבר זה לכוונה וקפידא הוזכר כך במילתא דרבי יהודה, דאם לא כן מה ענין 'למהך להתנסבא' במילתא דרבי יהודה.

התפארת יעקב אף מוסיף שכן הדעת נותנת שלרבי יהודה יש צורך לכתוב על עיקר הכריתות שהוא בספר. ובפרט תמה התפא"י "למה לא חששו כל הפוסקים לחשש איסור דאורייתא וביטול הגט לדעת רבי יהודה. ומאי איכפת להו אי היה כתוב כנוסח רבי יהודה במתניתין... וצע"ג".

הצעת השערי יצחק שרבי יהודה חוזר על נוסח תנא קמא להצריך כתיבת כולו בארמית

מהלך מחודש ביישוב קושיית התפארת יעקב, ובמציאת מקור לפסק הרמב"ם בפסול גט הכתוב בשתי לשונות, מעלה השערי יצחק בדבריו שם (אות ג). לדבריו, כשבא רבי יהודה לחלוק על תנא קמא והצריך לכתוב 'ודן דיהוי ליכי מינאי', לא בא לחלוק על עיקר דברי תנא קמא ש'הרי את מותרת לכל אדם' הוא גופו של גט, וכיון שגט שנכתב מקצתו בלשון אחת ומקצתו בלשון אחרת פסול - ממילא מוסיף רבי יהודה שיש לכתוב גם 'למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין', דהיינו שאת ה'הרי את מותרת לכל אדם' שהזכיר תנא קמא יש לכתוב מעתה בלשון ארמי. ולפי זה הרי אין חילוק בין אם נכתב ה'למהך' קודם ה'ודן' או לאחריו וכפי שפסקו הפוסקים.

ואם כן סרה קושיית התפארת יעקב - כי מה שהוסיף רבי יהודה את ה'למהך להתנסבא' אינו חלק ממה שצריך לפרש שמגרשה בגט, אלא דין אחר - הוא דינו של הרמב"ם - שגט שנכתב בארמית צריך להיכתב כולו באותו הלשון, ודברי המשנה הם הם מקור פסק הרמב"ם שעל מקורו תמה הראב"ד מנין לו זאת.