אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/ט

יום חמישי ג תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף ט

מראית העין בחדרי חדרים באיסור דרבנן

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור

בכמה מקומות בש"ס (ביצה ט. ; שבת סד: וקמו: ; ע"ז יב.) מובאת מימרתו של רב יהודה בשם רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. בסוגייתנו מוסיפה הגמרא ומביאה שנחלקו בדבר זה תנאים, וכך שנינו בברייתא: שוטחן בחמה [מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים. רש"י] אבל לא כנגד העם [שלא יאמרו כיבסן בשבת], רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין.

והיינו שלדעת תנא קמא, אף שכנגד העם אסור לשוטחן משום מראית עין שלא יאמרו שכיבסן בשבת, מכל מקום כששוטחן בחצרו באופן שאין רואים מותר, ודעה זו חולקת על דברי רב האוסר אף בחדרי חדרים. ואילו דעת רבי אליעזר ורבי שמעון האוסרים שווה לדעת רב, ולדעתם כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור.

ונחלקו הראשונים בפסק ההלכה. הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הסמ"ג והר"ן פסקו כדעת רב, שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ומאידך, רנ"ג, רז"ה וספר התרומה פסקו דלא כרב, וכדעת תנא קמא בברייתא. ובשו"ע (או"ח סימן שא סמ"ה) הלך אחר דעה ראשונה ופסק כדעת רב.

דעת התוספות שבמראית העין מחמת איסור דרבנן מותר בחדרי חדרים

עוד דנו הראשונים בעיקר דינו של רב, האם כן הדין גם באיסורים דרבנן או שרק כשהחשש הוא שמא יסברו הרואים שהוא עובר על איסור דאורייתא אז אסרו אף בחדרי חדרים, אבל כשכל החשש אינו אלא שיחשבו שעובר איסור דרבנן, בכה"ג לא אסרו אפילו בחדרי חדרים.

דהנה בגמרא בכתובות (ס.) מובאת ברייתא לגבי איסור מתקן מנא בשבת: תניא, נחום איש גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשין [מרזב המקלח מי גשמים שעלו בו עשבים המעכבים את הילוך המים בתוכו, וע"י שיהוי המים ניזוק הבית], ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. ומבארת הגמרא את טעם ההיתר אף שהרי הוא מתקן מנא, כיון שמתקן כלאחר יד הוא ואינו אסור אלא מדרבנן, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

והקשו התוספות (ד"ה ממעכן) מדינו של רב שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואם כן מיעוך העשבים כיון שנאסר בפרהסיא, מדוע נתירנו בצנעא. ויישבו התוספות וז"ל: היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, שאם יראו יסברו שכבסן בשבת. אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים, ע"כ. הרי לנו שדעת התוספות שלא נאמרו דברי רב אלא באופן שיסברו שעושה מלאכה דאורייתא, אבל כשהחשש אינו אלא שיראוהו עושה מלאכה דרבנן, מותר לעשות כן בחדרי חדרים.

דעת הר"ן להתיר מיעוך הקשקשין בפרהסיא

אמנם בר"ן (שבת סא. מדפה"ר) כתב: ואפשר דלאו דוקא בצנעא, דאי לא אפשר בצנעא אפילו בפרהסיא נמי שרינן. מיהו כל היכא דמצי למעבד בצנעא טפי מעלי. דהיינו שלדעת הר"ן כוונת הגמרא שעדיף שיעשה כן בצנעא, כי לא התירו משום פסידא אלא כפי הנצרך למנוע את ההפסד, אבל אם אינו יכול לעשות בצנעא שרי אף בפרהסיא. והקדים הר"ן וכתב: התם הוא דאסור גבי שוטחן בחמה, לפי שהרואה... יחשוב שכבסן בשבת, ולפיכך אסור אפילו בחדרי חדרים. אבל הכא הרואה שממעכן יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא שרי. ולכאורה כוונתו שלכן אין מקום לחשוש כלל למראית העין אף בפרהסיא כיון שהרואה אותו ממעך יסבור שהדבר מותר [ומכח זה בא להמשך דבריו שמעיקר הדין מותר אף בפרהסיא].

ובביאור הלכה (סימן שלו ס"ט ד"ה בצנעא) הביא שבאליה רבה נשאר בצ"ע על חידושו של הר"ן. והוסיף הביאוה"ל שנראה שגם שארי הראשונים לא סבירא להו כן, שהרי מכך שהקשו כולם כקושיית התוספות מדינו של רב ולא יישבו שכאן התירו אף בפרהסיא, מוכח שאין דעתם כן.

והמשנה ברורה (סימן שא ס"ק קסה) הביא להלכה את דברי התוספות והרא"ש שדוקא במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא, בזה אסור אפילו בחדרי חדרים, משא"כ בדבר שאפילו לפי מה שיסברו הרואים אינו אלא איסור דרבנן, בכה"ג לא החמירו לאוסרו אלא בפרהסיא. ומקור דבריו במגן אברהם, ט"ז ושארי אחרונים.

ובביאור הלכה (סימן שא סמ"ה ד"ה בחדרי) כתב שאף שדברי התוספות לאו מילתא דפסיקא הם, שהרי הר"ן בפרק ראשון דביצה תירץ תירוץ אחר על קושיית התוספות, וכן משמע מסוגיית הגמרא בשבת, מכל מקום יש לסמוך דעה זו לדעת הסוברים שכלל אין הלכה כרב ולעולם מותר לעשות בצנעא דברים האסורים משום מראית העין. ואף שאין אנו נוקטים להלכה כדעה זו, מכל מקום לגבי איסורים דרבנן יש לצרף דעה זו לדעת התוספות והרא"ש, ולכן הסיק המשנ"ב שבאיסור דרבנן אין לאסור משום מראית העין בחדרי חדרים.

ביאור הר"ן שאין טעם לאסור בדבר אסור שהותר רק בדוחק ולצורך

ומה שציין המשנ"ב לדברי הר"ן בפ"ק דביצה, כוונתו לדברי הר"ן בסוגייתנו שהביא דעת רנ"ג הפוסק דלא כרב מכח כמה סוגיות בהם מוכח דלא כשיטתו, ובכללם סוגיית הגמרא בכתובות לגבי צינור שעלו בו קשקשים. ומסיק הר"ן וכותב: ואיני אומר כן, אלא כל הנהו לא שיירי בדרב כלל. דכל דבר שהוא מותר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד, אין לחלק בו בין רה"ר לרה"י, שאם אתה מתיר לו ברה"י אף הוא יעשה כן ברה"ר כיון שהדבר מותר ויאמר אין כאן רואים. וכן נמי יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברשות היחיד ולאסור לגמרי, ע"כ. דהיינו שטעמו של רב שכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, אין גדרו שכיון שקבעו הדבר כמעשה איסור ממילא יש לאוסרו בכל מקום, אלא הכל בכלל החשש, שכיון שיש מקום לחשוש מפני מראית העין בפרהסיא, ע"כ צריך גם לאוסרו בצנעא שאם לא כן מתוך שאתה מתיר לו לעשות כן בצנעא יבוא לעשות כן בפרהסיא, או שאף כשהוא עושהו בצנעא בתוך ביתו יש לחשוש שמא יראוהו.

ומעתה מיישב הר"ן קושיית התוספות מצינור שעלו בו קשקשים ושאר סוגיות שבהם משמע דלא כרב, כי בכל אלו הדברים אדרבא מצד עצמם אסורין הן ומפני הצורך והדוחק התירום... הלכך כיון דאסירי לא רצו חכמים להתירן אלא בצינעה, וליכא למימר נמי שלא יתירום כלל דאי אפשר בלאו הכי. וליכא למיחש נמי שמתוך הצינעה יבוא לידי פרהסיא - שכיון שהדבר אסור בעצמו ישמע לך, משא"כ בדבר שהוא מותר בעצמו. דהיינו, שבדברים אסורים שכל היתרם הוא ע"פ הדחק ובאופן מסויים, כלאחר יד ובמקום פסידא, אין מקום לחשש כיון שכל טעם האיסור דרב הוא שמתוך שתתיר לו לעשות כן בחדרי חדרים, יבוא לעשות כן גם ברה"ר - וחשש זה אינו קיים באופן שכל ההיתר בחדרי חדרים הוא מוגבל ואדם יודע שהדבר בעצמו אסור.

חילוק הרשב"א בין עושה מעשה היתר וסוברים שעושה מעשה איסור ובין עושה מעשה בהיתר וסוברים שעושה באיסור

וברשב"א (ט.) יישב באופן אחר, לדבריו, יש לחלק בין מקרה שבו הרואים טועים וסבורים שהוא עושה מעשה מסויים האסור, בעוד שלפי האמת הוא כלל אינו עסוק בעשיית מעשה זה אלא במעשה אחר, ובין מקרה בו הרואים מזהים בצורה ברורה את מעשהו אלא שהם סוברים שמעשה זה אסור, בעוד שעל פי הדין מעשהו נעשה בהיתר.

דוגמה לדבר: בסוגייתנו אדם נוטל סולם כדי לעלות עמו לשובך ליטול יונה לצורך יום טוב, מלאכה מותרת בתכלית, אלא שהרואים טועים וחושבים "להטיח גגו הוא צריך". לעומת זאת בציור הצינור עם הקשקשין, הרואים רואים בצורה ברורה את כל נתוני המקרה; את הגג הדולף ואת העשבים המעכבים, את ירידת המים ואת אופן מיעוך העשבים כלאחר יד ובצנעה.

מעתה, אומר הרשב"א, כל איסורו של רב אינו אלא באופן שהעולם סבורים שהוא עושה מעשה איסור ובאמת אינו כן, אבל כשהם חושדים אותו באותו מעשה ממש שהוא אכן עושה, אלא שהם סוברים שהוא עושה כן באיסור ובאמת אינו עושה אותו אלא בהיתר - בכה"ג אין לחשוש [ותירוץ זה הובא גם בר"ן, ואולי לו נתכוון הביאוה"ל].

בביאור דברי הרשב"א כתבו כמה מאחרוני זמננו, שבכלל האיסורים מפני מראית העין מצינו שני חששות, החשש הראשון - שמא ילמדו הרואים ממעשיו, וכלשונו של רש"י בכריתות (כא: ד"ה כנסו) לגבי איסור אכילת דם דגים כשכנסו בכלי: דדם דגים שכנסו בכלי אסור, דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם. והחשש השני - מפני החשד, שיחשדוהו כעובר על איסורים, וכלשון רש"י בסוגייתנו (ד"ה אומר): להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב.

והנה כשהרואים מפרשים את מעשהו באופן אחר, ואומרים שנטילת הסולם נעשית כדי להטיח את הגג, יש מקום לשני החששות - ובכה"ג אוסר רב גם בחדרי חדרים. משא"כ כשהרואים מזהים את כל פרטי המאורע אלא שהם טועים וחושבים שמלאכה זו אסורה אף שבאמת היא מותרת, בכה"ג כל החשש הוא רק מפני החשד, שהרי אין לנו לחשוש שמא יבוא הרואה לעשות כן בעצמו, כי אם יעשה כן לא יעבור כלל על איסור, כיון שבאמת מלאכה זו באופן זה מותרת. וכיון שכל החשש אינו אלא מפני החשד לפיכך לא אסרוהו בחדרי חדרים.

היתר אכילת דם אדם הנמצא בין השיניים

עוד מבואר בגמרא בכתובות (ס.) שדם אדם מותר מן התורה באכילה, ואסרוהו חכמים באכילה אם פירש מגופו משום מראית העין. אמנם אם לא פירש והרי הוא בין שיניו, מותר. וכתב רש"י (כתובות שם) בטעם ההיתר: מוצצו, דהא ליכא דחזי ליה. ובבאר שבע (חלק השו"ת סימן טז, דף פח::) פירש כוונת רש"י שכיון שכל האיסור באכילת דם אדם אינו אלא משום מראית העין, ממילא כשאין אדם רואהו אין טעם לאסור.

ותמה הבאר שבע, הא קיימא לן כרב שכל האסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. ויישב שדעת רש"י כדעת התוספות שלא אמרו כן אלא באיסור דאורייתא, משא"כ אכילת דם אדם כיון שכל האיסור הוא מדרבנן, בכה"ג לא אסרו בחדרי חדרים.

ובהערות הגרי"ש אלישיב כתב לדון בדבריו על פי מה שיש לחקור באיסור אכילת דם אדם כשפירש, האם החשש הוא שמא יטעו לחשוב שהוא דם בהמה. או שאף שיידעו שהוא דם אדם מכל מקום יש לחשוש שיבואו מכח זה להתיר גם אכילת דם בהמה. והעיר הגריש"א שאם נאמר כביאור הראשון, אם כן המראית העין היא על איסור דאורייתא של אכילת דם בהמה, וע"כ שהבאר שבע למד שהחשש הוא שיבואו להתיר מכח זה גם דם בהמה וכיון שסו"ס האיסור שהוא עושה הוא אכילת דם אדם האסורה מדרבנן, לכן התירו בחדרי חדרים.

שיטת התוספות שבונה ביום טוב אסור משום עובדין דחול והטעם שאעפ"כ אסר רב

ובעיקר דעת התוספות שלא אסרו בחדרי חדרים במקום איסור דרבנן, הקשה החתם סופר מדברי התוספות בשבת (צה. ד"ה והרודה), שם תמה ר"י כיון שמותר לגבן ביום טוב, והרי המגבן אסור משום בונה, אם כן כלל הוא בידינו מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך, ואם כן אם נפל ביתו ביום טוב יהא מותר לבנותו ביום טוב. ויישבו התוספות: וי"ל דאסור מדרבנן, דהוי עובדא דחול, כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו"ט.

ומעתה הקשה החתם סופר, לדעת התוספות שלא אסרו בחדרי חדרים במקום שעיקר האיסור הוא איסור דרבנן, מדוע אסרו בסוגייתנו לדעת רב לטלטל הסולם אף ברשות היחיד שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. והלא כל איסור בונה ביום טוב אינו אלא איסור דרבנן.

וייסד החתם סופר שלא אמרו התוספות שיהיה מותר לבנות ביום טוב אלא באופן שבבניינו אין שום איסור מלבד בונה, כגון בהעמדת אהל או בצידוד אבנים בלי סיד, אבל כשבונה בטיט וסיד וכיו"ב חייב גם משום ממרח כמבואר בגמרא בשבת (עד:). ולכך דקדק רש"י בסוגייתנו וכתב: והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב, ולא כתב 'בונה', כי בכלל מעשיו כמה מלאכות ומשום בונה לחוד לא היו אוסרים.