אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/טו

יום רביעי י"א סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף טו

"לא תטה משפט" ברשע

ביאור הרמב"ם בס"ד להטות משפטו משום חזקת משקר

כתיב (שמות כג ו) "לא תטה משפט אביונך בריבו". וכתב בספר החינוך (מצוה פא): שלא להטות משפט חוטא מפני רשעו. שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין, כשידע שהוא רשע בעל עבירות. שנאמר "לא תטה משפט אביונך בריבו". ופירושו, שהוא אביון במצוות, שאין במשמע שיהא אביון בממון, שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעניו, אלא נצטווינו שאף על פי שהוא רשע לא יאמר הדיין 'הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין' כי המשפט ברשעים לאלוקים הוא ולא לו.

והחינוך מביא מקור פירוש זה מהמכילתא (משפטים כ): רשע וכשר עומדין לפניך בדין. שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, תלמוד לומר 'לא תטה משפט אביונך בריבו' - אביון הוא במצוות.

ובמנחת חינוך (אות א) תמה שלכאורה הוא דבר פשוט מסברא, וכי בשביל שהוא רשע יענוש אותו בדינו. והביא לשון הרמב"ם (סנהדרין פ"כ ה"ה): באו לפניך שנים לדין, אחד כשר ואחד רשע, אל תאמר הואיל ורשע הוא זה ובחזקתו משקר, וחזקת זה שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע. על זה נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו' - אע"פ שהוא אביון במצוות לא תטה דינו.

בכך מיישב המנחת חינוך את הקושי הנזכר מה היה הצד שבגלל היותו רשע ייענש בדינו שלא כדין, שהרי דקדק הרמב"ם ונתן טעם לדבר, 'שלא תאמר הואיל ורשע הוא זה ובחזקתו משקר'. "ודברים הללו מתוקנים, דהתורה הזהירה שלא תחזיק הרשע לשקרן בשעת הדין, אלא שניהם שוין. ומצד הסברא היה רשאי, דחזקתו משקר, והתורה הזהירה על זה.

סברת החינוך בס"ד להטות משפטו כעונש על חטאיו

אלא שיש להעיר על דבריו, שלכאורה מדברי החינוך לא משמע כן, שהרי כתב בתוך דבריו בטעם שלא יטה משפטו "כי המשפט ברשעים לאלוקים הוא ולא לו" - ומדברים אלו מבואר לכאורה שהצד להטות את המשפט אינו מחמת חזקת שקרנות, אלא שהיה צד להטות את דינו כעונש על רשעו, ועל זה הזהירה התורה שהמשפט ברשעים לאלוקים הוא ואין לך להטות דינו ולנסות להענישו בדינו. אך באמת נראה שלזה גופא התכוון המנ"ח בהקשותו "דבר זה פשוט, דכי בשביל שהוא רשע יענוש אותו בדינו", שאין כוונתו להקשות מדוע ייענש שלא כדין מחמת רשעו, אלא כוונתו להשיג על דברי החינוך שממנו עולה שהטיית הדין היא כמשפט לרשע, ועל זה הקשה וכי בשביל שהוא רשע 'יענוש אותו בדינו' כלומר שאין טעם מחמת שהוא רשע שיענישוהו בית דין בהטיית דינו.

ויש שרצו לתלות מחלוקת זו במחלוקת המכילתא דרבי ישמעאל והמכילתא דרשב"י, שלשון המכילתא כבר הובא כפשוטו: שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין. ובלשון זו יש לומר, ואולי אף משמע כן, שרשעותו היא סיבת הטיית הדין, היינו כעונש על רשעותו. וכך למד בפירוש שבות יהודה על המכילתא שם. אכן במכילתא דרשב"י (כג ו) הלשון הוא ממש כדברי הרמב"ם: לא תטה משפט אביונך, מה אני צריך, והלא כבר נאמר "לא תטה משפט" אחד עני ואחד עשיר, מה תלמוד לומר 'לא תטה משפט אביונך' - זה אביון במצוות. שלא תאמר רשע הוא, חזקתו שהוא משקר, וחזקת זה שאינו משקר, אעבור עליו את הדין, תלמוד לומר 'לא תטה משפט אביונך', ע"כ. אמנם בפירוש זה ינחמנו על המכילתא, העמיס סברת המכילתא דרשב"י גם במכילתא דרבי ישמעאל: אטה עליו את הדין, דהואיל ורשע הוא ודאי קא משקר והרי רשעתו מעיד עליו, ע"כ.

סתירה בלשון הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות בביאור האיסור להטות דין רשע

ואמנם הרדב"ז הביא מקור דברי הרמב"ם מהמכילתא, וכמו שהביא הרמב"ם עצמו בסהמ"צ (ל"ת רעח): והמצוה הרע"ח היא שהזהיר הדיין מהטות הדין על אחד מבעלי הדין, כשידע שהוא אדם רשע בעל עבירות. והזהיר יתעלה מהשים עונשו להטות דינו. והוא אמרו יתעלה 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. ולשון מכילתא: רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, ת"ל לא תטה משפט אביונך, אביון הוא במצות. כלומר, אע"פ שאביון הוא במצוות לא תטה דינו, ע"כ.

אלא שחילוק גדול לכאורה יש בין לשון הרמב"ם בסהמ"צ ללשונו בהלכות, שכן בסהמ"צ כתב "הזהיר יתעלה מהשים עונשו להטות דינו" - לשון המורה להדיא על הבנת החינוך באיסור זה, שאין להענישו בהטיית דינו, כי המשפט לאלוקים הוא. ועל זה שפיר הביא הרמב"ם מקור הדברים מהמכילתא. משא"כ נתינת הטעם בהלכות שחזקתו שהוא משקר, סברא אחרת היא, ומקורה במכילתא דרשב"י וכמו שנזכר.

ובאמת פלא שלכאורה סתרו דברי הרמב"ם זה לזה, שבסהמ"צ ביאר ההו"א שיטו את דינו כעונש על חטאו, ובהלכות פירש הטעם שיטו את דינו משום חזקת משקר. ואף שאפשר ושני הדברים אמת, דהיינו שבכלל אזהרת התורה שלא להטות משפט רשע כלולים שני הדברים, הן שלא להענישו בהטיית המשפט, והן שלא לתלות דבריו בחזקת שקרנות, אך מדוע שינה הרמב"ם דבריו, ונקט במקום אחד טעם זה ובמקום אחר טעם זה.

ועמד על הערה זו בשבות יהודה על המכילתא שם, וז"ל שם: שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין ואחייבנו, ת"ל וכו', וכלומר, לא תטה להענישו מפני שאביון הוא במצות. וכ"כ הרמב"ם בספה"מ בלאוין רע"ח. אבל בחיבורו בהל' סנהדרין (פ"כ ה"ה) כתב, אל תאמר הואיל ורשע הוא חזקתו משקר, עי"ש.

וביאר בספר שולחן המלך {{ממ|[[שולחן המלך/סנהדרין/כ#ה|סנהדרין שם]}}} שמדבריו נראה שפירש כוונת המכילתא ש"הסלקא דעתך להטות את דין הרשע היינו משום קנס, מפני שאביון הוא במצוות", וכוונתו להקשות סתירה בדברי הרמב"ם, שבספר המצוות פירש באופן אחד ובחיבורו כתב באופן אחר, "וזה מדוקדק בתיבת 'אבל' דנקט [- השבות יהודה, 'אבל בחיבורו']".

והשולחן המלך דחה שאפשר שאף בספר המצוות כוונתו לטעם שהזכיר בהלכות, "ורצונו לומר, לא יעלה על דעתך דכיון דאביון הוא במצוות אטה עליו את הדין, והכוונה משום דחזקתו משקר, תלמוד לומר לא תטה". ומדבריו ניכר שהבין שדקדוק השבות יהודה הוא מלשון הרמב"ם בסהמ"צ כלשון המכילתא "שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין", ובזה כתב שאפשר לדחוק שהכוונה היא גם כן כסברת המכילתא דרשב"י משום חזקת משקר. אבל לכאורה דקדוקו של השבו"י היה מתחילת דברי הרמב"ם "והזהיר יתעלה מהשים עונשו להטות דינו" - שבזה מפורש להדיא בדבריו שהטיית הדין היא תהיה כעונש לחוטא על חטאו, ובזה לא שייך לדחוק משום 'חזקת משקר'.

דעת הסמ"ג שמותר להטות דין רשע וראייה לדבריו מהטיית דין בני רוכל

ובסמ"ג (ל"ת רה-רו) כתב: וכל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין: 'לא תעשו עול במשפט' ו'לא תטה משפט'. ואם היה אביון, עובר בשלשה לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. ואם היה גר, עובר בארבעה לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט גר'... ואילו איסור הטיית משפט רשע לא מנאו בחשבון המצוות שלו.

ובהערה על ספר מצוות השם לרבי ברוך היילפרין (מצוה פא, ובשער הספר מבואר שהמעיר הוא רבי יוסף גינס), הביא ראיה לדעת הסמ"ג, דהנה במשנה בבבא בתרא (קנו.) שנינו: המחלק נכסיו על פיו, רבי אלעזר אומר, אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו, מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה 'תנו כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה', ומתה, וקיימו את דבריה. אמר להן, בני רוכל תקברם אמן, ע"כ.

ומשנה זו מובאת גם בגמרא בגיטין (טו.) ושם מפרש רש"י: תקברם אמם, קללה היא. כלומר, לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה. לפי שרשעים היו... ולא נלמד מהן ראיה, לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה, שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבית המדרש, ע"כ. ומבואר מדבריו שכיון שרשעים היו לא דקדקו בדינם. ומכך הביא המעיר על מצוות השם ראיה לדעת הסמ"ג שמותר להטות משפט רשע.

דעת הרשב"ם שרבנן קנסו את בני רוכל

אמנם הרשב"ם (ב"ב שם) פירש: אמר להן אין מביאין ראיה מבני רוכל, דרשעים היו, והלואי שתקברם אמם... וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה בלא קנין, ע"כ. הרי שדקדק הרשב"ם לומר שדין זה היה בתורת 'קנס', ואם כן אין זה שייך לאיסור 'לא תטה משפט' שהרי ודאי יש כח ביד חכמים לקנוס אף שלא כדין. ואדרבה ממה שפירש הרשב"ם שהיה זה משום קנס, הוא לכאורה כדי ליישב הסוגיא דבני רוכל עם דעת המכילתא והרמב"ם שאסור להטות משפט רשע.

אלא שהעיר המעיר על מצוות השם שלכאורה לא שייך 'קנס' אלא בדבר הנוגע לאיסור שעבר, ואילו כאן לכאורה הקנס הוא קנס בעלמא שאינו שייך לאיסור שעברו בני רוכל, שהיו מקיימים קוצים בכרם אף שהיה בכך איסור כלאים לדעת ר"א, כמבואר בגמרא בבבא בתרא שם, והניח בצ"ע.

ביאור החתם סופר שהקנס הוא שלא להזדקק לדינם אך אם נזקקו אסור להטות

והחתם סופר (גיטין שם) ביאר שרשעים מקנסא אין נזקקים לדינם, כדרך שאין מלים את בניהם (הגהת רמ"א יו"ד סימן שלד ס"ו), ולכן בני רוכל לא נזקקו לדינם וקיימו את מתנתה. אך אם נזקקו להם לדין - אסור להטות את דינם. [ויש להבין מאחר ונחת לדין 'קנס', מדוע הוצרך לפרש שלא נזקקו לדינם, הרי אפשר לומר שבאמת נזקקו לדינם ורק הכריעו שמכל מקום יקנסו אותם כפשטות דברי הרשב"ם. אך באמת החת"ס מעמיד את דבריו על דברי רש"י, ולשון רש"י הוא 'שלא דקדקנו בהם' ומשמע שכלל לא נזקקו לעניינם, ולכן פירש שזה גופא היה הקנס לא לדון בדינם אלא לקיים המתנה כפי שאמרה].

ביאור השולחן המלך בהכרח הרמב"ם לפרש שהוא משום 'חזקת משקר' מכח הסוגיא דבני רוכל

ובספר שולחן המלך (שם) כתב לבאר שהכרחו של הרמב"ם שטעם איסור הטיית הדין הוא משום 'חזקת משקר', הוא מכח הסוגיא הנ"ל. שהרשב"ם פירש שאין מביאין ראיה מבני רוכל שרשעים הם וקנסא הוא שקנסו רבנן לקיים מתנם אמם. וכ"כ רבינו עובדיה מברטנורא, שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמם אעפ"י שלא היה מן הדין. ובתוספות יום טוב כתב: ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסו וכו'. ומבואר להדיא מכל אלו המפרשים שאילו היו רשעים הרי שהיה מותר משום קנס להטות עליהם את הדין. ואם כן לא יכול היה הרמב"ם לפרש שהאיסור להטות משפט רשע הוא 'להענישו בהטיית משפטו' שהרי עונש זה אינו אלא בתורת קנס, ובגמרא מפורש שמותר לקונסו בהטיית משפטו. ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש שהס"ד להטות דינו היתה משום חשש משקר, אך לא נאמר כאן איסור לקונסו בהטיית דינו כדרך שנהגו רבנן בבני רוכל.

אלא שהעיר השולחן המלך שעדיין הקושיא מבני רוכל קשה על דעת החינוך שכתב שלא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו הדין, כי המשפט לאלוקים הוא ולא לו. ומלשונו מבואר להדיא שלמד בדעת המכילתא שהוא משום קנס ולא משום חזקת משקר. וא"כ תמוה כיצד הטו רבנן את משפטם של בני רוכל משום קנס, והניח בצ"ע. אמנם לדברי החתם סופר לא קשה, כי הקנס היה 'לא להזדקק לדינם' ואילו האיסור הוא 'להטות המשפט' באופן שכבר נזקקו לדינם.