אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/פב

יום ראשון י"ט אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף פב

גירושין מאהבה וגירושין משנאה

מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בחלות גירושין כשמשייר 'פלוני' שיהיה אסור בה

תנן בגיטין (פב.) המגרש את אשתו ואמר לה: הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני. רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים. כיצד יעשה, יטלנו ויחזור ויתננו לה, ויאמר: הרי את מותרת לכל אדם.

ובטעמו של רבי אליעזר אמרו בגמרא (פב:): מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר רבי ינאי משום זקן אחד, אמר קרא "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", אפילו לא התירה אלא לאיש אחר, הרי זו מגורשת. ורבנן, האי 'איש' לכל איש ואיש. ורבי יוחנן אמר, טעמא דרבי אליעזר מהכא, "ואשה גרושה מאישה לא יקחו", אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה, אלמא הוי גיטא. ורבנן, איסור כהונה שאני [- שריבה בהן הכתוב מצות יתירות. רש"י], ע"כ.

מבואר שרבי אליעזר למד את דינו מדין מגרשת את אשתו רק ממנו, שנפסלת לכהונה. ואילו לדעת חכמים אין מכך ראיה שהגט גט, ורק לענין איסור כהונה נפסלת בגט זה.

סוגיית הגמרא ביבמות שהמגרש ואומר 'ואי את מותרת לכל אדם' חלים הגירושין

ובמשנה במסכת יבמות (צב.) שנינו: אמרו לה 'מת בעליך', ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה - מותרת לחזור לו. אע"פ שנתן לה אחרון גט, לא פסלה מן הכהונה [- כיון שבאמת לא היה בעלה ואין גטו גט]. את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא, "ואשה גרושה מאישה" - ולא מאיש שאינו אישה.

ובגמרא (צד.): אמר רב יהודה אמר רב, הוה ליה לרבי אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא. מאי מרגניתא, דתניא, "ואשה גרושה מאישה" - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה.

וכתב רש"י: לא נתגרשה אלא מאישה, כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה. פסולה לכהונה, אם מת והותרה לינשא, ע"כ.

ומבואר בסוגיית הגמרא ובדברי רש"י שאכן ישנה אפשרות שבה אדם מגרש את אשתו שתהיה מגורשת ממנו לבדו, והוא אינו נקרא עוד 'אישה' והיא איננה עוד 'אשתו', ואעפ"כ איסור אשת איש שהיה עליה קודם לכן נשאר עליה כל ימי חייו. ונפקא מינה, שאחיו אינו עוד 'יבמה', ואם ימות תיפטר מחליצה.

והנה בגמרא ביבמות לא מוזכר כלל שדין זה עומד במחלוקת תנאים, ולכאורה הרי זהו הדין המבואר בגמרא בגיטין, ותלוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שלדעת רבי אליעזר הרי הוא גט ואילו לדעת חכמים אינו גט ורק ריח הגט יש כאן הפוסלה מן הכהונה כיון שאיסור כהונה שאני שריבה בהם הכתוב מצות יתירות.

ויתירה מזאת, בגמרא בגיטין משמע שרק אם אמר לה 'הרי את מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם חוץ מפלוני' אזי לדעת רבי אליעזר הוא גט, ומשמע שאם אומר לה 'הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם' בזה אפילו רבי אליעזר מודה שאינו גט. וזה ממש היפך המבואר בגמרא ביבמות שאף באופן זה הוא גט לדעת כולם.

תמיהת הלבוש איך מגרש אדם אשתו כדי להצילה מייבום אף שאין בה ערות דבר

בכדי ליישב קושיא זו מחדש הלבוש בתשובתו המובאת בשו"ת מהר"ם לובלין (סימן קכג) כחלק מהפולמוס בדבר כשרותו של 'הגט מוינה', חידוש מבהיל, אליו הוא מקדים קושיא עצומה. הנה במשנה במסכת גיטין (צ.) נחלקו בית שמאי ובית הלל באיזה אופן יגרש אדם את אשתו: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר". ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" [- לבית הלל משמע להו או ערוה או שאר דבר סירחון]. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", ע"כ.

והנה לא נזכר במשנה שלדעת בית שמאי איסור לגרש את אשתו בלא שמצא בה ערות דבר, ומשמע שהוא רק בדרך עצה טובה שלא יגרש אלא אם מצא ערות דבר, אבל באמת אם רוצה יכול לגרשה אף בלא זה. ובאמת פלא גדול היכן מצאנו שיכול לגרש את אשתו באופן שלא מצא בה ערות דבר, שמא גזירת הכתוב היא שדוקא אם מצא בה ערות דבר, אז 'וכתב לה ספר כריתות', אבל אם לא מצא בה ערות דבר שמא הגט אינו כורת ביניהם.

ומוסיף הלבוש: ובאמת בימי חורפי, עמדתי זמן רב בתימא זו, ובכל פעם ששמעתי כשהיה אדם חולה ומסוכן ולא היה לו בנים, והיה לו אחים, ושמעתי מקרובי האשה שאמרו להשתדל ממנו גט כדי להציל האשה מזיקת היבם. הייתי משתומם ומתמיה בלבי, מהיכן למדו רבותינו קדמונינו לומר כן, שהרי זה ידוע שזה אוהב את אשתו - שמא הגט אינו כורת ביניהם ואינה פוטרה אפילו מיבום. וכמה פעמים נשאתי ונתתי עם רבותיי וחבריי מענין כזה ולא השיבו לי דבר שהיה מתיישב בו לבי...

אמנם על פי דרשת חז"ל מהפסוק "ואשה גרושה מאישה" - אפילו אינה גרושה אלא מאישה, למד המהר"ם מלובין שבפסוק זה נתחדש דין גירושין נוסף על עיקר פרשת גירושין - והוא דין גירושין מאהבה, באשתו שאוהבה ורוצה לסבב שלא יהיה לה צער ונזק אחר מותו, כגון להצילה מזיקת ייבום.

שהרי אם מדובר במגרש את אשתו מחמת שלא מצאה חן בעיניו, ואין כוונתו כלל להחזירה, אם כן כשאומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, הרי הוא מעגנה לעולם. כי הוא אינו מתכוון להחזירה - שהרי הוא שונאה. ואילו שאר כל אדם אינם יכולים לשאתה כיון שלא גירשה אלא ממנו. וחלילה שתורתנו הקדושה שכל דרכיה דרכי נועם, תתיר לאדם ששונא את אשתו לגרשה באופן זה שתתעגן כל ימי חייו. אלא ודאי פסוק זה עוסק בבעל המגרש את אשתו מתוך אהבה, כגון שעושה כן כדי שלא תהא זקוקה ליבום, ודעתו שאם יעמוד מחוליו שיחזור והוא ישאנה, ואינו מתירה לכל אדם כדי שלא תינשא לאחר ותיאסר עליו. ואדרבה, לכך אינו מתירה לכל העולם, מפי שהוא מחזיק אותה לעצמו. ולכן מתרת לו התורה לומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם.

בגירושין מאהבה אין צורך בכריתות ואפילו גרושה רק מאישה חלים גירושיה

על פי זה מוסיף הלבוש נדבך על גבי נדבך בחידושו, והוא מחלק בין סוגיית הגמרא בגיטין ובין סוגיית הגמרא ביבמות, שבגמרא בגיטין משמע שהמגרש את אשתו באופן שאינה מותרת לכל אדם הרי הוא תלוי ועומד במחלוקת תנאים, ואילו בגמרא ביבמות נראה שלדעת כולם הוא גט גמור.

שכן הגמרא בגיטין עוסקת כשמגרשה מתוך שנאה, ובזה לא נתנה התורה כח בידו לגרשה באופן שאינה מותרת לכל אדם, שמא תתעגן. ולכן דעת כולם - ואף רבי אליעזר בכלל - שאינה מגורשת אם אמר לה 'ואי את מותרת לכל אדם'. משא"כ הגמרא ביבמות עוסקת באופן שמגרשה מאהבה, כדי להצילה מנזק, ולכן אינו מגרשה אלא ממנו בלבד כדי שלא יהיה עוד 'אישה' ואחיו לא יהיה עוד 'יבמה' אם ימות. ובאופן זה מבואר בגמרא שאכן חל הגט כלפי שאינה עוד 'אשתו' והוא אינו 'אישה' אף שהיא אסורה על כל העולם.

וטעם יש בדבר, כי בכל גט הולכים אחר מחשבת המגרש. כשמגרשה מחמת שלא מצאה חן בעיניו, הרי כוונתו היא לכריתה גמורה, ולכן צריך - לדעת חכמים - שלא ישייר בה שום אדם ואפילו התירה לכל העולם חוץ מאדם אחד הרי אין כאן כריתות ואינו גט. אבל כשמגרשה מחמת אהבה הרי אין מחשבת המגרש כלל לכריתה גמורה, אלא רק להצילה מזיקת היבם, וכריתה שכזו היא רפה מאד ואינה חזקה ואין בה חשש עיגון, ולכן יכול לשייר בה אף כל אדם ועדיין הגירושין גירושין.

מדוע לא הזכירה התורה בפרשת גירושין אופן זה של גירושין מאהבה

ומוסיף הלבוש שלכן לא דיברה התורה בפרשת גירושין כלל על אופן זה שמגרשה מאהבה, וגם חכז"ל בכל מסכת גיטין לא דיבורו על גט כזה. וזאת משום שהתורה וחז"ל דיברו רק בגט שיכול להתקיים בו מה שכתוב בתורה 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר', ולא בגט מאהבה שמתקיים בו רק 'ויצאה מביתו' אבל 'והלכה והיתה לאיש אחר' אין מתקיים בו שהרי אין מי שיתירנה, כי אין לה עוד בעל בעולם שיכול לגרשה. ואפילו אם הוא יתן לה גט בשנית לא יועיל, שהרי הכתוב אומר 'ונתן בידה ויצאה מביתו' ולא זה שכבר יצאה מביתו בגט הראשון שגירשה ממנו.

ונמצא שאשה שגירשה בעלה מאהבה כדי להצילה מיבם, כיון שאין ביניהם שנאה ממילא אין כאן כריתות של פרשת גירושין, וכל גירושיה אינם אלא מכח הפרשה של 'ואשה גרושה מאישה', וממילא אסורה היא על כל אדם, ואשה זו אין לה תקנה אלא אם יחזור בעלה וישאנה ויחזור ויגרשנה, שהרי עתה היא אסורה על כל אדם, ואף בעלה אינו יכול לתת לה גט נוסף כיון שכבר יצאה מביתו וכנ"ל.

ביאור החבצלת השרון ששני חלקי הגירושין הם כנגד שני חלקי הקידושין

את עיקר יסודו של הלבוש בדבר שתי הפרשיות שבגירושין, כתב לבאר בספר חבצלת השרון (דברים עמ' תרמא) שהוא כנגד שני חלקי הקידושין שבקידושי אדם לאשתו. א' אישות בינו לבינה. ב' מה שאוסר אותה אכולי עלמא כהקדש. וכנגד זה נאמרו גם שני חלקים בגירושין. א' ביטול האישות בינו לבינה. ב' מה שמתירה לכולי עלמא.

יישוב הגרי"ש אלישיב ע"פ יסוד הלבוש לקושיית הראשונים למה לא גירש מרדכי את אסתר

על פי יסוד זה מיישב הגרי"ש אלישיב (הערות סוטה יח:) את קושיית הראשונים מדוע לא גירש מרדכי היהודי את אסתר כשנלקחה על ידי אחשורוש. שכן מאחר ובעל האוהב את אשתו ומגרשה מאהבה כדי שלא יבוא לה איזה צער או נזק מנישואיו, אין כאן כריתות ואינה מותרת לכל אדם, ורק נעשית 'אשה גרושה מאישה' דוקא, אך עדיין אסורה על כל אדם. וממילא מרדכי אילו היה מגרש את אסתר הרי היה מגרשה רק כדי להצילה מעבירה, ובאופן זה לא היו מועילים הגירושין כלל, כיון שסוף סוף עדיין היא אסורה היא לעלמא, ורק 'מאישה' היתה 'גרושה'.

יישוב עפ"י יסוד זה לכך שהחזיר משה את ציפורה גרושתו אף שהיה כהן

ובספר ערוגת הבושם (פ' יתרו) כתב ליישב על פי יסוד זה מה שמצאנו שהחזיר משה את ציפורה גרושתו, אף שהיה כהן, וכהן אסור בגרושה. אמנם לדברי הלבוש אתי שפיר, שכן מבואר במכילתא שהטעם שגירש משה את אשתו היה כשהביאה עם בניה למצרים ואמר לו אהרן על הראשונים אנו מצטערים ומדוע תביא גם את אלה למצרים, ונמצא שגירושיה לא היו מחמת שנאה אלא מאהבה, וכיון שכן הרי לא הותרה לשוק בגירושין אלו, ובכה"ג אין בזה אלא 'ריח הגט' שאינו אסור אלא מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם (גירושין פ"י) ובאותה שעה לא נהגו בזה איסור.